קמב:
נוטל
פרק אחד ועשרים שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שאוכל
מרובה על הפסולת. פי' בקונטרס משום דהשתא הוי
והא מיפליג פליג עילויה. ואמר כיון דאפשר ליה
למיעבד עונג שבת
יג א מיי' פכ"ה מהל' שבת
א) [תוספ' פט"ו], ב) [לעיל
קכה:], ג) זבחים צד., ד) [פי'
הל' יז טוש"ע א"ח סי'
בכה"ג ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין: דרבי יהודה
טרחא יתירא למישקליה לאוכל ואינו נראה לר"י דאי
שט סעיף ד:
צואת תרנגולים. ערוך],
עדיפא. מיקל טפי פורתא ואמר כיון דיכול ליתן כ)(עליו) עיניו בצד
משום טרחא הוי מאי קאמרי בסמוך הכא נמי כיון דאי בעי למישקל
יד ב מיי' פכ"ב שם הל' יח
ה) [לעיל קכה: ע"ש], ו) ביצה
מתקן בהעלאתו ומעלין: מתני' מטה
יד:, ז) ג"ז שם ע"ש, ח) [לעיל
טוש"ע א"ח סי' שב
לא מישתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי
זה ולאכול בצד זה לא הוי
ל: מג:], ט) [לעיל נא. וש"נ],
סעיף ט:
על צדה. מטה חבית על צדה אם
היכי הוי משום האי טעמא כפסולת
טו ג מיי' פכ"ה שם הלכה
י) ביצה לג., כ) [רש"ל מח"ז],
ל) [דף צד.], מ) בס"א: דואג
מרובה על האוכל ולכך הוצרך רש"י
צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא
יז טוש"ע א"ח סי' שט
והא מיפליג פליג עילויה דתניא רבי יהודה
א)
שאם יטנה תפול, נ) [עי'
סעיף ד:
יטלנה בידים: היתה בין החביות.
לפרש דל"ג עד דשקיל ליה לאבן על
אומר מעלין את המדומע באחד ומאה רבי
טז ד ה מיי' פ"ג מהל'
יעב"ץ], ס) צ"ל לגבי אוכל
כן נראה לר"ת דטעמא משום דכי
וירא שלא תפול האבן על החביות
י"ט הל' טו סמג לאוין
והאוכל לא בטל לגבי פסולת
שמעון בן אלעזר אומר נותן עיניו בצד זה
עה טוש"ע א"ח סי' תקי
משום דחשיב וע"כ בורר את
וישברם: מגביה. לחבית כולה
אוכל מרובה על הפסולת הוה פסולת
האוכל והשתא כו', ע) צ"ל
ואוכל מצד אחר דרבי יהודה עדיפא מדר"ש
סעיף ב:
כבטל לגבי רובו ומותר ליטלו מן
ומסלקה מבין החביות ושם מטה על
יז ו מיי' פכ"ה מהל' שבת
אאוכל קאי שהאוכל נפיש
בן אלעזר: מתני' האבן שע"פ החבית
ב) א
הלכה יז טוש"ע א"ח סי'
בטרחא ואפ"ה בורר אוכל
צדה: לשלשת. שום דבר מיאוס כגון
האוכל ולזורקו אבל פסולת מרובה
שט סעיף ה:
הואיל וזוטר בשיעורא ולא בטל
מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות
❖
רוק או צואה: מקנחה בסמרטוט.
על האוכל לא בטיל ליה פסולת ס)לגבי
יח ז מיי' פכ"ו שם הלכה
ליה פסולת,
מגביה ומטה על צדה והיא נופלת מעות
כא סמג שם טוש"ע
אוכל והשתא אתי שפיר גירסת
ולא יתן עליה מים דסתם כר של
א
❖
א"ח סי' שיא סעיף ה:
שעל הכר מנער את הכר והן נופלות
בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא
הספריםב דגבי חבית נמי כיון דאי
הגהות הב"ח
כבוסו: היתה. לשלשת זו על כר של
בעי למישקל לא משתקיל ליה (ה) עד
היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט
ג) ב
ד)
(א) גמ' דשקיל לה כפסולת
מוסף רש"י
עור דלאו בר כיבוס הוא: נותן
דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על
היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה:
כצ"ל ותיבת לאבן נמחק:
עליה מים עד שתכלה. ומיהו כיבוס
האוכל דמי דכיון שאין יכול כלל ליטול
(ב) רש"י ד"ה נותן וכו'
גמ' אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא
האבן שעל פי החבית.
ג
ה) ג
כיבוס ממש לא דהואיל:
והוצרך ליטול מן היין שבתוכה
מן היין בלא נטילת האבן לא חשיבד
ממש לא (ב) והואיל וסתם כרים וכסתות
(ג) ד"ה דברי הכל וכו' והוה
. היתה עליו.
בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר
(לעיל קכה:)
כבטיל לגבי האוכל כיון שהאוכל אינו
רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס
ליה למשקל: (ד) ד"ה ה"ג
על הכר של בגד (זבחים צד.).
האסור: [היתה בין החביות כו']: $ מאן תנא
לשלשת. גיעול של רוק או
לא משתקיל ליה יין עד:
ניכר כלל ואינו יכול ליטול הימנו
בעורות רכין ומיהו שרייתן לא זהו
(ה) תוס' ד"ה שאוכל וכו'
של צואה (שם). מקנחה
❖
דכל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא
כשהאבן על פי החבית. מ"ר. והא
כבוסן וכן מפורש בזבחים בפרק דם
בסמרטוט. בשבת ואינו נותן
לא משתקיל ליה יין עד:
חטאת ל): גמ' לא שנו. מטה על
עליה מים לכלותה ולהעבירה
טרחינן באיסורא לא טרחינן אמר רבה בר
דמוקי לה בספ"ק דביצה (ד' יד: ושם)
מפני שהוא מכבס וכיבוס אב
צדה דחבית: אלא בשכח. ששכח
כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא
בר חנה אמר רבי יוחנן רשב"ג היא דתנן
מלאכה הוא דהיינו מלבן
גליון הש"ס
(שם). נותנין עליה מים עד
אאוכל קאי ולא אפסולת ולפירש"י
האבן עליה בין השמשות ולא מדעת:
ע)
הבורר קטנית ביו"ט ב"ש אומרים בורר
ו)
גמ' מאן תנא דכל היכא
שתכלה. בשטיפת מים,
נעשה חבית בסיס לדבר האסור.
קאי אפסולת ולא אאוכל [וע"כ לא
אוכל ואוכל וב"ה אומרים ד בורר כדרכו
ומיהו שפשופי בידים לא
דאיכא איסורא והיתרא.
יברור הפסולת דנפיש בטירחא]:
ואסור להטותה שאף החבית מוקצה:
(שם). לא שנו. דמותר
עיין לעיל דף נא ע"ב תוס'
❖
בחיקו ובתמחוי ותניא אמר רשב"ג במה
ז)
ה
לא
לטלטל החבית והאבן עליה,
ד"ה אינו נוטל:
שנו אלא בשכח. וא"ת תרתי
מאן תנא. דמתניתין דקתני מגביה
דקתני ואם היתה בין חביות,
דברים אמורים שהאוכל מרובה על הפסולת
דרב למה לי וי"ל חדא מכלל
ומטה על צדה דאית ליה דכי טרח
שירא להטותה שם שלא תפול
אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל
האבן על החבית שבצדה,
חבירתה איתמר והא לא תקשה
מטרח בחבית דהוי היתרא ולא יטול
רבינו חננאל (המשך)
מגביה ומטה על צדה והיא
בורר אוכל והא הכא דכי אוכל מרובה על
תרתי מתני' למה לי דהוה אמינא
האבן ממש דהוי איסורא ואע"ג
נופלת (לעיל קכה:).
תניא ר' יוסי אומר היתה
בשוכח. האבן עליה שלא
החבית מונחת באוצר או
הפסולת דמי הכא נמי כיון דאי בעי למישקל
אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי
דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חבית:
אבל במניח.
במתכוין (שם).
שהיו כלי זכוכית מונחין
רבן שמעון. אליבא דבית הלל:
ככיסוי החבית אבל מעות שעל גבי
לא משתקיל ליה יין עד דשקיל לה לאבן
נעשית החבית בסיס לאבן
תחתיה, מגביהה למקום
(א)
שהיא דבר האסור ואין
בורר אוכל ואוכל. המאכל יטול
אחד ומטה על צדה ונוטל
הכר אפילו בשכח ה"א דאסיר :
ה
כפסולת מרובה על האוכל דמי: היתה בין
מטלטל את החבית (שם).
מה שצריך לו ומחזירה
והפסולת ישאר בכלי: בורר כדרכו.
התם
במה דברים אמורים.
למקומה. מעות שעל הכר,
החביות מגביה: תניא רבי יוסי אומר
נוטל פסולת ומניח אוכל אם ירצה:
דשרו ב"ה ליטול פסולת ממש
נמי אוקמוה משמיה דרב
❖
היתה החבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביה
ולהשליך (ביצה יד:).
בשוכח, אבל במניח נעשית
כשהאוכל מרובה על הפסולת. דאי
הכר בסיס למעות ואסור
למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו
שקיל אוכל מפיש בטרחא: דברי
אפילו לנערן. ואמר רבה
ומחזירה למקומה: מעות שעל הכר: אמר רב חייא בר אשי אמר רב
משמיה דר' יוחנן לא שנו
מוסף תוספות
הכל בורר אוכל. דבהיתירא טרח
אלא לצורך גופו כגון
לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור אמר רבה בר בר
ולא באיסורא. ופרכינן והא הכא
א. כיון דזוטרא בשיעורא
שצריך (סבר) [הכר] לישב
הו"ל פסולת כמאן דקאי
עליו, אבל אם הוא צריך
דמתניתין דאוכל מרובה על הפסולת
חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו
ו
בעיניה ואינו בר טלטול,
למקומו, מטלטלן ועודן
וכי מגביה האבן עם החבית טרח
ועודן עליו וכן תני חייא בר רב מדיפתי לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך
ולפיכך בורר את האוכל
עליו. וכן תני חייא בר רב
מדפתי. והא דא"ר הושעיא
שהוא בר טלטול. ריטב"א
טפי והוה (ג) למשקל פסולת כר"ש: כיון
מקומו מטלטלו ועודן עליו: מעות שעל הכר מנער וכו': א"ר אושעיא שכח
ביצה יד: ד"ה ופרקינן לא
שכח ארנקי בחצר, ור' יצחק
דאי בעי למשקל. לכולי יין מן החבית
צריכא. ופריך מחבית
דאמר שכח לבינה בחצר,
ארנקי בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה אמר רב יצחק שכח לבינה
לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד
דאוכל מרובה על הפסולת
ויהודה בר שילא דאמר
בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה אמר רבי יהודה בר שילא אמר ר' אסי
הוא, וליבטיל אבן לגבי
שכחו דסקיא מליאה מעות
דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת
חבית ויהא מותר ליטלו.
בסטיו, ואמרו שמניח עליה
פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא ובאו ושאלו את ר' יוחנן ואמר
מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה
תוס' הרא"ש. ב. [ד]משני.
ככר או תינוק ומטלטלו,
תוס' הרא"ש. ג. דכי היכי
ואמר מר זוטרא הלכתא
להן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה אמר מר זוטרא הלכתא ככל הני
לה לחבית סוף סוף מיבעי ליה
דפסולת מרובה על האוכל
ככל הני שמעתתא בשכח.
שמעתתא בשוכח רב אשי אמר אפילו שכח נמי [לא] ולא אמרו ככר או
לאגבוהה תו לחבית הלכך הוה ליה
לא בטיל פסולת לגבי
ולית הילכתא כוותייהו אלא
ז
ח)
אוכל, דחשיב כמאן דקאי
הילכתא כרב אשי דהוא
מפיש בטרחא: ה"ג לא משתקל ליה (ד)
תינוק אלא למת בלבד אביי מנח כפא אכיפי רבא מנח סכינא אבר יונה
בעיניה, כך האבן הזה קאי
בתראה דאמר לא אמרו ככר
עד דשקיל לה. ול"ג עד דשקיל לה
בעיניה ולא בטיל לגבי
או תינוק אלא למת בלבד.
ומטלטלה אמר רב יוסף כמה חריפא שמעתתא דדרדקי אימר דאמור רבנן
אביי מנח כפא, פי' תרווד,
החבית. ריטב"א. ד. האבן.
לאבן: היתה החבית מונחת באוצר.
בשוכח לכתחילה מי אמור אמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא כפא
תוס' הרא"ש. ה. ואי לא
ט)
אכיפי, הן כגון כיפה של
כלומר במקום מכונס שאוצרין שם
אתמר אלא הך דמעות
צמר. ורבא מנח סכינא אבר
אכיפי למה לי הא חזו למיזגא עלייהו אמר רבא אנא אי לאו דאדם
הו"א דאבן אפי' מניח
חביות הרבה ודואג שמא יטנה ותפול
יונה, והוא מליח אבל [לא]
מ)
❖
חשוב אנא סכינא אבר יונה למה
לי הא חזי לי לאומצא טעמא דחזי
שרי. תוס' הרא"ש.
היה מבושל, והיה מטלטל
האבן על החבית שאצלה: לא שנו.
בן יונה אגב סכינא, (אמ')
לאומצא הא
לא חזי לאומצא לא
למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא
דמנער: נעשה. הכר בסיס למעות
י)
שאילו מותרין לטלטלן
בשבת דתניא בראשונה היו
רבינו חננאל
ליה והאמר רבא לשמעיה
טווי
לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא
ואף הכר אסור בטלטול: לא שנו.
אומרים ג' כלים מותרין
דמנערה ואינו מטלטלה בעודן עליה:
התם
והא מיפלג פליג עליה,
בשבת, מקצוע של דבילה,
דתניא ר' יהודה אומר
וזומליסטרון, וסכין קטנה
אלא שצריך לגופו. של כר לשכב
מעלין את המדומע באחד
שע"ג השולחן. וכפה היא
עליו הלכך בניעור סגיא ושדי ליה באתרייהו: אבל צריך למקומו. של כר מטלטלו עם המעות למקום אחר: דסקיא מלאה מעות
ומאה, ר' שמעון אומר נותן
זומליסטרון כדתנן ניטלה
עיניו בצד זה ואוכל מצד
כיפה טמאה משום מזלג.
גרסינן: בסרטיא. רה"ר: הניחו עליה ככר או תינוק. דלישתרי לטלטלה אגבייהו תוך ד' אמות וטלטלוה פחות פחות מד' אמות או
זה. ומפרקינן דר' יהודה
ואקשינן על רבה טעמא
במחיצה של בני אדם כדאמרי' בעירובין (דף מג:): בשוכח. אבל במניח מדעת מערב (יום) שבת לא התירו לו לטלטלה ע"י ככר או תינוק:
עדיפא שר' יהודה מתיר
דחזי לאומצא הא לא חזי
אפילו להעלותה, ור' שמעון
אלא למת. משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה: אביי מנח כפא אכיפי. מניח תרווד על העומרים לטלטלן אגב תרווד: אבר יונה.
לאומצא לא דהא מוקצה
אינו מתיר להעלותה אלא
הוא, כלומר כר' יהודה
חי נ) [בלא] מליח: חריפא שמעתתא דדרדקי. סבורים הם שהם חריפים: אימר דאמור רבנן. בארנקי ודסקיא מניח עליה ככר או
לתת עיניו בצד זה ולאכול
סבירא ליה ולא כר' שמעון,
תינוק בשכחה ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון: אמר אביי. אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד: אי לאו דאדם
מצד זה. ותרווייהו סבירא
דאי ר' שמעון לית ליה
להו סאה תרומה שנפלה
מוקצה אלא אפילו בשר
חשוב אנא. ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באיסורין: כפא אכיפי למה לי. בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למיזגא
למאה חולין בעת שנפלה
תפוח שרי לטלטוליה וכל
עלייהו: לאומצא. לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא: הא לא חזי לאומצא לא. ואע"ג דחזו
למאה מותרין הן ובתקונן
[שכן] בשר אחר בין חי בין
מליח. ותוב אקשינן עליה
הן, ואין צריכין תיקון אלא
לשונרא דאמרינן [פסחים נו:] מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים: כר' יהודה. במסכת ביצה (ד' ו:): טווי לי בר אווזא. ביום טוב: ושדי מיעיה לשונרא.
ומי סבר לה רבא כר' יהודה,
סילוק סאה אחת מהן בלבד
אלמא מטלטל להו משום שונרא ואע"ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארעא למיכלא ביום טוב ומיהו מאתמול לאדם הוו קיימי:
במקום התרומה. פיסקא
והא [א"ל] רבא לשמעיה
האבן שעל פי החבית מטה
טוי ליה בר אווזא ביו"ט
התם ושדי מיעיא לשונרא כר'
על צדה והיא נופלת. אמר
רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. פי' נעשת החבית »kן לאבן ואסור להטות החבית
שמעון, דאי כר' יהודה הא אמר כל דבר שאינו מוכן לאכילה אסור לטלטלו. ואפילו בהמה לא היה מתיר לבודקה אלא באשפה,
כלל. והילכתא כוותיה דרב, דר' אמי אמר ר' יוחנן קאי כוותיה בפרק כל הכלים. היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה כו'.
שאם תימצא טריפה יניחנה באשפה.