קמא:
תולין
פרק
עשרים
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
במנעל
מרופט
כו' ואם חלצה חליצתה כשרה. וא"ת אמאי
במה מגררו.
לחדש: והוא
בתוך המנעל. מפני שהמנעל
נהנה
נו א מיי' פכ"ב מהלכות
א) [תוספ' פ"ד], ב) כלים פכ"ו
מ"ד [סנהדרין סח.], ג) [צ"ל
שבת הלכה יח סמג שם
ממנו ונמצא מעבדו: מתעגל. מתגלגל: קטבליא. עור שלוק שעושין
גזרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) מנעל אטו מנעל
טוש"ע או"ח סי' שב סעיף
אימום וכן הוא בערוך ובמשנה
ממנו משטחות לשלחן ולמטה: אלא לצחצחו. לא שנו דמותר לסוך
מרופט כיון דדיעבד חליצתה כשרה ואומר ר"י דגזרינן אטו מרופט
ח:
דכלים ובמפרשים שעליו],
נז ב ג ד מיי' (שם הל' יח)
ד) לעיל קכד., ה) [לעיל קכג:],
יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה.
שמן לרגלו ונותנו בתוך המנעל אלא שמתכוין לצחצחו למנעל:
א
ו) לעיל מז., ז) לעיל צד. [עירובין
ופכ"ג הלכה י סמג שם
מ"ר: ההיא דרבי יהודה משום
ולצחצחו מי שרי. במתכוין הא איכא
קג.] יומא סו:, ח) עירובין צז:
טוש"ע או"ח סי' שכז סעיף ד:
נח ה מיי' פי"ט שם הל' טו
לעיל צג:, ט) [לעיל קה: וש"נ],
דרבי אליעזר היא. מכאן ראיה
למיגזר אטו לעבדו: שיעור לצחצחו.
במה מגררו א"ר אבהו בגב סכין א"ל ההוא
י) [ערלה פ"ב מ"א], כ) [לקמן
סמג שם טוש"ע או"ח סי'
❖
דרבי יהודה שרי דבר שמלאכתו
שלא היה כ"כ שמן הנישוף לעור
סבא סמי דידך מקמי הא דתני רבי חייא
קמב.], ל) [לעיל צד:],
שא סעיף ז:
נט ו מיי' וסמג שם טוש"ע
לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו
מגופו כדי לעבד לעור אלא לצחצחו
א)א אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן
או"ח סי' שג סעיף יג:
כמו שפירשתי בסוף פרק במה
ומיהו איהו אפי' לצחצח לא מתכוין:
ס ז מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה
$ ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל
הגהות הב"ח
ב
לא יצא. אדם קטן במנעל שהוא
מדליקין (דף לו: ד"ה הא ר"י):
יט סמג עשין כב טוש"ע
או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו שמן
(א) תוס' ד"ה נוטל וכו' בפ'
אה"ע סימן קסט סעיף כא כב:
גדול לו משום דנופל מרגלו ואתי
הדרן עלך תולין
סא ח מיי' פי"ט מהל' שבת
המצניע. נ"ב ד' צד בד"ה אבל
ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך
לאתויי: אבל יוצא בחלוק גדול. דלא
אדם: (ב) ד"ה תינוק וכו' שאינה
הלכה טו סמג לאוין סה
נוטל. רבא כרבי נתן ס"ל. פירש'
כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא ואינו
צריכה לגופה אי נמי אפי'
טוש"ע או"ח סי' שג סעיף יג:
נפיל מיניה. ולמישלף ואתויי לא
❖
סב ט מיי' פכ"ו מהל' שבת
צריך לו פטור שלא הוציא:
חושש אמר רב חסדא לא שנו אלא לצחצחו
חיישינן דלא קאי ערום בשוק:
בפ' המצניע (א) (לעיל ד' צד.):
הלכה יב סמג שם טוש"ע
תינוק מת וכיס תלוי בצוארו
מרופט. קרוע מלמעלה דגנאי הוא
א"ח סי' שח סעיף יד:
אבל לעבדו אסור לעבדו פשיטא ג ותו
סג י מיי' פכ"ד מהלכות כלים
גליון הש"ס
פטור. דאגב מרריה מבטיל
לה וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה:
לצחצחו מי איכא מאן דשרי אלא אי איתמר
הלכה ה:
א כ מיי' פכ"ה מהלכות שבת
ולא תחלוץ בו. לכתחילה דלאו נעל
ליה לכיס א"נ תינוק חי הוא צריך
גמ' ולא יסוך את רגלו שמן.
הכי איתמר אמר רב חסדא לא שנו אלא
ד
הלכה טז סמג לאוין סה
וכן איתא בירושלמי ספ"ח
מעליא הוא: במנעל חדש. כדמפרש
לכיס לטייל בו התינוקב אבל תינוק מת
❖
טוש"ע או"ח ס' שט סעיף א:
דשביעי' לענין שמן שביעית:
שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור
מה צריך לכיס והוי מלאכה שאינה
ואזיל שלא יצאה בו מבעוד יום.
ב ל מיי' פי"ח מהלכות שבת
ת"ר לא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא
הלכה יז:
ה
ובאשה קיימינן דאשה מקפדת אם
צריכה לגופה ופטור שלא הוציא כדרך
ג (ב)
ג מ מיי' פכ"ה שם הל' טז
לעזי רש"י
הוא בחלוק גדול ולא תצא אשה במנעל
אי
המוציאין: הכי מאי איריא אבן
אינו מכוון למדת רגלה אבל יצאה
ו
סמג שם טוש"ע א"ח סי'
❖
❖
שט סעיף א:
פורמ"א. אימום, תבנית.
מרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה
אפי' דינר נמי. אי אמרת בשלמא
בו כבר הכירה בו דמכוון הוא לה אז
ז
אינה מקפדת: אימוס. פורמ"ה: ר'
דתרוייהו מבטל להוד בין אבן ובין
כשרה ואין יוצאין במנעל חדש באיזה
מוסף רש"י דינר ואין כאן טלטול מוקצה כלל
אליעזר מטהר. אלמא לאו כלי הוא
רבינו חננאל
מנעל אמרו במנעל של אשה תני בר קפרא
ובשבת נמי אסור לטלטלו: הניחא
היינו דנקט אבן משום דאי נפיל לא
מנעל שעל גבי אימוס.
ל"ש אלא ח שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד
הלכה כדתני ר' חייא אין
לרבא דאמר. בפ' כל הכלים דבר
אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל
אימוס שלהם של עור היה כעין
מגררין לא מנעל חדש ולא
ה
יום אבל יצאה בו מע"ש מותר תני חדא
מנעל וממולא מתוכו שער ופיו
מנעל ישן. ולא יסוך רגלו
אתי אבוה לאתויי לאו אלא אי אמרינן
שמלאכתו לאיסור בין שהוא צריך
תפור ובו היו עושין המנעלים,
שמן והוא בתוך המנעל או
ט שומטין מנעל מעל גבי אימוס ותניא אידך
להשתמש בגופו של כלי בין שאינו
דתרוייהו לא בטלי ואפ"ה שרינן איסור
כמו שעושין הרצענים שלנו
בתוך הסנדל, אבל סך את
אין שומטין לא קשיא הא ר' אליעזר הא
בדפוס של עץ (סנהדרין סח.).
רגלו בשמן ומניחה בתוך
מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן
צריך אלא למקומו מותר לטלטלו
ר"א מטהר וחכמים
המנעל או בתוך הסנדל, וסך
רבנן דתנן מנעל שעל גבי אימוס רבי
משום גיעגועין בדינר נמי לישתרי
מאחר שתורת כלי עליו שפיר איכא
ב)
ג)
מטמאים. חכמים אומרים
כל גופו שמן ומתעגל ע"ג
הואיל ואינו מחוסר מלאכה
קטבליא, פי' ספרה, ואינו
אליעזר מטהר וחכמים מטמאים הניחא
דלא שייך למימר דילמא אתי אבוה
לאוקומי להא דתני שומטין כרבנן
י
הצריכה אומן, שהדיוט יכול
חושש. ואמר רב חסדא לא שנו
לאתויי דמאי נפקא לן מינה דהשתא
דכיון דכלי הוא ואימוס נמי כלי
לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין
לסלקו מעל האימוס, כבר שם
אלא אם נתן שמן מעט שיעור
ד)
כלי עליו וטמא, ור"א מטהר
לצחצחו אבל שיעור לעבדו
נמי דאיכא איסור מוקצה שרינן ליה
הוא ואף על גב דמלאכתו דאימוס
לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר שפיר
שעדיין לא נגמרה מלאכתו (שם).
אסור, לצחצחו אסור וכ"ש
הדרן עלך תולין משום גיעגועיןז ומשני דאע"פ שיש
לאיסור לתקן מנעלין מטלטלין להאי
לעבדו, וכן הלכה. ת"ר לא
אלא לאביי דאמר ה) לצורך גופו מותר לצורך
חי נושא את עצמו. ואין בו
איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם
אימוס משום צורך מקומו דהיינו מנעל
יצא קטן במנעל גדול אבל
מקומו אסור מאי איכא למימר הכא במאי
אלא משום שבות (יומא סו:). את
יוצא הוא בחלוק גדול, פי'
שהאימוס נתון לתוכו: אלא לאביי.
האבן ושרינן ליה משום גיעגועין
החי במטה. וחי לא מיחייב על
של אדם גדול. ולא תצא אשה
עסקינן ברפוי דתניא רבי יהודה אומר אם
נהי נמי דמנעל שעל האימוס לרבנן
מיהו יש לנו להחמיר במוקצה יותר
הוצאתו דהוא מקיל עצמו ונושא
במנעל מרופט, [ולא חולצת
עצמו (לעיל צג:). פטור אף על
היה רפוי מותר טעמא דרפוי הא לא רפוי
בו, ואם חלצה חליצתה כשרה]
כלי הוא אימוס מיהא מלאכתו
כשמטלטלו בידים משמטלטלו אגב
המטה. הואיל ופטור על החי
[פי' מרופט] רפוי שמשתרבב
לא הניחא לאביי דאמר דבר שמלאכתו
לאיסור הוא וזה ששומט ממנו את
תינוק אף על גב דבההיא שעתא
דקי"ל חי נושא את עצמו (ערובין
מן הרגל כמו שאמ(ו)ר [ברזילי
צז:). מלאכה שאין צריכה
הגלעדי] אם יטעום עבדך את
המנעל אינו צריך לגופו של אימוס
נמי איכא מוקצה הלכך גזרינן
לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו
לגופה. כל מלאכה שאינה
אשר אכל ואת אשר אשתה,
והיכי מטלטל ליה: ברפוי. שהמנעל
דילמא נפיל בדינר ואתי אבוה
אסור שפיר אלא לרבא דאמר בין לצורך
צריכה אלא לסלקו מעליו הוי
מיכן ששפתותיהן של זקנים
מלאכה שאינה צריכה לגופה,
מתרפטות, ואין יכול לקפוץ
לאתויי. כך פירש רבינו שמואל:
נשמט מאליו וא"צ לטלטל האימוס:
ח
גופו בין לצורך מקומו מותר
מאי איריא
דברצונו לא באה לו ולא היה צריך
שפתותיו לטעום החיך
הא לאו רפוי לא. וע"כ טעמא משום
ונשדינהו
לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת
המאכל. וכן עוד לא תצא אשה
רפוי אפי' לא רפוי נמי ההיא
דרבי יהודה
❖
היא לר"ש (לעיל צג:).
דאימוס אסור לטלטל לצורך מקומו:
במנעל חדש בשבת אא"כ
משום דרבי
אליעזר
הוא
דתניא
ר' יהודה אומר
משום
רבי
אליעזר
אם
יצאה בו שעה אחת מבעוד
ה"ג ההיא רבי יהודה משום רבי
יום. תני חדא שומטין מנעל
היה
רפוי מותר:
אליעזר הוא. כי אמרה ליה ר' יהודה
מע"ג האמום בשבת. אמום
מוסף תוספות
זה דפוס של מנעל, ואליבא
לההוא דמפליג בין רפוי לשאינו רפוי
הדרן
עלך תולין
א. דלא חשיב מנעל אבל
דרבנן שאומרין מנעל שע"ג
אליבא דרבי אליעזר אמר דאמר
הכא אין רובו מרופט ולהכי
אמום כלי הוא ומקבל טומאה.
נוטל
חליצתה כשרה, אלא
ותניא אידך אין שומטין, הא
מנעל שעל האימוס לאו גמר כלי הוא
ו) כ אדם
את
בנו
והאבן
בידו וכלכלה והאבן בתוכה
ומטלטלין
דלכתחילה מיהו לא תחלוץ.
לרבי אליעזר דאמר מנעל ע"ג
כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת
ריטב"א. ב. בחוץ, ולשעשעו
אמום אינו כלי ואינו מקבל
תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין רבי יהודה
אומר אף
בו, הו"ל הוצאת הכיס
טומאה דתנן בסדר טהרות
נמי אסור לטלטלו משום דלאו כלי
מעלין את המדומע באחד ומאה: גמ' אמר רבא הוציא תינוק חי
מלאכה הצל"ג. ריטב"א.
ל
בבא בתרא פרק סנדל עמקי
הוא ואשמעינן דרפוי לאו מחוסר
ג. ואפי' אי הויא מלאכה
וכיס של שנצות מנעל על גבי
וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו
צל"ג. תוס' הרא"ש. ד. לגבי
הוצאה הוא ומותר לטלטלו דאילו
האמום, ר' אליעזר מטהר
פטור תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס וליחייב נמי
תינוק. תוס' הרא"ש. ה. בידיה
וחכמים מטמאין. פי' ר'
לרבנן אף על גב דאין רפוי מותר
כיון דחשיב לי'. ריטב"א.
אליעזר מטהר סבר מנעל על
משום תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו
דטעמא דשאין רפוי אסור
לרבי
ז)
ו. דהאי טעמא השתא נמי
האמום אינו כלי לפיכך אינו
ידעי' לה. רשב"א. ז. וקס"ד
מטמא ובשבת אסור לשומטו,
וליבטל כיס לגבי תינוק מי לא תנן את החי במטה פטור אף על המטה
יהודה לאו משום אימוס הוא
אלא
ח)
דמקשה השתא דכיון דמשום
וחכמים שמטמאין סברי מנעל
משום מנעל גופיה:
שהמטה טפילה לו מטה לגבי חי מבטלי ליה כיס לגבי תינוק לא מבטלי
געגועין שרית לי', אפי' מידי
על האמום כבר נגמרה
דאית ביה בר"ה חיוב חטאת
מלאכתו וכלי הוא לקבל
ליה תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור וליחייב משום תינוק רבא כר"ש
הדרן עלך תולין
לא חיישי' לדלמא נפיל ואתי
טומאה, וכיון שהוא כלי מותר
לאתויי. רשב"א. ח. ולא שרינן
לשומטו בשבת, והלכה
ס"ל דאמר ט) כל מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה תנן נוטל אדם את בנו
נוטל. והאבן בידו. בחצר
כחכמים. ואקשינן עלה הניחא
לי' משום געגועין. תוס'
ולא
❖
והאבן בידו אמרי דבי רבי ינאי בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו אי הכי
הרא"ש.
לרבא דאמר דבר שמלאכתו
מ
אמרי' דמטלטל לאבן: עם
לאיסור כגון האמום וכיוצא בו
מאי
מכלי אומנות מלאכה, [בין
הטהורה. אגב הטהורה ואגב חולין
לצורך גופו] בין לצורך מקומו
רב נסים גאון
אף מעלין את המדומע. סאה תרומה שנפלה לק' של חולין דקי"ל דעולהי) מותר להעלותו לסאה
אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טלטול היא:
מותר לטלטלו, שפיר
תרומה מהן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרינן מתקן הוא ובגמרא מפרש טעמא: גמ' חייב משום כיס. ולא משום תינוק כדמפרש
תני בר קפרא לא שנו אלא
לטעמייהו דרבנן דסברי
כ)
שלא יצאת בו שעה אחת
שומטין מנעל מעל אמום
ואזיל משום כיס מיהו חייב ולא אמרינן איהו לא מפיק ליה אלא תינוק קא מפיק ליה ולקמיה פריך לה ממתניתין: פטור. לגמרי כדמפרש
מבעוד יום. בגמ' דבני מערבא
בשבת, אלא (לאבין) [לאביי]
ואזיל: מטה לגבי חי מבטל לה. להיות טפילה לו שהרי צריך לה: מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומוציא מת לקוברו מלאכה שא"צ לגופה
בפרק במה אשה יוצאה [הלכה
דאמר לצורך גופו בלבד שרי,
ב] ובפרק כל ישראל יש להם
אמום מאי לצורך גופו איכא
היא כדאמר בהמצניע ל) וכיס שהיה תלוי בצוארו לשחק בו אגב מרריה מבטל ליה לגבי תינוק שמת ולא חשיב ליה ההיא שעתא: והאבן
חלק [הלכה א] גרסי כמה
דשומטין. ומפרקינן הכא במאי
בידו. מדשרי ליה בטלטול בחצר ש"מ לאו כמאן דנקיט לה איהו
לאבן דמי ולגבי כיס היכי מחייבת ליה: בתינוק שיש לו גיעגועין
שיעורו. והכין גרסי לא ילבש
עסקינן ברפוי, כלומר מנעל זה
אדם מנעלים וסנדלים חדשים
רפוי הוא על האמום ואינו
על אביו. שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים
במקום סכנה ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא סכנת חולי:
אלא אם כן הילך בהן מבעוד
צריך להגביהו אלא מושך
אתי המנעל מעליו ונשאר האמום
יום. כמה יהא הילוכן, בני
ביתיה דבר קפרא אמרין (מן דבית רבא דבר קפרא אמרין) מן דבית רבא דבר קפרא עד בית רבה דר' הושעיא, צפראי אמרין מכניסתא
במקומו, דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר. וחזרנו להקשות על זה הפירוק לרבא, ופשוטה היא. ופריק רבא הא ר' יהודה
דבבלאי עד דרתיה דר' חמא בר חנינא, טבראי אמרין מן סדרא רבה עד חנותיה דר' הושעיא. הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו
משום ר' אליעזר היא, כלומר אפילו ר' אליעזר שאמר אין שומטין סבר הני מילי כשהוא מהודק דצריך לטלטוליה ולאשמוטיה, אבל
לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר שפיר, אלא לאביי דאמר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך
אם היה רפוי שמושך המנעל והאמום נשאר במקומו מותר לשומטו. אבל חכמים סבירא להו אע"פ שאינו רפוי אלא מהודק אם אינו
מקומו אסור מאי איכא למימר. ומשכחת עיקר דיליה בפרק כל הכלים ניטלין בשבת [דף קכג]. סליק פרק רבי אליעזר דתולין
לצורך גופו מותר לטלטלו לצורך מקומו. הדרן עלך רבי אליעזר אומר תולין
פרק עשרים ואחד נוטל אדם את בנו ר' יהושע אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. פירושו שבעת שיפול חלק אחד תרומה
פרק עשרים ואחד: נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכו'. אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב
בצ"ט חלקים חולין כולן אסורין לישראל וימכרו לכהן, ואם יפול חלק במאה חלקים מוציאין חלק אחד והשאר
מותר לישראל. ותמצא עיקר דבר זה בסיפרי מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי זה מקדשו, מיכן אמרו תרומה עולה באחד ומאה. אין לי אלא תרומה טהורה [וכו']. ותמצא במשנת תרומות ותוספתא, תרומות מזה הענין הרבה ועיקרו מה שהזכרנו. ובגמ' דערלה
בפרק ב' [ירושלמי שם הלכה א] מניין שהן עולין אמר ר' יונה כתיב [במדבר יח] מכל חלבו את מקדשו ממנו, דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו הרי זה מקדשו, וכמה הוא אחד ממאה. ואיתא נמי בפרק ד' דתרומות. התרומה צריך להרים, כמה שהוא במשנה במסכת ערלה
בראש פרק ב' התרומה ותרומת מעשר של דמאי מצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים וכו'. וטעמו של דבר לפי שהתרומות והחלה והביכורים הם נכסי כהן וצריך להרים תרומה ויתנה ואם לא ירים ויתן לו הרי זה גוזל ממונו, ואין להם בעלים שראויין להם לפיכך אינו צריך
להרים. רבא כר' נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. עיקר דבריו של ר' נתן בפרק המצניע [דף צד] ר' נתן אומר על השחוטין חייב על החיים פטור מפני שהחי נושא את עצמו. רבא כר' שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ועיקר דבריו
של ר' שמעון גם בפרק המצניע [דף צג] דתנן וכן כזית מן המת וכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר. וגרסינן בגמ' אמר רבה אמר ר' יוחנן ורב יוסף אמר ריש לקיש פוטר היה ר' שמעון אף במוציא את המת לקוברו. וכבר פירשנו זה בפרק יציאות השבת.