קמ:
תולין פרק
עשרים
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
משלפא לדידה מקניא. כששוטחין
אותה לנגבה תוחבים קנה מבית
יד לבית יד וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא
הקנה ממנה דלא
מא א ב מיי' פכ"ה מהל'
א) [לעיל קיג.], ב) [בערוך
איתא הוצא], ג) [עי' תוס'
שבת הל' יח סמג לאוין
חזי לטלטולי דלהסקה קאי: ואם כלי קיואי היא. קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי: תליא דבשרא. בשר מליח התלוי לייבשו. ומלא
לעיל קלט: ד"ה תלא], ד) [עי'
סה טוש"ע א"ח סי' שח
החבל קרי תליא: שרי. דנאכל חי באומצא: דכוורי. אין נאכלין חיין: באמצע מטה. שאיש ואשתו רגילין בה לישן: כאילו עומד כו'.
סעיף טז:
תוס' עירובין נה: ד"ה כל עיר
מב ג מיי' פכ"ו מהל' שבת
וכו' נראה דלא גרסי להנך ד'
דמהרהר: לזבין אריכא. אגודה ארוכה של כרוב ארוך ושל כרישין ארוכים: כישא כי כישא. שכל אגודות הגנין שוות בעוביין שלכולן מדה
תיבות], ה) ברכות מו:,
הל' טז סמג שם טוש"ע
אחת לחבל שהוא אגוד בו: ואורכא
ו) [לעיל קכט.], ז) [גירס'
שם סעיף כז וכח:
אבל
מג ד מיי' פ"ז מהל' ברכות
ממילא. כלומר ארכו של זה שהוא
אחרינא ופירושו עי' בערוך
משלפו לדידה מקניא שרי קניא ממנה
באיבוס של קרקע דברי א
❖
ערך בזר א'], ח) צ"ל וכו',
הלכה ג:
ארוך מחבירו הוא משתכר בו:
הכל אסור. אע"ג דמרבץ
אסור אמר רבא ואם כלי קיואי הוא מותר
מד ה ו מיי' פכ"ו מהל'
א)ב
קניא. חבילי קנים לעצים: לא ליכול
שבת הלכה יט סמג
שרינן לרבי שמעון (לעיל דף צה.)
א
אמר רב חסדא האי כישתא דירקא אי
ג
ב)
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
לעזי רש"י
ירקא. ירק חי (ב) כרישין צירפוי"ל ושחליים:
הכא רגילות הוא להתכוין לאשוויי
חזיא למאכל בהמה שרי לטלטולי ואי לא
שכד סעיף טו:
משום דגריר ליבא. ומאכילו לחם
מה ז מיי' שם טוש"ע שם
גומות
וחיישינן טפי שמא יתכוין:
צירפוי"ל. תמכה.
❖
אסיר אמר רב חייא בר אשי אמר רב האי
סעיף יד:
מורשיליונ"ט
הרבה ואין לו: לא ליבצע בצועי.
הקש
[מורשילנ"ט]. אכילה
ג) תליא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסיר
❖
מורשיליונ"ט בלע"ז. לא יאכל עכשיו
מעט מעט.
אמר
רב קטינא העומד באמצע המטה כאילו עומד בכריסה של אשה
מעט פת שימצא לו ולאחר שעה
תורה אור השלם
ולאו מילתא היא ואמר
רב חסדא בר בי רב דזבין ירקא ליזבין אריכא
מעט מפני שאין לו דרך שביעה
1 כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים
רבינו חננאל
אלא יצרף ויאכל יחד: מעיקרא.
כישא כי כישא ואורכא
ממילא ואמר רב חסדא בר בי רב דזבין קניא
רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ
משלפה לדילה מקניא.
לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת
קודם שנתעשרתי: עד דשדאי ידי
ליזבין אריכא טונא כי טונא ואורכא ממילא ואמר רב חסדא בר בי רב
פי' למשוך הבגד ששוטחו
עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי
בכולא מנא. כשהייתי ממשמש בסל
בקנה להנגב ונעשה נגוב
מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא
[דלא נפישא ליה ריפתא] לא ליכול ירקא משום דגריר ואמר רב חסדא
ד)
וישאר הקנה במקומו ולא
תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
ומוצא בו פת הרבה הייתי מברך
אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי אכלי ירקא בעניותי משום
יטלטלנו מותר, אבל למשוך
לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:
❖
המוציא: דלית ליה משחא.
שהיו
הקנה מן הבגד ולטלטלו
דברים כ יט
דגריר בעתירותי דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי ואמר
בשבת אסור שהקנה אינו
סכין ידיהן שמן קודם מים אחרונים
כלי להטלטל בחצר. אמר
רב חסדא בר בי רב (א) דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע בצועי ואמר
להעביר את הזוהמא: במיא דחריצי.
רבא ואם כלי קיואי
הגהות הב"ח
רב חסדא בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע מ"ט דלא
מותר. פי' אם הוא
ה)
ד
הנקוים יחד וגדל עליהם ירקרוקית
(א) [גמ'] דלא נפישא ליה
הבגד שטוח בכלי האורג.
עביד בעין יפה ואמר רב חסדא אנא מעיקרא לא הואי בצענא עד דשדאי
עבה ונוחה כשמן: אונקא. צואר:
ריפתא (לא ליבצע וכו' יפה)
וכלי האורג נקראין כלי
תא"מ ונ"ב ס"א לא ליבצע
תלתא מיני בשרא. יטעום בו ג' מיני
ידי בכולי מנא ואשכחי [ביה כל צרכי] ואמר רב חסדא האי מאן דאפשר
קיואי, כדאמרינן בפרק
בצועי והשאר נמחק והכי
ואלו קשרים שחייבין עליהן
מטעמים שמן וכחוש וגיד הצואר:
ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום 1בל תשחית ואמר רב
משמע מפירש"י: (ב) רש"י
איתמר אמר רב נחמן אמר
מדנהר אבא. מאותו מקום שפשתנו
ד"ה לא ליכול ירקא ירק חי.
שמואל כלי קיואי מותר
פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל
נ"ב עיין פרק כיצד מעברין
לטלטלן בשבת ואפילו
יפה: דמפטיא ליה תריסר ירחי
תשחית ולאו מילתא היא ו) בל תשחית דגופא עדיף ואמר רב חסדא בר
בדף נה במ"ש התוס' בד"ה
כובד העליון וכובד התחתון
שתא ואנא ערבא. אני ערב בדבר
כל עיר: (ג) ד"ה ויסלק תבן
אבל לא את העמודים.
בי רב דלית ליה משחא נימשי במיא דחריצי ואמר רב חסדא בר בי
מלפניו לצדדין: (ד) ד"ה או
ותוב בעא מיניה ר' יוחנן
שתתקיים לו שנה שלימה ותפטיהו
אסיפא וכו' שיש בו מה
מרבי יהודה בר ליואי כלי
רב דזבין אומצא ליזבין אונקא דאית ביה תלתא מיני בישרא וא"ר חסדא
❖
שלא יצטרך לקנות חלוק: כיתא נאה.
שנמאס:
קיואי כגון כובד העליון
בר בי רב דזבין כיתוניתא ליזבן מדנהר אבא וניחוורה כל תלתין יומין
וכובד התחתון כו'. האי
כת נאה. ראויה להושיב בעליה בכת
תלא דבשרא, פי' יתד
דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא ואנא ערבא מאי כיתוניתא כיתא נאה
נאה: אציפתא חדתא. מחצלת חדשה
של עץ עשוי לתלות בו
מוסף תוספות
וא"ר חסדא בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא דמכליא מאניה וא"ר
בשר, ופעמים שתולין בו
של גמי לח ולחלוחית הגמי מבלה
א. מפני שאין השואת
זולתו. אבל העץ [נ"א:
הבגדים: לאושפיזא. לפונדקית שלו
חסדא בר בי
רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה דלאו אורח
גומות פסיק רישיה, ודבר
החץ] שתולין בו דגים,
לא ישלח חלוקו ללבן: דילמא חזיא
שאין מתכוין מותר. מאירי.
כיון שהדגים ריחם רע
ארעא דילמא חזי ביה מידי ואתי למגניא אמר להו רב חסדא לבנתיה
❖
וקשה, אין תולין בו דבר
בהו. קרי ומגניא עליה: לא תיכלון
תיהוי צניעתן
באפי גברייכו לא תיכלון נהמא באפי גברייכו לא תיכלון
אחר ומסיחין דעתן ממנו,
נהמא באפי גברייכו. פעמים תאכל
ומוקצה מחמת מיאוס הוא
ירקא בליליא לא תיכלון תמרי בליליא ולא תשתון שיכרא בליליא ולא
ואסור. מדנהר אבא. שם
רב נסים גאון
הרבה ותתגנה עליו: לא תיכלון
מקום הוא. ציפיתא חדתא.
תיפנון היכא דמפני גברייכו וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון מנו
ירקא בלילה. מפני ריח הפה: שיכרא
גורפין מלפני הפטם
פי' מחצלת חדשה. כורא
מני נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה מרגניתא
אלא
ומסלקין לצדדין מפני
בחדא ידא, כגון אבן
ז)
ותמרי. משלשלין ומביאין לידי הפחה:
הרעי. בגמ' דבני מערבא
שאין לה דמים ולא
אחוי להו וכורא לא אחוי להו עד דמיצטערן והדר אחוי להו: אין
היכא דמפני גברייכו. בגילוי בפניהם
גרסי מה שהפטם אוכל
צורך, ומפני שהסתירה מהן
את הכרשינין : מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר"א בן יעקב
שולין
ומותיר הרעי אוכל.
נתייקרה בעיניהם ופייסוהו
בשדות ואפילו שלא בפניהם שמכיר
ח)
להראותה להן. מתני' אין
אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר: מתני' גורפין מלפני הפטם
מקומו ומקומכם ונמאסתם לו בזוכרו:
שולין את הכרשינין ולא
לא תימרון מנו. מי הוא לשון זכר.
שפין כו'. גורפין מלפני
ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי רבי דוסא וחכמים אוסרין נוטלין מלפני
הפטם ומסלקין לצדדים
בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת: גמ' איבעיא להו רבנן ארישא
לא תרגילו לשונכם לדבר עם זכרים:
כו'. פי' גורפין המאכל
אלא מני. מי היא: נקיט מרגניתא
של בהמה מלפני הפטם,
פליגי או אסיפא פליגי או אתרוייהו פליגי ת"ש דתניא וחכמים אומרים
ומאכל שאר בהמות מסלקין
בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה.
לצדדין דברי ר' דוסא,
ה אחד זה ואחד זה לא יסלקנו לצדדין אמר רב חסדא מחלוקת באיבוס
כשבעליך ממשמש ביך להתאוות ליך
וחכמים אוסרין. ואיבעיא
של קרקע אבל באיבוס של כלי דברי הכל מותר ואיבוס של קרקע מי
לן רבנן ארישא פליגי
לתשמיש ואוחז הדדים בידו אחת
והוא גורפין, או אסיפא
איכא למאן דשרי הא קא משוי גומות אלא אי איתמר הכי איתמר א"ר
והאחרת עד אותו מקום: מרגניתא
פליגי והוא שמסלקין
חסדא מחלוקת באיבוס של כלי אבל באיבוס של קרקע דברי הכל אסור:
לצדדין. ואמרינן ת"ש
אחוין ליה. הדדין המציאי לו שתתרבה
ו
וחכ"א אחד זה ואחד
תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי
ונוטלין מלפני בהמה: תנא חדא נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה
זה לא יסלקנו לצדדין,
לו מהר כדי שיתרבה תאותו וחיבתו
ש"מ רבנן אתרווייהו פליגי.
ונותנין לפני בהמה שפיה רע ותניא אידך נוטלין מלפני בהמה שפיה רע
אמר רב חסדא מחלוקת
ויצטער הדר אחוי ליה: כורא. לשון
ונותנין לפני בהמה שפיה יפה אמר אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי
באבוס של כלי, ואפילו
ז
כור צורפין (לעיל דף עח.). לשון אחר
בזה חכמים אוסרין, אבל
תורא שקלינן מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן והא דקתני נוטל מלפני
באבוס של קרקע דברי הכל
בור לשון בור שוחה: מתניתין. אסור לגרוף.
בהמה שפיה יפה בחמור דלית ליה
רירי ונותנין לפני בהמה שפיה רע בפרה
דקתני אבל נותנין לתוך הכברה:
דאית
מתני' גורפין מלפני הפטם.
בשבת לתת לתוכו התבן והשעורין ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו: ומסלקין.
שור שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו
שלא ידרסנו ברעי: וחכמים אוסרים. מפ' בגמ' אהייא: ונוטלין מלפני בהמה זו.
תבן (ג) שלפניו לצדדין כשהוא רב כדי
שעורין ותבן ונותנין לפני זו ולא אמרינן טלטול דלא חזי הוא אלא ודאי חזי הוא דאין בהמה קצה במאכל הניטל מלפני חבירתה: גמ' ארישא
פליגי. אגורפין ואסרי לגרוף משום דפעמים שהאבוס של קרקע וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו השעורים לתוכו: או אסיפא
פליגי. ומשום דלא חזי שיש בו (ג) שנמאס במדרס רגליו: תא שמע. דאתרוייהו פליגי: אחד זה ואחד זה. אחד גריפת האבוס ואחד
תבן שלפניו לא יסלקנו לצדדין: של קרקע. כעין שעושין גדר קטן לפני בהמה ונותנין מאכל לפנים ממנו דאיכא למיחש לאשוויי גומות:
מחלוקת באבוס של כלי. וגזרו רבנן גזרה אטו של קרקע: שפיה יפה. לקמיה מפרש: אידי ואידי. שתיהן המשניות סבירא להו:
מקמי
חמרא לקמי
תורא שקלינן.
לתתו לפני שור: מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן:
שאינו מטיל
רירין ואין מה שלפניו
נמאס וראוי
דאית