רבי אליעזר דמילה
פרק
תשעה עשר שבת קלו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מימהל
היכי מהלינן ליה. מכאן משמע דלא איירי רשב"ג בבן
מימהל היכי מהלינן. שום קטן ביום השמיני בשבת דילמא נפל
הוא
מ
א) [לעיל קל.], ב) חולין נא:
א מיי' פ"א מהל' מילה
ביצה ו:, ג) חולין שם ביצה כו:,
הלכה יד סמג עשין כא
ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשם מצוה: אם חי הוא. כלומר
שמנה (ב) דוקא אלא בסתם ולדות וכן משמע לקמן דאמר
א
ב
ד) [לעיל קו: וש"נ], ה) יבמות
טוש"ע י"ד סי' רסו סעיף יא
אם כלו לו חדשיו שפיר קא מהיל: מחתך בבשר. שחוטה הוא ולא
ת"ש עגל שנולד בי"ט שוחטין אותו בי"ט ודחי דכלו לו חדשיו ואת"ל
לו:, ו) [עי' תוס' בכורות מט.
בהג"ה:
מא ב ג ד מיי' פ"ב מהל'
ד"ה מת ותוס' יבמות לו: ד"ה
חבורה היא: לא נצרכה. הא דקתני אין
דלא איירי רשב"ג אלא בודאי בן שמנה הוה ליה לדחויי הב"ע בסתם
מחללין אלא לענין מכשירי
מת וכו' שכתבו דרש"י דהכא
שאר אבות הטומאות
ולדות ועוד אמר לקמן נפל מן הגג
מילה לרבי אליעזר דאמר דחו שבת
גורס בסוף שלשים], ז) [ויקרא
הלכה ו:
מב ה ו מיי' פ"ב מהל' יום
יא], ח) [דף כו:], ט) [יבמות
ואכלו ארי דברי הכל חי הוא ואי
ה"מ דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו
מימהל היכי מהלינן
ליה אמר רב אדא
לו.], י) [במו"ק כ: גרס רש"י
טוב הלכה א סמג לאוין
בודאי בן ח' איירי היכי תיסק אדעתיה
שעברו $ ט' חדשים מששמשה עד
בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אם חי
צידוניית' ופי' סעודת אבל כמו
עה טוש"ע א"ח סי' תצח סעיף
א
לומר ד"ה חי הוא ובכולהו דלקמן נמי
שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה
גיר' הערוך שהביא תוס' הכא
ה:
הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר
מג ז מיי' שם הלכה ד טוש"ע
ד"ה צודניתא], כ) [צ"ל בסוף
דמוקמינן בדקים ליה בגוויה שכלו לו
אבל ספק אין מכשיריו דוחין דילמא
הוא ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח'
ע"פ עדות' של תוס' יבמות
שם סעיף ט:
חדשיו וקשה לר"י מהא דאמרינן בפ'
לאו בר מימהל הוא ומחלל שבת
מד ח ט מיי' פ"א מהל' יבום
ובכורות], ל) [צ"ל וחי לאחר
אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה
מיתת אביו], מ) [ר"ל מדקתני
הלכה ה סמג עשין כ
בעשותו פחמים וברזל: כתנאי.
הערל (יבמות דף פ:) איזהו בן ח' כל
טוש"ע אה"ע סי' קנו סעיף ד:
כל ששהה ולא תני אם שהה כרבי
ממה נפשך אם חי הוא שפיר קא מהיל $ואם
שלא כלו לו חדשיו רבי אומר שערו
נפל גמור אם חשוב כמת כדקאמר
מה י מיי' פ"ד מהל' מאכלות
עבדי], נ) [ור"ל דאי לאו הכי מה
לאו מחתך בבשר הוא אמר מר בריה
בא רשב"ג להוסיף על מילתא
אסורות הלכה ד סמג
וצפרניו מוכיחין עליו כו' דאמר האי
רב אדא בר אהבה דאינו אלא מחתך
❖
דרבי], ס) [ערך צד ג],
לאוין עה וקלג טוש"ע י"ד סי'
בבשר או לא והויא חבורה: לאכלה
דרבינא אנא ורב נחומי בר זכריה תרגימנא
בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי
טו סעיף ב:
מו כ מיי' פ"א מהל' אבלות
להביא בן ח'. דכוליה קרא דריש ליה
ופריך הא דעבד רבה תוספאה
(ג)
מימהיל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא
הלכה ז סמג עשין מד"ס
תורה אור השלם
בתורת כהנים מן הבהמה מקצת
עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים
למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר אמר
ב טוש"ע י"ד סי' שעד סעיף
א)
בהמה מטמאה ומקצת אינה מטמאה
ואישתהי עד תריסר ירחי שתא כמאן
1 וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר
ח [ברי"ף כאן ובפ"ג דמו"ק
אביי כתנאי וכי ימות מן הבהמה אשר היא
1
דף רצ: וכן ברא"ש כאן והתם
הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ
פרט לטרפה ששחטה ומדממעיט
כרבי כיון דאיכא רשב"ג דאמר אישתהי
❖
סי' לג]:
לכם לאכלה להביא ב בן שמנה שאין
בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
❖
טרפה ששחטה מכלל דבטהורה קאי
מ) דתניג כל ששההד כו' כרביה עבד
ויקרא יא לט
שחיטתו מטהרתו רבי יוסי ברבי יהודה ור'
אשר היא לכם להביא בהמה טמאה
אלמא משמע בהדיא דבודאי בן ח'
מוסף רש"י
אלעזר בר"ש אומרים שחיטתו מטהרתו
לפי שפרשה ראשונה דכתיב בהז) לכל
אייריו מדמוכח מיניה דמשתהי כרבי
הגהות הב"ח
ושוין. תנאי דפליגי במס' ביצה
מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר חי הוא
הבהמה אשר היא מפרסת פרסה
ומנא ליה דילמא לעולם ס"ל דלא
(א) רש"י ד"ה ה"ג ועביד
(כו:) גבי בכור שנולד בו מום
ואיננה מעלת גרה וגו' מוקי לה התם
משתהי ובסתם ולדות איירי רשב"ג
ומ"ס מת הוא אמר רבא אי הכי אדמיפלגי
להו עגלא תלתא: (ב) תוס'
ביו"ט, ושוין דאפילו האוסר
ד"ה מימהל וכו' בבן שמונה
בנולד בו ביום משום דמוקצה
באבר מן החי הכתוב מדבר ופרשה
כדפרישית ואור"י דע"כ בודאי בן ח'
לענין טומאה וטהרה ליפלגי לענין אכילה
ודאי דוקא אלא: (ג) בא"ד
היה בין השמשות מחמת איסור
זו במתה ודאי לאכלה להביא בן ח'
נמי איירי דהא בתוספתא דמכילתין
ופריך אלא הא דעבד:
אלא דכולי עלמא מת הוא ורבי יוסי ברבי
קדשים בחוץ, אבל אם נולד
(ד) בא"ד הוה ליה למיתני הלכה
חדשים שאף שחיטתו מיתה ומטמאה:
מיתני מילתיה דרשב"ג בתר מילתיה
היום ומומו עמו מוכן הוא,
יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון סברי
כרבי וכרשב"ג דליכא:
שלא נאסר מעולם, דהא במעי
מר סבר חי הוא. לפיכך שחיטתו
דרבנן ורבי דיבמות ואפלוגתייהו
(ה) בא"ד אין צריך לדקדק מכל
אמו היה מוכן אגב אמו ומותר,
כטרפה טרפה לאו ג אף על גב דמתה היא
מטהרתו: לענין אכילה. אי מותר
קאי דאיירי בבן ח' וא"ת ובשמעתין
כמו שהוכיח ר"י דבלאו הכי
דבכור אינו קדוש עד שיולד,
שחיטתה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן
יש להוכיח דבסתם ולדות איירי
וכשנולד הרי מומו עמו וראוי
באכילה בשחיטתו אם לאו: טרפה.
מנלן דבסתם ולדות ס"ל לרשב"ג הא
❖
לישחט בחוץ (חולין נא:). מת
הס"ד:
לא דמי לטרפה טרפה היתה לה שעת
לא שהה ספיקא הוי דילמא קסבר
שחיטתה מטהרתה מלטמא כדפרישית:
בתוך שלשים. בן היבמה
ונתקדשה לשוק בחזקת שפטורה
היתה לה שעת הכושר. לישחט
הכושר האי לא היתה לה שעת הכושר
ולד מעליא הוי ולא איירי כלל בסתם
❖
משום בנה (יבמות לו:).
גליון הש"ס וליטהר קודם שנטרפה: מי פליגי.
ולדות אלא בודאי בן ח'ז ויש לומר
וכ"ת טרפה מבטן מאי איכא למימר התם
גמ' ואם לאו מחתך בבשר
למישרי ולד של בהמה בתוך ח' ימים:
דדייקינן מדקתני כל ששהה דכל
יש במינה שחיטה $ הכא אין במינה שחיטה
ד
הוא. עי' מ"א סי' תקכו ס"ק
מוסף תוספות
שוחטים אותו ביו"ט. ואינו מוקצה
משמע לרבות סתםח דווקא שהה הא
יא. ועי' בירושלמי פי"ז דיבמות
איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרבן
הלכה ז: שם הכא אין במינה
שהרי בין השמשות נמי היה מוכן
לא שהה ספיקא הוויט והא דמבעיא לן
א. דמנ"ל דמהלינן לי'. תוס'
שמעון בן גמליאל או לא אם תמצי לומר
שחיטה. עי' חולין עד ע"א
הרא"ש. ב. איירי. תוס' הרא"ש.
לקמן אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג
אגב אמו. מיהו שמעינן מינה דמותר
תד"ה נפקא ליה: רש"י ד"ה
דלרשב"ג היכא דלא שהה
פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו
לבו ביום: ושוין. רבי יהודה ורבי
היינו בסתם ולדות דבן ח' ודאי
חשבינן לי' ספקא ולרבנן
לא נצרכה. ט' חדשים
מששמשה. עי' תב"ש סי' טו
ת"ש ב)ה עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו
חשבינן לי' בר קיימא. תוס'
שמעון שנחלקו ברואין מומין ביו"ט
בהדיא קתני לה בתוספתאי וא"ת
ס"ק טז: ד"ה שפיהק בייליר
יבמות פ: ד"ה כיון. ג. רשב"ג
בי"ט הכא במאי עסקינן דקים ליה בגוויה
במסכת ביצה ח) שאם נולד היום הוא
והיכי פשיט לקמן מדאמר רב יהודה
בלע"ז. עי' נדה סג ע"א תד"ה
ו
אומר. תוס' הרא"ש. ד. ל' יום.
מפהקת: ד"ה הוה אכלינן
תוס' הרא"ש. ה. הגי' בגמ' שם
ומומו עמו שהוא מן המוכן ומותר
אמר שמואל הלכה כרשב"ג מכלל
שכלו לו חדשיו ת"ש ושוין שאם נולד
ג)
ז
מיניה וכו' לילה לקדושה. ועי'
ובתוס' הרא"ש ורמב"ן וחי'
לבקר מומו ביו"ט דלא דמי כמתקן
דפליגי בסתם ולדות תאמר דלעולם
הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ה"נ שכלו
בתוס' שם זבחים יב ע"א ד"ה
הר"ן כאן: 'כרבים'. ו. דחשיב
❖
יום וצ"ע:
בר קיימא לרשב"ג. תוס'
לא פליגי בסתם ולדות וכי פסיק רב
ביו"ט דלא איתחזק באיסורא ומוקמינן
לו חדשיו ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל
יבמות פ: ד"ה כיון. [ו]רשב"ג
לה התם כגון דיתבי דייני התם
יהודה כוותיה הנ"מ בודאי בן ח' וי"ל
מיקל. ריטב"א. ז. כמו רבי
הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ד) הלכה
לעזי רש"י וראוהו בשעת לידה מיד: נפל מן
ורבנן בני פלוגתיה. תוס'
דא"כ ה"ל למיתני הלכה כר' דליכא
יא (ד)
מכלל דפליגי ש"מ אמר אביי נפל מן הגג
הרא"ש. ח. ולדות. תוס'
ח
❖
הגג או אכלו ארי. שמת מחמת מיתה
למימר דלא קאמר הלכה כרבי
ביילי"ר [בדייליי"ר]. לפהק.
הרא"ש. ט. דאי לא איירי
או אכלו ארי דברי הכל חי הוא כי פליגי
הבאה לו בתוך ל' ממקום אחר דברי
משום דבעי הוכחת סימנין שערו
רשב"ג אלא בבן ח' ודאי
דאיירו בהו רבי ורבנן הו"ל
שפיהק ומת מר סבר חי הוא ומר סבר מת
הכל בחזקת כלו לו חדשיו קאי דאי
וצפרניו אבל רשב"ג לא בעי דהא
למימר 'אם שהה'. תוס'
רבינו חננאל
הוא למאי נפקא מיניה לפטור מן הייבום
לאו הך מיתה לא הוה מת הילכך חי
פשיטא דבן ח' שלא גמרו שערו
הרא"ש. י. דפליגי רבנן עליה
ט
דרשב"ג דמיקל, ולא בעינן
וזה שאנו מלין כל קטן בן
הוא ובאדם הוי ולד ופוטר את אמו
וצפרניו לכ"ע לא חי ומדנקט רשב"ג
נפל מן הגג או אכלו ארי דברי הכל חי הוא
למפשט משמואל. ריטב"א.
ח', הלא אמר רשב"ג קודם
מן החליצה וגבי בהמה נמי סתם ולד
ש"מ דבסתם ולדות איירי ופסק
יא. בר פלוגתייהו דרבנן.
ל' יום ספק נפל הוא (ואין)
והא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע
תוס' הרא"ש. יב. מדפסק
[ואיך] מחללין עליו את השבת
בהמה ששחט בתוך ח' מותר באכילה
בכולא מילתא כוותיה והשתא נמי אין
איקלעו לבי בריה דרב אידי בר אבין ועביד
כרשב"ג ולא כרבי. תוס'
ומלין א[ו]תו בן ח' ימים,
דלא חזינא ביה ריעותא ורוב היולדות
צריך לדקדק מכל דבלאו הכי יש
(ה)
שמא נפל הוא. ופרקינן מלין
הרא"ש. דאם לא בא להוסיף
להו עיגלא תילתא ביממא דשבעה ואמרי
אינן מפילות : שפיהק. $ ביילי"ר
רשב"ג סתם ולדות מה בא
להוכיח דבסתם ולדות איירי כמו
אותו ממה נפשך, אי חי הוא
ט)
ליה י אי איתרחיתו ליה עד לאורתא הוה
להוסיף על רבי. תוס' יבמות
שפיר קא מהיל, ואי נפל
שהוכחתייבנ) ר"י: צודניתא. גרס
❖
בלע"ז כלומר לאחר לידתו לא ראו
פ: ד"ה כיון.
הוא מחתך בבשר הוא ולא
אכלינן מיניה השתא לא אכלינן מיניה אלא
בו אלא חיות מעט שפיהק ומת וגבי
בערוך לשון צידה ומזונות:
מלאכה היא. ומקשינן אלא
ס)
הא דתניא ספק בן ז' או
כשפיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי
אדם קאי: ה"ג ועבדו (א) עגלא תילתא
ואם
בן ח' אין מחללין עליו את
רב נסים גאון
ביממא דשבעה: איתרחיתו.
מלשוחטו
בנפל מן הגג ואכלו ארי מר סבר מת הוא ומר סבר חי הוא בריה דרב דימי בר
השבת אמאי נימהליה ממ"נ.
אמר אביי כתנאי לאכלה
ופרקינן מימהל ה"נ דמהלינן
עד אורתא שהוא ליל שמיני: הוה
יוסף אתיליד ליה ההוא ינוקא בגו תלתין יומין שכיב יתיב קמתאביל עילויה
להביא בן ח' שאין שחיטתו
ליה, לא נצרכה אלא למכשירי
אכלינן מיניה.
דמקצת היום ככולו
מטהרתו. עיקר דבר זה שנוי
מילה ואליבא דר' אליעזר.
אמר ליה אבוה צוורוניתא קבעית למיכל אמר ליה כקים לי ביה שכלו לו חדשיו
בתורת כהנים [ויקרא יא] וכי
ולית הלכתא הכי דשינוייא
כדכתיב (ויקרא כב) והיה שבעת
רב אשי איקלע בי רב כהנא איתרע ביה מילתא בגו תלתין יומין חזייה דיתיב
ימות מן הבהמה אשר היא
היא ואשינוייא לא סמכינן.
ימים תחת אמו הא לילה חזי ומיהו
(ואם יש להקשות עוד, אי הכי
לכם לאכלה, וכי ימות הרי זו
וקא מתאבל עילויה אמר ליה לא סבר ליה מר להא דאמר רב יהודה אמר
אם המילה חיתוך בשר היא
מיתה ודאי, מן הבהמה יש מן
מיום השמיני הוא דירצה דאורתא
הבהמה מטמאה ויש מן
ואינה מלאכה, אפילו מילה
שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו
לאו בת הקרבה היא כדכתיב (שם ז)
שלא בזמנה יהא נימול בשבת
הבהמה שאין מטמאה, פרט
איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אמר רבינא משמיה דרבא
ביום צוותו להקריב אבל מכלל נפל
מחתך בבשר הוא. ופירקו כי
לטריפה ששחטה. ונתבאר לנו
ה)
ו)
מילה בחי מלאכה היא כי
בזה הכתוב בהמה [טרפה]
אם ששחטה אינה מטמאה. ונשאו
נפקי ליה וחזי לאקדושי כדאמרינן
מתקן הוא, כי כיון שחותך
בזבחים (דף יב.) $לילה לקדושה יום להרצאה והלכך לענין חולין חזי מאורתא למישחטיה ומיכל. אלמא מאן דס"ל כרשב"ג פליג במיתה הבאה לו
ונתנו בדבר זה הרבה ואמרו
הערלה מתקנו לאכול תרומה
ולשחוט עליו אביו את הפסח).
באמצע הדברים, בן ח' יוכיח
ממקום אחר ואמר ספיקא הוא: שכיב בגו תלתין. ללידתו: י) צוורוניתא. מטעמים שמאכילין את האבל: קא בעית למיכל. לכך אתה מתאבל
לאכלה להביא בן ח' שאין
שיש למינו שחיטה ואין
חנם: איתרע מילתא. אבילות: בגו תלתין יומין. ללידת הולד: מת הולד בתוך ל'.
ללידתו ולא היה לאביו בן אלא הוא ל) ונולד לאחר
כ)
שחיטתו מטהרתו. פי' זו
שחיטתו מטהרתו. ולאחר כן
בהמה גסה טהורה שיולדת
אמרו לאכלה להביא בן ח'
מיתת אביו ועל ידו היו פוטרין אמו מן החליצה אם היה בר קיימא: ועמדה ונתקדשה. לאחר זמן לפי שסבורה שאינה זקוקה ליבם:
לט' חדשים היא. ומיבעיא לן
שאין שחיטתו מטהרתו,
אם כלומר בן ח' חדשים בבהמה
רשב"ג פליגי רבנן עליה אי
לא. ופשטינן דפליגי רבנן עליה והילכתא כוותיה, דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג, ואי לאו דפליגי הלכה למה. אמר גסה טהורה, על דעת כמו שאמרו בפרק א' ממסכת בכורות [דף ח] בבהמה גסה יולדת לט' חדשים, ומה שתלד בהמה גסה טהורה
אביי נפל מן הגג ואכלו אריה דברי הכל כמו חי הוא, כי פליגי שפיהק ומת. ומקשינן עליה מדרב פפא ורב הונא בריה דר' בחודש ח' הרי הוא כמת ולא תועיל בו השחיטה להוציאו מידי נבילה לענין הטומאה כמו שמועלת בטריפה. מכאן הראיה שהקדמנו
יהושע דאיקלעו לבי בריה דרב אידי בר אבין ועבד להו עיגלא תלתא ביומא דשבעא, ואמר[י] ליה אי איחרתו עד לאורתא הוה ממה שאמרו ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטריפה ששחטה ותמצא כמותה בשחיטת חולין [עב] בפרק בהמה המקשה לילד.
אכלינן מיניה, והרי זה נשחט ולא אכלו ממנו שאמרו כיון שלא שהה ח' ימים כנפל חשוב ואין שחיטתו מתירתו באכילה. והדר
ביה ואמר אלא שפיהק ומת דברי הכל מת הוא, כי פליגי בנפל מן הגג או אכלוה אריה. ושמעינן מהאי מעשה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שאם נשחט קודם ח' ימים אסור באכילה, ואינו מותר לאוכלה אלא מלילי ח' והלאה (לקרבן). הלכך לילי שמיני
מותר באכילה, ולקרבן פסול ואין כשר לקרבן אלא מיום השמיני והלאה. וזה שאמר אביי וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה להביא בן שמונת ימים שאין שחיטתו מטהרתו, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו, ברייתא זו
שנויה בתורת כהנים. לשמונה חדשים חלוקתם, דתני בהדיא במתניתא דבי ר' חייא ודבי ר' אושעיא איזהו בן ח' כל שלא יצאו לו חדשיו, ר' אומר סימנים ניכרין בו שערו וצפרניו שלא גמרו. וכדרך שבן שמנה חדשים באדם נפל, כך בן ח' בבהמה גסה וכן ד' בדקה
נפל, רשב"ג אומר כל ששהה באדם ל' יום אינו נפל וכו'. והלכתא כת"ק דאמר בן שמנה אין שחיטתו מטהרתו, אלא אמרינן מת היה ונבילה היא ומטמאה שאין שחיטה מועלת בנבילה, דתנינן מתניתין סתמא כוותיה בפרק בהמה המקשה לילד, ופירשנוהו שם מי יש
במינו שחיטה מי אין במינו שחיטה בן ח' חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין למינו שחיטה. וסוגיא דשמעתא שאין שחיטתו מטהרתו בפחות משמנה ימים אלא בדמוחזק לן שכלו חדשיו, כגון שהיתה בהמה קשורה לו בביתו ט' חדשים לגסה (וארבע) [וה'] לדקה
וילדה, וברי לן שלא עלה [עליה] זכר בביתו. וזה ששנינו במשנתינו סתם תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה, ומיטמא בנגעים ומיטמא בטמא מת, וזוקק ליבום ופוטר מן היבום, ומאכיל בתרומה ופוסל התרומה, ונוחל ומנחיל, וההורגו חייב, והרי הוא לאביו ולאמו
ולכל קרוביו כחתן שלם, ואמרינן בגמרא למאי הילכתא אמר רב פפא לעניין אבלות. לימא מתניתין דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהה באדם ל' יום אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי. ומפרקינן דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו. ודין כל השנוים במשנה
זו דינם אחד במוחזק לן ביה שכלו לו חדשיו. ומיהא הוו (מיתא) [מתאבלין] באלי בריה דרב דימי בריה דרב יוסף ורב כהנא בינוקא דשכיב בגו תלתין יומין דהוו מוחזקין שכלו לו חדשיו. איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה. אמר רבינא משמיה דרבא