תולין פרק עשרים שבת
קמא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הקש
שע"ג המטה. בריש פרק כירה
דאית לה רירי. ואימאיס. והא דקרי
לה הכא פיה יפה והכא פיה
לו:) פי' מה הוא
מו א מיי' פכ"ה מהל' שבת
א) לעיל נ., ב) לעיל קכג.,
(דף
קש : הני פלפלי מידק חדא כו'. פירש ר"ת
ג) [לעיל מג: קכג.],
הלכה כב סמג לאוין סה
רע כדמפרש ואזיל פיה יפה דלית ליה רירי פיה רע דלא דייק ואכיל
א
ד) [ברא"ש ביצה פ"א סי' כא
טוש"ע או"ח סי' שיא סעיף
שאוכל קוצים וברקנים: מתני' הקש שעל המטה. וסתמא
ט)בשאלתות דרב אחאי בפרשת אמור אל הכהנים מפרש דבי"ט מיירי
איתא רב הונא], ה) [צ"ל
ח:
מז ב מיי' פכ"ו שם הל' יב
ואמר], ו) [לעיל ק: קא.],
להסקה ומוקצה הוא ובא לשכב עליו
ומנענעו כדי שיהא צף ורך
וקשה לר' דהוה ליה לפרש
בהדיא כיון דבמכילתין לא מיירי אלא
ז) לקמן קמח: ביצה ל.,
סמג שם טוש"ע או"ח
לשכב: לא ינענענו בידו. דמוקצה
בשבת ועוד היכי אסר רב יהודה כולי
ח) בס"א: אין מתכוין לכך,
סי' שב סעיף ד:
מח ג מיי' פכ"ה שם הל'
ט) [צ"ל וכן בשאלתות],
הוא: אבל מנענעו בגופו. בכתפיו
האי בפלפלין הא אפילו מלח שרינא
דאית לה רירי והא
דקתני נוטלין מלפני
י) [וע"ע תוס' ביצה יד. ד"ה
יד טו סמג שם
❖
וטלטול מן הצד הוא דלא שמיה
בפ"ק דביצה (ד' יד.) במדוך של עץ
בהמה שפיה רע בחמור דלא דייק ואכיל
בית הלל],
טוש"ע או"ח סי' שיא
טלטול: או שהיה עליו כר או סדין.
אלא נראה לרבי דהכא בשבת איירי
ונותנין לפני בהמה שפיה יפה בפרה דדייקא
מט ד מיסי'עיפףכ"חא: שם הלכה
ואגב דאיירי בטלטול ע"י שינוי מייתי
דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה מעתה
ואכלה: מתני' הקש שעל גבי המטה
כ סמג שם טוש"ע
הגהות הב"ח
א) א
תורת כלי עליו: מכבש. פריש"א. שני
ליה הכא ובכולה שמעתא נמי מייתי
או"ח סי' שכא סעיף ז:
לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו ואם
נ ה מיי' פט"ו שם הל' כב
(א) גמ' אמר רבא (לא ליתיב
מילי דשבת טובא אע"ג דלא שייכן
לווחים ארוכים וכבדים וסודרין בגדים
איניש) תא"מ ונ"ב גי' אלפסי
סמג שם טוש"ע או"ח
היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או
הכא כולי האי אבל בי"ט נראה לר"י
על התחתון ומורידין העליון עליו
לא לישתמש איניש וע"ל
סימן שכו סעיף ז:
נא ו מיי' פכ"א שם הל' ב
בדף קמח: (ב) שם כובא
סדין מנענעו בידו מכבש של בעלי בתים
דשרי בלא שינוי אפי' במדוך של אבן
וכובשים את הבגדים על ידי יתדות
ב
בארעא דילמ': (ג) רש"י
סמג שם טוש"ע או"ח
מתירין אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע
כשאר תבלין דתנן בפ"ק דביצה (שם)
שיש עמודים קבועין מנוקבין בארבע
ד"ה בקורה וכו' הקרקע
סימן שב סעיף ו:
נב ז (מיי' פי"ז שם הל' יז)
הס"ד ואח"כ מ"ה לא
הפיאות של התחתונה והעליונה
ב"ה אומר תבלין נדוכין במדוך
בו ר' יהודה אומר אם היה מותר מע"ש
ליצדד לא יצדדנה
טוש"ע או"ח סי' שסה
מתיר את כולו ושומטו: גמ' אמר רב נחמן
מנוקבת בארבע זויותיה ועולה ויורדת
של אבן והמלח במדוך של עץ ואמרי'
להושיבה הס"ד: (ד) תוס'
סעיף ה:
ב)
נג ח טוש"ע או"ח סי' שלז
בעמודים וכפי מה שהוא רוצה
בגמרא דכ"ע מלח בעי שינוי מ"ט
ד"ה הני וכו' מאי בעי
האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה
בשוליה למ"ד משום כל
סעיף ד:
לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב
רב הונא ורב חסדא חד אמר כל
נד ט מיי' פכ"ב שם הלכה
הקדרות כו' אסור ולמ"ד
למעלה אסיר אמר רב אדא בר אבא אמרי
העמוד ואינה יכולה לעלות: מתירין.
הקדרות כולן צריכות מלח ואין כל
משום הפגת טעם שרי
טו סמג שם טוש"ע שם
בי רב תנינא דלא כרב נחמן הקש שע"ג
אי נמי מוריקא וכו' א"כ
סי' שכ סעיף טז:
את המכבש שנוטל את היתד והוא
הקדרות צריכות תבלין וחד אמר
נה י מיי' פכ"ב שם הלכה יז
פלפלין נמי שרי דהכא
המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו
ניתר דהיינו צורך שבת שנוטל את
כולן מפיגין טעמן ומלח אין מפיגה
נמי אין כל הקדרות:
סמג שם טוש"ע או"ח
❖
(ה) בא"ד מערב י"ט הלכך
סי' שב סעיף ז:
ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר
הכלים: אבל לא כובשין. דהיינו
טעמא מאי בינייהו איכא בינייהו
❖
אפי' במדוך:
צורך חול: ושל כובסין לא יגע בו.
דידע מאי בעי בשולי (ד) אי נמי
או סדין מנענעו בידו ש"מ טלטול מן הצד
ג)ג
מפני שהוא עשוי לתקן הבגדים
מוריקא פירוש מוריקא אינה מפיגה
הגהות הגר"א
לא שמיה טלטול ש"מ אמר רב יהודה הני
ד)
גליון הש"ס
ותוחבו בחזקה ומיהדק והתרה שלו
טעמא למ"ד משום הפגת טעם
[א] גמ' ושעל בגדו מגררו
פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי
❖
דומה לסתירה: גמ' האי פוגלא.
גמ' דילמא אתי לידי
אסור ולמ"ד משום כל הקדרות כו'
בצפורן. נ"ב וכ"ש בגב סכין:
תרתי אסיר רבא אמר כיון דמשני אפילו
ד
סחיטה. עיין לקמן דף קמה
צנון שטומנין בקרקע להתקיים
שרי א"כ פלפלין דהכא נמי שרי דאין
ע"א תוס' ד"ה כבשים:
טובא נמי ה) אמר רב יהודה ה מאן דסחי
כשבא לחלצו מלמעלה למטה שרי אם
כל הקדרות צריכות פלפלין וא"כ
רש"י ד"ה מבפנים וכו'
מוסף רש"י
במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק
ומלבן ממש לא הוי דאין
היה ראשה מלמעלה ועוקצה מלמטה
(ס"א ואי נמי) למ"ד נמי משום הפגת
הקש שעל גבי המטה. קש
נותן שם מים. עיין לקמן דף
דילמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית אי
וחולצה מראשה העבה תחילה ועוקצה
טעם פלפלין שרו דצריך לומר נמי
קמז ריש ע"א ברש"י ד"ה
סתמיה לטינא קאי, ללבנים או
❖
חייב חטאת וצ"ע:
להסקה ומוקצה הוא, ואם
הכי כי קא נחית נמי קא דחי כחו ד' אמות
נמשך אחריה מותר לפי שהגומא
שמפיגים טעמם מדלא קאמר איכא
היה נתון על המטה ולא לשכב
רחבה מלמעלה ואין מזיזין הקרקע
בינייהו פלפלין ומיהו אומר רבי דאין
ואסיר כחו בכרמלית לא גזרו אמר אביי
עליו ובא בשבת לשכב עליו
ו)
והוצרך לנענעו ולשוטחו
כשהוא שומטה אבל אם חולצה
זה דקדוק שצריך לפרש שם בע"א
לעזי רש"י
ואיתימא רב יהודה טיט שע"ג רגלו מקנחו
לשכיבה שלא יהא צבור וקשה
מלמטה למעלה שתחתונה נתון
דקשיא למ"ד דשרי מוריקא משום
(לעיל נ.). לא ינענעו בידו.
פריש"א. מכבש (לגיהוץ
בקרקע ואין מקנחו בכותל אמר רבא מ"ט
❖
שאסור לטלטלו (שם). אבל
למעלה וראש עליונה שהוא עב נתון
דאין כל הקדרות צריכות מוריקא א"כ
בגדים).
בכותל לא משום דמיחזי כבונה הא בנין
מנענעו בגופו. כלאחר יד
למטה והוא שומטה מסופה לראשה
יהא מותר לקוצרו ולחותכו מן
(שם). או שהיה עליו כר
חקלאה הוא אלא אמר רבא מקנחו בכותל
ו
אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה
המחובר אע"כ צריך לפרש יש
או סדין. ששכב עליו מבעוד
מוסף תוספות
יום, אע"פ שלא יחדו לכך ולא
ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי
וכשהוא חולצה מזיז העפר ומטלטלו
בו הפגת טעם ולא כשאר תבלין
. האי
חישב עליו (שם)
א. דקש היינו זנבות
גומות איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד
ואע"ג דטלטול מן הצד הוא שמיה
להכי שרי למ"ד אין כל הקדרות כו'
פוגלא. צנון תלוש שהטמינו
השבולים שנשאר בשדה.
בארץ ונתגלה ראשו (לעיל
תוס' לעיל לו: ד"ה כירה.
טלטול ואסור: תנינא דלא כר"נ.
כיון דאיכא נמי קצת הפגת טעמא
זה ואחד זה אסור רב פפא אמר אחד זה
. מלמעלה למטה
לאחר קצירה. חי' הר"ן שם.
קכג.)
דאילו ממתניתין שמעינן דלא שמיה
והשתא אתי שפיר דלקצור אסור
ואחד זה מותר למר בריה דרבינא במאי
שרי. אם היה העליון שלה
ב. דמר מיקל בחד צד ומר
למעלה והקצר למטה וכשהוא
מיקל בחד צד. רא"ש ביצה
טלטול דקתני מנענעו בגופו: מידק.
ומהשתא אין ראיה להתיר פלפלין
מקנחי ליה מקנחי ליה בקורה אמר רבא
ז)
שולפה חולצה מעליון שלה
פ"א סי' כ"א. ג. השום קלוף
דייק: חדא חדא. לאו טוחן הוא אלא
דשמא אין בהם הפגת טעם כלל
לתחתון שלה ורוחב הצנון
שעבר עליו הלילה
(א) ז לא ליתיב איניש אפומיה דליחייא דילמא
כלאחר יד: דקמשני. שלא ברחים
למעלה מותר, דליכא טלטול
ומיהו אומר ר"י דע"כ הם מפיגין
האוכלו מתחייב בנפשו.
מיגנדרא ליה חפץ ואתי לאתויי ואמר רבא
לעפר כלל שהרי נתגלה ראשו
רא"ש ביצה פ"א סי' כ"א.
ושלא במדוכה: לאתויי ד' אמות.
טעמם דתנן בפ"ב דביצה (ד' כג.)
(שם). ממטה למעלה
ד. בחי' הר"ן מוסיף: לפי
לא ליצדד איניש כובא דילמא אתי
ח
(ב)
מים שעליו: קא דחי כחו. את
ג' דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר
אסור. שמזיז עפר לפי
שאדם מחזר אמקום גומא
שהגומא קצרה מלמעלה
לקנח בו רגליו שהטיט
לאשוויי גומות ואמר רבא לא ליהדוק איניש
המים ד' אמות: אחד זה ואחד זה
וחכמים אוסרין שוחקין את הפלפלין
ט
ורוחב הצנון מלמטה, ואע"ג
מתקנח שם היטב ומתוך
אסור. זה משום בונה וזה משום
אודרא בפומא דשישא $ דילמא אתי לידי
ברחים שלהן והיכי הוה שרי רבי
דטלטול עפר מן הצד הוא
שהוא מקנחו שם חיישינן
שאינו אוחז בידו ממש (שם).
שמא ישכח ויככן להשוות
אשוויי גומות: אחד זה ואחד זה
אלעזר בן עזריה אי לא מפיגין טעמא
סחיטה אמר רב כהנא י טיט שע"ג בגדו מכסכסו
טלטול מן הצד. כלאחר יד
הגומא. ה. דכי סחיטו ליה
מותר. אין דרך מתכוין בכך ח) וקי"ל
ואין סברא לומר דבהא פליגי רבי
(לעיל מג:). אפומא
מתלבן הבגד קצת והוי
מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ מיתיבי
דלחייא. לחי המתיר במבוי
מכבס או משום מפרק
כר"ש: בקורה. בעץ המוטל על
אלעזר בן עזריה ורבנן דמר סבר
טיט שע"ג מנעלו מגררו בגב סכין ושעל
בשבת (ביצה ל.) לפי שאינו
כמו סוחט זיתים וענבים.
[א]
הקרקע : אפומא דלחייא. של מבוי
דמפיגין טעמא ומר סבר אין מפיגין
(ג)
ניכר כל כך בין מבוי לרשות
תוס' קיא. ד"ה האי
בגדו מגררו בצפורן ובלבד שלא יכסכס
❖
הרבים (לקמן קמח:). דלמא
דליכא הכירא: אודרא. מוכין
מסוכרייתא.
טעמא אלא מדשרי ר' אלעזר בן
מיגנדרא ליה חפץ.
מאי לאו שלא יכסכס כלל לא שלא יכסכס
שסותמין בהן פי הפך: שישא. פך:
עזריה ש"מ דמפיגין טעמא ורבנן
ברה"ר חוץ ללחי (ביצה ל.).
מבחוץ אלא מבפנים א"ר אבהו א"ר אלעזר
מכסכסו. משפשפו: מבפנים.
דאסרי משום דברחים שלהם מיחזי
ואתי לאתויי. חפץ
רבינו חננאל
המתגלגל תוך ד' אמות
אמר ר' ינאי מגררין מנעל חדש אבל לא ישן
דלא מוכחא מילתא לאיתחזויי כמלבן
טפי כי עובדא דחול ועוד תניא
(לקמן קמח:) מתוך שאינו
הקש שע"ג המיטה לא
$ ומלבן ממש לא הוי דאין נותן
בהדיא בתוספתא דביצה בתר
במה
במבוי מקורה להכיר שזה
ינענעו בידו אבל מנענעו
רה"ר וזה רה"י ומביאו (ביצה
בגופו. אמר רב נחמן האי
שם מים: כסכוס דמי למכבס: אבל לא ישן. שקולפו והוי ממחק: פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הפלפלין כתבלין על כן נראה לר"י
❖
.
פוגלא מלמעלה למטה
ל.)
דמותר לכתוש פלפלין ביום טוב אפילו במדוך של אבן ומיהו היכא
במה
שרי ממטה למעלה אסור.
יש מי שאומרים לא יגררה,
דידע מאי קדרה בעי בשולי אסור במדוך של אבן דלא ידענא כמאן הלכתא ואזלינן לחומרא ולא שייך למימר בשל סופרים הלך
ויש מי שאומרים מותר
רב נסים גאון
אחר המיקל היכא דאם הוא קולא בדבר אחד חומרא הוא בדבר אחר מיהו במדוך של עץ ממ"נ שרי אפי' במדוכה של אבן כעין
ב
לגררה מלמעלה, וכבר
טיט שעל גבי מנעל איכא
פירשנו דברי רב נחמן בפרק
שלנו שקורין מורטיי"ר כיון שהמדוך של עץ דלא אסרינן התם היכא דידע מאי קדרה בעי בשולי אלא בלא שינוי ושומין הנדוכים
כל הכלים. אמר רב יהודה
חספא דרבא. משכחת לה
בי"ט נראה לר"י דשרי אפי' ידע מאי קדרה בעי בשולי לפי שמפיגין טעמן יותר מדאי ושרי מידי דהוי אשוחט ומבשל דשרי לכ"ע
[הני] פלפלי [מידק] חדא
בפרק כל הכלים ניטלין
אפילו יודע מאי קדרה בעי בשולי דנראה הוא דהפגת טעם היינו שתש כח התבלין ואינם חדין כל כך ויכול לתקן הדבר כשמרבה
חדא בקתא דסכינא שרי
בשבת [דף קכד] רבא הוה
למידק. פי' ביו"ט, אבל
קאזיל בריסתקא דמחוזא
התבלין אבל הפגת טעם שומין אין יכול לתקן מידי דהוה אשוחט ואופה ומבשל וגםג רוח רעה שורה עליהן [נדה יז.] אם דכן מערב י"ט (ה) אפילו
(בלדכן) [כדרכן] אסור דהא
איתווס מאסניה בטינא,
במדוך של אבן או של ברזל שרי ועוד דאין נראה שיהו בכלל תבלין דלא מיקרי תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין :
י)
אין מפיגין טעמן והוה ליה
אתא שמעיה שקל חספא
דילמא אתי לאשוויי גומות. אע"ג דרבא ס"ל בסוף פ"ב דביצה (ד' כג.) בדבר שאין מתכוין כר"ש גזרינן הכא כשיהא עסוק לקנח רגלו ישכח
למידק מעיו"ט. רבא אמר
וקא מכפר ליה.
כיון דמשני אפילו טובא.
שבת ויתכוין לאשוויי גומות כעין שמצינו בפ' בתרא דעירובין (ד' קד.) דנשים המשחקות באגוזים ובתפוחים אסור דילמא אתי לאשוויי גומות
ד
והילכתא כרבא ביו"ט, ויש
כלומר במתכוין שמשכחת שבת מחמת שחוק שלהן: אודרא אפומא דשישא. פי' בפ' ח' שרצים (לעיל ד' קיא:) [בד"ה האי מסוכרייתא שם ע"א]ה:
מי שמתיר כי האי גוונא
אפילו בשבת. טיט שע"ג
במנעל
רגליו. הילכתא כמר בריה
דרבינא דאסר בין בקרקע ובין בכותל ולא שרי אלא בקורה בלבד. ואמר רבא לא לצדד איניש כובא בארעא דלא אתו לאשויי גומות. ואמר רבא לא ליהדוק איניש אודרא בפומיה דשישא דלמא אתי לידי סחיטה. פי' לא ידחוק אדם
מוכין שרויין בפי אשישא, שמא יבא לידי סחיטה. טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ או מגררו בצפורן. כיסכסו, כבר פירשנוהו למעלה. וכל אלה שאמר רבא אסור אחד שבת ואחד יו"ט לא שנא. וגירור מנעל,