1/273

קלח:

תולין פרק

עשרים

שבת

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

שאין

בשיפועה טפח. הרבה יש תימה (ד) איך יתכן זה דא"כ למה

כילת חתנים.

לא דמיא לשאר כילות ששאר כילות

פרוסות על גבי

ח א מיי' פכ"ב מהל' שבת

א) עירובין קב. ע"ש לעיל

מה: ע"ש, ב) [סוכה יט:],

הלכה ל טוש"ע א"ח סי'

הוא ראוי אם לכל השיפוע אין טפח ויש לפרש כגון שהסדין

קינוף שהיא לד' רגלים ויש לה גג דהוי אהל ושל חתנים על גבי

ג) עירובין קב: ושם, ד) [צ"ל

שטו סעיף יא:

שפרוס על הכילה מונח על גבי קנים מרובים ולא פשטו הסדין היטב

נקליטין שאינם אלא שנים באמצעית המטה וקנה נתון עליהם והבגד

ט ב ג מיי' פכ"ב מהל'

דאסור וכ"א בהרא"ש],

ה) ר"ת ל"ג אלא, ו) [ערוך

שבת הלכה לא סמג

ומונח ונופל בין קנה לקנה כעין שורות דיש עכשיו בין כל קנה שיפוע

נתון עליו ונופל לכאן ולכאן ואין לה גג טפח הלכך לאו אהל הוא:

שם טוש"ע א"ח סי' שא

פי' כירה זו כלי מתכת היא וכל

בפחות מג'. שהיא הולכת ומתפשטת

ואין באותו שיפוע טפח ודוחק וי"מ

סעיף מ:

זמן שתורת כלי עליה מותר

י ד מיי' שם טוש"ע שם

למטה: ולא אמרן אלא שאין בשיפועה

שאין בשיפוע טפח בגובה י' דכשיצא

לטלטלה לצורך מקומה לפיכך

כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה

א)

אם אחת מירכותיה נשמטה

סעיף מא:

טפח. שאין כל צד וצד (ב) נפשט למטה

השיפוע טפח אין משם עד למטה

אמר רב ששת בריה דרב אידי אלא אמרן אלא

יא ה ו מיי' שם הלכה לב

עדיין היא כלי שיכולה לעמוד

גובה י' דלא חשיב אהל כדאשכחן

להתרחק טפח מכנגד אמצעיתו

בשלש אבל אם נטלו שתים

סמג שם טוש"ע א"ח

שאין בגגה טפח אבל יש בגגה טפח אסורה

בטלה מתורת כלי שאינה יכולה

סי' שטו סעיף יב:

דהיינו שאין ברחבו למטה טפחיים.

בפ"ק דסוכה (דף י.) דבכילה כי הך

יב ז מיי' פכ"ו שם הלכה ו

לעמוד בשתים], ז) [תמורה ג:

וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין

וכילת חתנים אינה עשויה לישן

מותר לישן בסוכה דאמר רב יהודה

מכות יג: ע"ש], ח) [תוספ'

סמג שם טוש"ע שם סי'

בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אבל יש

עדיות פ"א], ט) פסחים כ.

שח סעיף טז:

תחתיה: אבל נחתא מפוריא טפח.

אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים

יג ח מיי' פי"א מהל' שאר

כלים פ"ח מ"ה, י) פסחים כ.,

בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסור [א] ולא

❖

אע"פ שיש לה גג והוא שאינה י'

ההוא טפח הוה קיר לאהל והמטה

כ) עיין רש"ל,

אבות הטומאות הלכה ב:

יד ט מיי' פ"ה מהל'

אמרן אלא שאין בשיפועה טפח אבל יש

נעשית לו גג: סייאנא. כובע של

טפחים ואין נראה לר"י דודאי נהי דגבי

טומאת מת הלכה ו

❖

לבד פלטר"ץ: אסור. לצאת בו בשבת

בשיפועה טפח שפועי אהלים כאהלים

סוכה לא חשיב אהל וכן לגבי ק"ש

ב)

ופי"ג מהל' כלים הלכה א ב:

הגהות הב"ח

ולקמיה מפרש ואזיל: הא דאית ביה

כדאיתא התם (דף י:) מיהו לגבי שבת

דמו ולא אמרן אלא דלא נחית מפוריא טפח

(א) גמ' אוכלין ומשקין

טפח. שהוא מתפשט להלן מראשו

חשיב ואסירי שהרי משמרת וביעתא

אבל נחית מפוריא טפח אסור: ואמר רב ששת

מטמאין באויר: (ב) רש"י

תורה אור השלם

ג)

טפח אסור משום אהלא: אלא מעתה

וקידרא וחביתא אסירי משום אהל

ד"ה ולא אמרן כו' צד וצד

בריה דרב אידי האי סיאנא שרי והאיתמר

נתפשט למטה: (ג) ד"ה

1 וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת

שרביב בגלימיה טפח. הניח טליתו על

ולא משמע שיש בגובהן י' טפחים.

אלא מעתה וכו' מתעטף בה

סיאנא אסור לא קשיא ג הא דאית ביה טפח

מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת

מ"ר. ועוד קשה מדלקמן גבי כפיפה

ראשו כדרך שהוא מתעטף (ג) והרחיקה

על ראשו והרחיקה:

וְנֶאֱמָנוֹת וָח¢ לָיִם רָעִים

הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרביב

(ד) תוס' ד"ה שאין וכו'

וְנֶאֱמָנִים: דברים כח נט

להלן מראשו טפח: אלא. טעמא

מצרית ובשם רבינו שמואל פי' דל"ג

2 לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא

תימה. נ"ב ובעירובין דף קב

בגלימא טפח ה"נ דמיחייב אלא לא קשיא

להאי לישנא כלל שיפועי אהלים

לאו משום אהל הוא אלא משום שלא

ד)

ה)

תירץ רש"י על זה כעין תירוץ

אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא

❖

שכתבו התוס' כאן:

הא דמיהדק הא דלא מיהדק שלח ליה

כאהלים דמו דבסוף פ"ק דסוכה

יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי

וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת

נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

(דף יט:) מסקינן דשיפוע אהלים לאו

ארבע אמות הלכך מיהדק בראשו

רמי בר יחזקאל לרב הונא אימא לן איזי

ישעיהו כט יד

3 הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם

שפיר שרי לא מיהדק אסור: תרתי

כאהלים דמו ואי משום הא לא איריא

גליון הש"ס

הנך מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב

אֲדֹנָי אֱלֹהִים וְהִשְׁלַחְתִּי

בשבת וחדא בתורה. שהיית רגיל

דיש לפרש דהתם באין בשיפועו טפח

גמ' הא נמי מתני' היא. עי'

תרתי בשבת וחדא בתורה שלח ליה הא

רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם

והכא כשיש בשיפועו טפח:

לומר שני דברים משמו בהלכות שבת

חולין קי ע"א תוד"ה דתנן

וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם

דתניא גוד בכיסנא מותר לנטותה בשבת

הכבד: רש"י ד"ה זה כו' לא

הא

לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְיָ:

דמהדק. פירשא בר"ח שאינו

ואחת בתורה כדלקמן: גוד בכיסנא.

ידענא. עי' ברכות כה ע"ב

עמוס ח יא

אמר רב לא שנו אלא ה בב' בני אדם אבל

נכפף דאז נראה כעין אהל

גוד ברצועותיו ומונח על מקום קבוע

4 וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן

רש"י ד"ה מאן שמעת ליה

❖

באדם אחד אסור אמר אביי וכילה אפילו

וש"נ:

וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ

שלו: מותר לנטותו בשבת. והא

דלא מהדק שהוא נכפףד ואז אין

אֶת דְּבַר יְיָ וְלֹא יִמְצָאוּ:

בי' בני אדם אסור אי אפשר דלא מימתחא

נראה כעין אהל :

דאמרן לעיל פטור אבל אסור היכא

עמוס ח יב

דבר

5 מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל

ה' זה הקץ. דכתיב גבי

הגהות הגר"א

דלא הוי מתוקן בכיסנין: בב' בני

פורתא אידך מאי היא דתניא כירה

ו)

אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא

אדם. לא מימתח ליה שפיר: באדם

גלות שבעים לכלות דבר

שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה

[א] גמ' (ולא אמרן אלא

וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה

שאין בש"ט אבל יש בש"ט

אחד. ממתח ליה שפיר שמותחו על

ה' מפי ירמיה (עזרא א). מ"ר:

בְּכָל כְּלִי יִטְמָא:

שתים אסור רב אמר אפילו חד נמי אסור

שפועי אהלים כאהלים דמו)

ויקרא יא לד

יתד זו וקושרו בה וחוזר ומותחו על

ולישלח

6 וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל

תא"מ ונ"ב הרמב"ם ל"ג לה

גזירה שמא יתקע תורה דאמר רב עתידה

זו וקושרו בה כך פירשו רבותי וכן

(ועמ"ש רבינו בא"ח סי' שטו

מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר

❖

תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני

ס"ק כא):

ז)

בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ

מצאתי בתשובת הגאונים ואיני יודע

ויקרא יא לג

תִשְׁבֹּרוּ:

יודע מהו כשהוא אומר 2 לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא

מהו: אידך. דשבת מאי היא:

7 וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ

הוי אומר הפלאה זו תורה ת"ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה

לעזי רש"י

רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה

מירכותיה. פטפוטים שלה כעין

ח)

הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד

תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי

רגלים: שמא יתקע. כשמחבר לה

פלטר"ץ [פילטרי"ן].

כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי

❖

כובע ל∆ב∆ ד.

הרגל יתקענה בחוזק והוי בונה

יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא

רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב

עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ

אבל כ)(ת"ק) היכא דלא נשמטה אלא

4 ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

❖

דברים לא כא

אחת לא חייש למתקע כולי האי:

מוסף תוספות

דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה ומאי ישוטטו לבקש

הפלא ופלא. סיפא דקרא ואבדה

א. פרש"י ז"ל דטעמא לאו

את דבר ה' אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי

חכמת חכמיו: בכרם. על שם שהיו

משום דילמא נפיל ואתי

מוסף רש"י

כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין

לאתויי. חי' הר"ן. ב. משום

יושבין שורות שורות ככרם: זו

כילת חתנים. לאו אהל

אהל ובמדיק מיתסר. חי'

אם טהורה היא ואם טמאה היא בהדיא כתיב ביה מכל האוכל אשר

הלכה. כדכתיב (דברים ה) [להגיד

הוא מפני שאין לה גג

הר"ן. ג. אבל גלימא. תוס'

למעלה רוחב טפח מפני

הרא"ש. דהוא בגד רך.

יאכל אלא לידע אם ראשונה היא ואם שניה היא ואין מבין $ הא נמי

לכם] את דבר ה' דהיינו תורה:

שהיא נתונה בשיפוע, והיא

שיטה להר"ן. ד. למטה.

זו נבואה. כדכתיב (הושע א) דבר ה'

מתניתין היא כדתנן השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור

יריעה שפורסין סביב למטה

רא"ש. ה. ושרי. חי' הר"ן.

ט)ח

לישן (ערובין קב. וכעי"ז לעיל

ו. בבל של. תוס' הרא"ש.

אשר היה אל הושע וגו': זה הקץ.

❖

תחילה מסתפקא להו הא דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא ליחזייה האי

. שאין בשלשה סמוך

ז. שנה. תוס' הרא"ש.

מו.)

$ לא ידענא מהיכא: בהדיא כתיב.

לגג טפח. שנתונה באלכסון

תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה א"ל לא אמרינן ליחזייה האי

קצר, שכשאתה מודד רוחבה

ותורה שבכתב הרי כתובה ומונחת

תנורא כמאן דמלי טומאה דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כלי

למטה משלשה לגגה אין

י)

רב נסים גאון

יקראו ויראו: שהתנור תחלה.

בו רוחב טפח, דהוי כוליה

חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אוכלין מטמאין

(א)

דופן ואין כאן אהל כלל,

כשנכנסו רבותינו לכרם

שנטמא מן האויר כדכתיב (ויקרא יא)

אבל הרחיבה עד טפח בתוך

באויר כלי חרס ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס תניא רבי שמעון בן יוחי

ביבנה. כבר פירשנו

אל תוכו והוא חוזר ומטמא אוכלין

שלשה לגגה, כאילו גגה טפח

בברכות בגמ' דבני מערבא

אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי

שבתוכו מן האויר: כמאן דמלי

דמי ואסור לנטותה (ערובין

וכי כרם שם אלא אלו

קב.). אין בשיפועה טפח.

תלמידי חכמים שהם עשוים

זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו

טומאה. כשנפל השרץ באוירו דהא

❖

מכנגד אמצעית גגה עד

שורות שורות ככרם.

בלא נגיעה מטמא והלכך כמאן דמלי

הלכה

מקום ששפת יריעה כלה שם

לא הרחיב טפח, דהוי כולה

טומאה הוא ותהוי פת ראשונה:

כדופן ואין כאן אהל כלל,

רבינו חננאל

לא ס"ד. למיהוי כמאן דמלי טומאה: דתניא יכול יהו כל הכלים טמאים מאויר כלי חרס. שאם היה כלי אחר בתוכו שיטמא מחמת השרץ

אבל הרחיבה כל דופן ודופן

באלכסונה טפח, הוי ההוא

כילת חתנים כדאמרי שאין

שבאויר החיצון או מחמת שיטמאנו אויר כלי החיצון שהוא טמא: תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא. וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל:

אלכסון אע"פ שהוא משופע

בגגה טפח, ולא בפחות מג'

אוכלין. ומשקין שבתוכו טמאים ולא כלים. שמע מינה תרתי חדא דלא אמרינן חזייה כמאן דמלי טומאה דאם כן אם כלי שטף הוא הפנימי

קרוי אהל, כרבנן דפליגי

סמוך לגגה, וגם אינה יורדת

אדרבי אליעזר במסכת סוכה

למטה מן המיטה טפח. צ"ע

שמטמא מגבו יהא טמא דהא נגע בטומאה אלא לא אמרינן חזייה כמאן דמלי טומאה ואוכלין ומשקין שבחיצון הוא דמטמאי מחמת הכלי שהכלי

(יט:) כך שמעתי, וקשיא לי

שכעין שמועה זו בפרק מי

ראשון והם שניים אבל כלים לא דהואיל דאין טומאה זו באה אלא מחמת הכלי אשמעינן האי קרא שאין כלי שאינו אב הטומאה מטמא כלי:

איזו מטה שאין ברחבה שני

שהוציאוהו גוים גמ', פעם

טפחים או ג' חסר משהו

הלכה

אחת לא נכנסו לנמל עד

שיהיה בגגה פחות מטפח

שחשיכה, ונתקשה בעינינו

ושני שיפועיה כל אחד פחות מטפח, וי"ל שהמטה רחבה כמשפטה ונקליטין הרבה יוצאין הימנה לשני ראשיה ועולין למעלה

הדבר מכמה פנים וכולן נכוחין למבין. ועוד מפני מה כשנתפרקו אפילו על הארץ למה מניחין אותן, ובין לצורך גופן

סדורין אחד נמוך ואחד גבוה וקנים נתונים עליהם מנקליטין שבראשה לנקליטין שברגליה ופורס על המטה שתים ושלש כילות

ובין לצורך מקומן שרי. ואנו פירשנו מה שקבלנו, ולפי שהוא מלאכת שמים הזכרנו דברים ודברי זולתנו שאמרנו מוטלות

קטנות בגגה ויריעה גדולה פרוסה סביב המטה לדפנות (ערובין קב:). הא דמיהדק. וטעמא לא משום אהל הוא אלא דילמא

ומושלכות לארץ היו, לא כתבנו הפירכא שעל הדברים הללו. וראינו סיוע על הטעם שהזכרנו כי קבלנוהו. וסוגיין של

נפיל מרישיה ואתי לאתויי, הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה תחת צוארו שרי ואי לא אסור (שם). שרץ שנמצא בתנור. ולא

דברים הללו בפרק המוציא תפילין שגדרום רבותינו בעניין תוספת אהלים, כלומר טעם אחד הן, ולולי כן הקושיא היה

נגע בפת, הפת שבתוכו שניה. שני לטומאה ואינם מטמאים חולין לרבנן, מפני שהתנור תחילה. התנור קיבל טומאה מן

מקשה מהם. סיינא, כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח [הן חסר] הן יתר, ואנן

השרץ והפת מן התנור (פסחים כ.). ליחזייא האי תנורא כמאן דמלי טומאה. כיון דקי"ל אויר כלי חרס מטמא מן השרץ

[נ"א: וכמה] ראינוהו פעמים רבות, ועושין אותו להאהיל על הפנים שלא יכם השמש, וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף

אע"פ שלא נגע, אלמא כמאן דמלי טומאה הוא, דהא לא נגע בו ומטמאו, ותיהוי נמי פת כאילו נוגעת בשרץ (שם). יכול

כבגד, חשוב כאהל ואסור. הא דתניא גוד בכיסכיו מותר. פי' חמת שיש עליה חוטין או משיחות קשורין מצדדיה, מותר

יהו כל הכלים מיטמאין באויר כלי חרס. אם כלי שטף נתון בתוך כלי חרס ושרץ באויר החיצון, יכול יהא כלי עץ או

לנטותה בשבת באותן היתידות המוכנין לה. אמר רב בשני בני אדם מותר אבל באדם אחד אסור, כי צריך לתת חוטי

כלי מתכת שבתוכו טמא, משום דכתיב כל אשר בתוכו יטמא (שם). וסמיך ליה מכל האוכל. כלומר האי כל אשר בתוכו

הצד האחד ואח"כ יחזור ויגביה ויתן הצד האחר, ולפיכך אסור שנמצא נוטה אוהל. וזה שאמר אביי בכילה שיש בגגה

שאמרתי לך באוכל אמרתי לך, ואי כמאן דמלי טומאה חשיב ליה לחיצון, נמצאת טומאה נוגעת בגבו של כלי שטף וכלי שטף מטמא מגבו,

טפח, שאסור לנטותה בשבת, אפילו בעשרה בני אדם אי אפשר דלא מימתחא ביה פורתא, פשוטה היא. והא דתניא כירה

אלא שמע מינה כל אשר בתוכו

יטמא מחמת כלי הוא דמטמא, ואשמעינן קרא דאוכלין ומשקין הוא דמקבלי טומאה

שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה ב' אסור לטלטלה. כירה זו כלי מתכות היא, וכל זמן שתורת כלי עליה מותר

מולד הטומאה אבל כלי לא (שם כ:).

לטלטלה לצורך מקומה. לפיכך אם ניטלה אחת מירכותיה עדיין כלי היא שיכולה לעמוד בג', אבל אם ניטלו ב', בטלה

מתורת כלי שאינה יכולה לעמוד בשתים. רב אמר אפילו אחת אם ניטלה אסור לטלטלה, גזירה שמא יתקע, והילכתא כרב.

אמר רב עתידה תורה שתשתכח

מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך וגו'. ושאר השמועה פשוטה היא. והא דרב אדא בר אהבה דאמר ליה לרבה ליחזייה לתנור כמאן דמלי טומאה ותהוי פת ראשונה, הנה הוא מפורש בפסחים בסוף פ"א.