טו:
יציאות השבת
פרק ראשון שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אתו
אינהו גזור
אגושא לשרוף כו'. וקשה דמכלי זכוכית
אתו אינהו. יוסי (ב) ויוסי: גזור אגושא לשרוף. תרומה הנוגעת בגוש
לא
קיח א מיי' פי"א מהל'
א) [לעיל יד:], ב) נדה לג:
טהרות פ"ד מ"ה, ג) [צ"ל
טומאת מת הלכה א
העפר: ואאוירא לתלות. תרומה הנכנסת באוירא ואין דבר מפסיק
תירץ כלום אפי' לפי המסקנא דהא ליכא למימר דמעיקרא
ב:
שהוא וכן איתא במשנה],
בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה: ואכתי. אגושא לשרוף באושא
גזור אזכוכית לתלות ולבסוף גזור לשרוף כדמסקינן אגושא דאכלי
קיט ב ג מיי' פי"ג מהלכות
ד) בדפו"י ליתא א"ר יוחנן,
ה) מקוואות פ"ט [משנה ה],
אבות הטומאות הלכה
גזור: על ספק בית הפרס.
זכוכית לא שורפים כדאמרינן לקמן דעבוד רבנן היכרא דלא לישרוף
כלומר על ספקו של בית הפרס כגון
ו) [לקמן ס.], ז) ר"ה יט.
יג:
עליה תרומה וקדשים וי"ל דדוקא
תרומה שנכנסת לבית הפרס דהוא
קכ ד ה ו מיי' פ"א מהל'
ע"ש, ח) [כלים פ"ב מ"א],
❖
ט) [יבמות סא.], י) [וע"ע
בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין
שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא
כלים הל' ה:
אלא אתו א אינהו
גזור אגושא לשרוף
❖
תוספות גיטין ח: ד"ה דגזרו],
ידעינן אם האהילה על הקבר אם
תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום
ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור
לאו: ועל ספיקו של עפר ארץ העמים.
דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר
א
הגהות הב"ח
אאוירא לתלות למימרא (א) דחדא גזירתא הוה
מוסף רש"י
טומאות המטמאין מתורת כלי חרס
דכל עפר ארץ העמים מספקא לן
(א) גמרא למימרא
דתחלה
לשריפה א) והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן
בקבר של מת: ועל ספיקו של בגדי
שפיר שורפים תרומה וקדשים דהא
חדא גזירתא: (ב) רש"י
ב
ועל ספק בגדי עם הארץ.
לשריפה ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה
ד"ה אתו אינהו יוסי ויוסף:
כלומר על בגדי עם הארץ, אם
עם הארץ. דכולהו מספקא לן שמא
דמו לגמרי לכלי חרסג וכן בלאו הכי
(ג) תוס' ד"ה ואאוירא וכו'
נגעו בה נשרפת משום שמא
הא מידי אחרינא לא אלא אתו אינהו גזור
צריך לפרש כן לקמן ולספרים דגרסי
ישבה עליהם אשתו נדה כדתנן (חגיגה
ה"פ משום אוירא ממש
טמא היה (נדה לג:). כלי
❖
זכוכית שנקבו. שנטמאו
גזרו:
הכא אלא מעיקרא גזור ולא קבלו
דף יח:) בגדי ע"ה מדרס לפרושים:
אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן
ונקבן לטהרן מטומאתן
ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן
מינייהו ואתו רבנן דשמונים שנה
(ר"ה יט.). אבר. עופרת
דפ' שנה גזור אגושא לשרוף ואאוירא לתלות
אם טמאים הן: ספק רוקין. כל רוקין
לסתום את הנקב (שם).
וגזרו וקבלו מינייהו למימרא דחדא
גליון הש"ס
ואכתי באושא גזור דתנן על ו' ספקות
ר"מ מטמא. לומר שחזרו
ב)
ב
מספקא לן דדילמא דזב נינהו: ועל
גזרה הואי לשרוף והאמר אילפא כו'
גמ' ועל ספק בגדי ע"ה.
לטומאתן ישנה, ואע"פ שלא
שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל
ספק מי רגלי אדם. הך ספק לא דמי
אתי שפיר דכלי זכוכית נמי בשינויא
עי' נדה דף לד ע"א
נגעו שוב בטומאה, ואע"פ
תוד"ה וזובו: שם דתני'
שאין כלי זכוכית חוזרין
קמא תירץ: ואאוירא לתלות.
ספק עפר הבא מארץ העמים $ועל ספק בגדי
להנך דלעיל אלא אפי' מספקא לן אם
כלי זכוכית. עיין פרק בתרא
לטומאתן ישנה כדאמר שלא
עם הארץ ועל ספק כלים הנמצאין ועל ספק
תימה דתנן במסכת אהלות (פ"ב מ"ג)
מי רגלי אדם הן אם מי רגלי בהמה
דכלים מ"ג: תוס' ד"ה
גזרו חזרת טומאה ישנה אלא
בכלי מתכות, הני נמי הואיל
ואאוירא וכו' וי"ל דהתם
אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל
הן דאיכא תרי ספיקי לקולא דאם
הרוקין ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי
מיירי כגון שהביא עפר. עי'
והאבר מעמידו ככלי מתכות
תמצי לומר דאדם שמא טהור: שכנגד
עצם כשעורה וארץ העמים $ וי"ל
ד
סנהדרין די"ב ע"א תוס'
דמו דהכל הולך אחר המעמיד
בהמה על ודאי מגען (ועל) ספק טומאתן
❖
ג
ג)
(שם). וחכמים מטהרין.
ד"ה חוששין:
מי רגלי בהמה. רבותא אשמעינן דלא
דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ
שורפין את התרומה ר' יוסי אומר אף על
דעיקרו כלי זכוכית הן ולא
העמים לארץ ישראל אי נמי כר'
תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה:
ה
ו
אזלי בתר המעמיד. ענין
ספק מגען ברה"י שורפין וחכ"א ברה"י תולין
אחר, כלי זכוכית טהורין
ודאי מגען וספק טומאתן. יודע ודאי
שמעון דאמר קברי עכו"ם אין
מוסף תוספות
ט)
שניקבו והטילו לתוכן אבר,
ברה"ר טהורין ואמר עולא אלו ו' ספיקות
מטמאין באהל זדלא החמירוח בארץ
שנגעה בהן תרומה אבל אינו יודע אם
יהודה בן שמוע (בגמ' שם
א. [ו]לא מדמינן ליה לכלי
באושא התקינו אלא אתו אינהו גזור אגושא
העמים יותר מקבריהם ועוד תירץ
הם טמאים אם לאו כדמפרש בכולהו:
משום ר"מ) מטמאן טומאת
מתכות אלא משום דכי
כלי מתכות דאורייתא אם
נשברו יש להם תקנה.
שורפים. והיינו אגושא: באושא התקינו.
דההיא משנה נשנית קודם גזירה
לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דשמנים
נגע בהן טומאה, דהכל
תוס' הרא"ש להלן טז.
שגזרו על אוירה אלא על גושא בלבד
כמה שנים אחר חורבן כדאמרינן
הולך אחר המעמיד, וחכמים
ב. עליהן. תוס' הרא"ש להלן
שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא
מטהרים מטומאת כלי מתכות
טז. ג. כיון דעיקר עשיתו
וכן משמעט מדקאמר על גושא לתלות
בר"ה (פ"ד דף לא.) גבי י' מסעות
דאורייתא אלא משום טומאת
גזור אגושא לשרוף ואאוירא כדקאי קאי:
ככלי חרס, והשתא מצינן
נסעה שכינה: ואלו חוצצין. לגבי
ועל אוירה ולא כלום ואמאי קאמר
כלי זכוכית דרבנן, שאין כלי
לשנויי דעל טומאות
כלי זכוכית מ"ט גזור בהו רבנן טומאה א"ר
מתכות טמאין דאורייתא אלא
הבאות לו מתורת כלי
ד
ד)
טבילה: הזפת והמור גרסינן: בכלי
ועל אוירה ולא כלום לימא דמעיקרא
המנויין בפרשה (במדבר ל)
חרס גזור אינהו לתלות
יוחנן אמר ר"ל הואיל ותחלת ברייתן מן החול
זכוכית. שהן חלקין ואין אדם מקפיד
גזרו על תרוייהו לתלות ולבסוף גזרו
הזהב והכסף והנחשת והברזל
ואתו רבנן דבשמונים שנה
❖
וגו' (ר"ה שם).
גזור לשרוף. תוס' הרא"ש
על גושא לשרוף ועל אוירה כדקאי
על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי
שוינהו רבנן ככלי חרס אלא מעתה לא
ה
להלן טז. ד. והכא אמרינן
קאי אלא משום דמוכח ממתניתין
שנופל מאיליו והני הוא דמדבקי טובא
תהא להן טהרה במקוה אלמה תנן ואלו
דגזרו אאוירא. תוס'
ה)
דאהלות דמתחלה כשגזרו על גושא
וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר
הרא"ש. ה. והמאהיל עליו
רבינו חננאל
חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית
ו
דלא מטמא, דמשום אויר
המקפיד עליו: כגון שנקבו. וטהרו
לא גזרו על אוירה והא דבעי בנזיר
עצמו גזרו ולא משום
גושה שהוא קרקע עצמו,
הכא במאי עסקינן כגון שניקבו והטיף
בפרק כהן גדול (דף נד: ושם) ארץ
מתורת כלי חרס דכלי חרס שבירתו
מאהיל על הגוש. תוס'
כדכתיב וגוש עפר. לתלות,
לתוכן אבר ור"מ היא דאמר הכל הולך
גיטין ח: ו. אי משום מאהיל
כלומר טומאתה בספק
ו)
מטהרתוח): והטיף לתוכו אבר. דחשיב
העמים משום אוירה גזרו עליה או
על הגוש גזרו עליה איכא
לפיכך קדשים הנוגעים בה
אחר המעמיד $ דתניא כלי זכוכית שנקבו
משום גושא גזרו עליה הא פשיטא
ליה ככלי מתכות דכל קבלת טומאתו
ז)
לאוקמי. תוס' גיטין ח:
תולין לא אוכלין ולא
שורפין. ועל אוירן ולא
ז. דמסתברא. תוס' הרא"ש.
דאאוירה נמי גזרו כדקאמר הכא אלא
משום אבר המעמידו הלכך אית ליה
והטיף לתוכן אבר אמר רבן שמעון ב"ג
כלום. כלומר, אם נכנסה
ח. אליביה. תוס' הרא"ש.
טהרה במקוה: מטמא. ולא אמרינן
התם ה"פ משום אוירה (ג) גזרו עליה
ר"מ מטמא וחכמים
מטהרין אלא מעתה
ט. קצת הכא. תוס' הרא"ש.
התרומה בשידה תיבה
י. משום. תוס' הרא"ש.
ומגדל ולא נחה בקרקע
שלא יכנס באויר ארץ העמים בשום
בטיל ליה מתורת כלי כשאר כלי חרס
לא
יא. כמי שמאהיל על המת
חוצה לארץ אלא באוירה
ענין אפי' ע"י שידה תיבה ומגדל או
הנשבר דקסבר הלך אחר המעמיד
מפני מתי מבול או מפני
ולא כלום. ורבנן דשמונים
ותורת כלי מתכות עליו: אלא מעתה. הואיל ושוינהו ככלי חרס:
משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש
רוב מישראל שנהרגו
שנה גזרו על אוירה נמי
י
יא
בחו"ל. תוס' נזיר נד:
לתלות, ואתו רבנן דבאושא
כגון ע"י שידה תיבה ומגדל טהור י): על ששה ספקות שורפין.
נתר גזרו תרומה שנגעה בגוש
יב. אע"ג דאמרינן שלש
אומר ר"י דאפי' איכא ספקות יותר ששורפין את התרומה עליהן כגון סככות ופרעות וכיוצא באלו הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא:
בית הפרס הן שדה שאבד
חוצה לארץ לשרפה, ועל
על ספק בית הפרס. יבנראה לר"י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל
בה קבר ושדה שנחרש בה
אוירה כדקאי [קאי] לתלות.
על כלי זכוכית מ"ט גזרו
קבר ושדה בוכים, הכא.
שדה שאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במ"ק (ד' ה:) וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברשות היחיד תולין והתנן בפ'
תוס' הרא"ש. יג. מקום
יוסי בן יועזר ויוסי בן
ו' דטהרות [מ"ד] דכליג ספקות ברשות היחיד טמא: ועל בגדי עם הארץ. דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם ואפילו רוק שלו טמא דאמר
שאתה יכול לרבות
יוחנן טומאה בהן. א"ר
ספיקות וספיקי. תוס'
שמעון בן לקיש הואיל
בפ' בתרא דחגיגה (ד' כג.) גזירה משום צינורא דעם הארץ ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא שעשאוהו כזב לבד מהיסט ומדרס
הרא"ש. יד. ומה שחלקו
ותחלת ברייתן מן החול
בטומאת עם הארץ לפי
שוינהו רבנן ככלי חרס.
שלא גזרו עליו כדתנן במסכת טהרות (פ"ז משנה ו) דקתני התם בגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין
יד
שאין גוזרין גזירה על
ואקשינן אם ככלי חרס הן
אוכלים ומשקין אבל כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשכבות ומושבות טהור ואם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא ובהניזקין (גטין דף סא: ושם)
טו
הציבור אלא א"כ רוב
לא יטהרו במקוה, אלמה
הציבור יכולים לעמוד בה
משמע נמי הכי דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה משמע דהוא אינו מטמא בהיסט ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של עם
תנן ואלו חוצצין בכלים
ובמגעו ובצינורא שלו
הזפת וחמר בכלי זכוכית,
הארץ הן שרוקו טמא היינו כדפרישית ולא כפ"ה דפירש דבגד ע"ה טמא דחיישינן שמא ישבה עליו אשתו נדה: ועל ספק מי רגלי
אפשר ליזהר אבל משכב
מכלל שאם אין בהן דבר
אדם שכנגד מי רגלי בהמה. פ"ה דספק ספיקא הוא וקשה דבפרק בנות כותים (נדה דף לג: ושם) תנן דאין שורפין עליהן תרומה מפני שטומאתן
ומושב והיסט לא רצו
חוצץ עלתה להן טבילה
טז
ונטהרו. ושנינן האי בכלי
להחמיר. תוס' הרא"ש.
בספק ורמינהו על ו' ספקות שורפין כו' ומשני דמתני' דהתם מיירי דאיכא ספק ספיקא ומש"ה אין שורפין ולפירוש הקונטרס הא על ספק
טו. וכלי חרס הפתוחים.
זכוכית שניקבו והטיפו
מי רגלי אדם שורפין אע"ג דהוי ספק ספיקא ונראה לר"י דנקט מי רגלי בהמה משום דכשהן זה אצל זה הן ניכרות טפי שהן של אדם וליכא
יז
יח
תוס' הרא"ש. טז. דאע"ג.
לתוכן אבר וסתם הנקב
אלא ספק אחד: אלמה תנן אלו חוצצין בכלים. וליכא למימר דההיא טבילה בכלים חדשים מיירי כשקונים מן הנכרים כדאמר בסוף
שיטה להר"ן. יז. שכנגד.
והעמיד המשקין מלצאת,
תוס' הרא"ש. יח. שאינן
ור"מ הוא דאמר כיון
מסכת ע"ז (דף עה:) דצריכי טבילה דהא קתני סיפא בפ"ט דמסכת מקוואות (משנה ה) על השלחן ועל הטבלא ועל הדרגש (ועל
יט
כ
כא
דומים להם. תוס' הרא"ש.
שהטיפו לתוכן אבר ככלי
הדולבקי) חוצצין : ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. ובפרק במה אשה (לקמן דף נט:) דקתני שהיה רבי נחמיה אומר
יט. [ב]כלי זכוכית. תוס'
מתכות דמי שהכל הולך
כב
הרא"ש. כ. דע"כ בטבילת
אחר המעמיד ומטמאין
בטבעת הלך אחר חותמה בעול הלך אחר סמלוניו בסולם הלך אחר שליבותיו כו' וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד לא
טומאה מיירי. תוס' הרא"ש.
ומטהרין דתניא כלי זכוכית
כא. דהך מתניתין. תוס'
שניקבו כו'.
מייתי הכא דהכא קרי מעמיד זה מה שנותנין לתוכם והתם קרי מעמיד דבר המעמיד כלי עצמו כגון עמודי סולם שמחברים את
כג
הרא"ש. כב. וכלי עץ
השליבות: וחכמים מטהרין. ואם תאמר והיכי מוכח מהכא דרבי מאיר סבר הכל הולך כו' דילמא הא דמטמא ר' מאיר משום
הניקחין מן הגוים אינם
דחשיב סתימה מעלייתא ומטמא מדין כלי זכוכית ולא מדין כלי מתכות וחכמים לא חשבו ליה סתימה מעלייתא ולכך מטהרים לגמרי ויש
צריכים טבילה. תוס'
הרא"ש. כג. מה שעושה
לומר דמסתבר ליה דלכולי עלמא הוי סתימה מעלייתא ופליגי דר' מאיר מטמא טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות דסבר הכל הולך
גמר ההעמדה להעמיד.
אחר המעמיד וחכמים מטהרין מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא טמא לפי שגזרו
על כלי זכוכית דסתימה מעלייתא היא אבל אין לפרש דרבנן
תוס' הרא"ש.
מטהרין