נוטל פרק
אחד
ועשרים
שבת
קמג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
התם
כיון דמסרח. ומתקלקל ואין ראוי למאכל אדם מאתמול
התם
כיון דמסרח.
מאתמול
מעייא
אי מצנע ליה עד אורתא:
יט א מיי' פ"ד מהל' י"ט
א) ביצה לג., ב) (שם לב.) לעיל
כח: כט. וקכד:, ג) לקמן קנז.
הלכה יא סמג לאוין
דעתיה עליה. לשונרא ובין השמשות נמי מוכן לבהמה הוה: אוד.
דעתיה עילויה ליתנו לבהמה אע"ג דבשער של אפונין ושל
[ביצה ב. תוספ' פי"ז מתני
עה טוש"ע א"ח סי' תקז
פורגו"ן דסתם עצים להסקה ניתנו ולא לטלטול כלי: ואוד שנשבר.
עדשים אסרינן לרבי יהודה אע"ג דחזו למאכל בהמה וכן גרעינין
איפכא ע"ש], ד) ס"א
סעיף ג:
כ ב מיי' פכ"ו מהלכות
מגביהין, ה) [עי' תוס' ביצה
ביו"ט: בשברי כלים. שנשברו היום דהוו להו נולד: ש"מ. דכרבי
דלעיל בפרק במה מדליקין
(דף כט.) דאמרינן לרבי יהודה אכלן אין
ב. ד"ה וב"ה], ו) ס"א ל"ג,
שבת הלכה טז סמג לאוין
יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה:
מסיקין בגרעינןא מ"מ הכא שרי
ז) נ"א מקנחין בו וניטל,
סה טוש"ע א"ח סי' שח
מתני' מעבירין. בידים מעל
כדפי' התם : ליטול מהן אוד.
ח) [לקמן קנז. ע"ש ביצה ב.],
סעיף כז:
התם כיון דמסרח דעתיה עילויה מאתמול
ב
כא ג מיי' פכ"ב שם
ט) ברכות נב: ע"ש, י) לעיל
השלחן: עצמות. קשין שאינן ראויין
נראה לר"ת כפירוש ה"ג דאסירי הלכה טו סמג שם
הכי נמי מסתברא דרבא כר' יהודה סבירא
עה. קג. קיא: קיז. קכ: וקלג.
לכלב: וקליפין. של אגוזים דלית להו
משום תיקוני מנא דלפירו' זה דאע"ג
סוכה לג: כתובות ו. בכורות
טוש"ע א"ח סי' שכ
(ד)
ליה דדרש רבא אשה לא תכנס לבית
א)
א
כה. [ביצה לו.], כ) ברכות נ:
סעיף יז:
לב"ש מוקצה: וב"ה אומרים מסלק
דלא מתקצאג ליה גזרינן שלא יבא לידי
כב ד מיי' פ"ז מהל' ברכות
לעיל נ: ביצה כא:, ל) [צ"ל
העצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסור
עצמות
וקליפין.
את הטבלא. שיש תורת כלי עליה
תיקון כלי:
רבא עי' תוס' ד"ה רבא],
הלכה יא טוש"ע א"ח
להסיקו ביום טוב לפי שמסיקין בכלים
מ) [ביצה שם. לו:],
ב)
סי' קפ סעיף ד:
אבל לא יטלטל הקליפין בידים כרבי
לא כפירוש הקונטרס דפירש אפילו
כג ה מיי' פכ"ו מהל'
נ) [תוספ' פי"ז], ס) [רש"ל],
ואין מסיקין בשברי כלים שמע מינה:
יהודה: מעבירין מעל השלחן. סתמא
קשין ואין ראויין לאכילת כלבים
ע) [עי' תוס' ביצה ב. ד"ה
שבת הלכה טז סמג
מתני'
מגביהין], פ) [עי' תוס'
ב"ש אומרים מעבירין מעל
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
היא: פירורין פחות מכזית. וכ"ש
ע) דהאי תנא אמרינן בגמרא דכרבי
ג)
ד) ב
מנחות נח: ד"ה ואיכא דאמרי
שח סעיף ל:
❖
השלחן עצמות וקליפין וב"ה אומרים מסלק
כזית כדמפרש טעמא שהם מאכל
שמעון סבירא ליה ור"ש בעי לכל
כד ו מיי' פ"ז מהלכות
ה)
דזהו מסוגיות הפוכות],
בהמה: ושער של אפונין. שרביטין
ברכות הל' ט טוש"ע
הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני
את הטבלא כולה ומנערה מעבירין (א) מלפני
א"ח סי' קעא סעיף א:
מעבירין מעל השלחן פירורין כו'
של קטנית שהקטנית גדל בהם:
השלחן פירורין פחות מכזית ושער של
כה ז מיי' פכ"ה מהל'
לעזי רש"י
אפונין. ייש"ש: עור בית אחיזה.
מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן
שבת הלכה כד ופכ"ו
אפונין ושער עדשים מפני שהוא מאכל
הלכה יג סמג לאוין סה
פורגו"ן. שפוד חתייה.
בגמרא כוותיהד:
ס) [בית אחיזה] של עור שיאחזנו בו:
❖
טוש"ע א"ח סי' שח סעיף
יישי"ש. בקיה סוג אפונה.
בהמה ג ספוג אם יש לו עור בית אחיזה
אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י כו'.
מקנחין בו. טבלא: אין מקנחין בו.
לו:
מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו (וחכמים
כו ח מיי' פכ"ו שם הל' טז
(ב) ו)
שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו: ניטל
במסכת עדיות לא מיתניא
❖
טוש"ע שם סעיף ל:
מוסף תוספות
אומרים) בין כך ובין כך ז) ניטל בשבת ואינו
בשבת. כשהוא נגוב: ואינו מקבל
בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו
מקבל טומאה: גמ' אמר רב נחמן אנו אין
א. והתם נמי [כיון דלא
טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד
כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא
ח)
חזו אלא לחיותא או
הגהות הב"ח
ולא שק ולא מתכת: גמ' אנו אין
מהתם משום דמאי אולמא דהא מהא:
לנו אלא ב"ש כרבי יהודה וב"ה כרבי
להסקה. ריטב"א שם],
פירורין שאין בהן כזית אסור
(א) במשנה מעבירין מעל
לנו. אין אנו סומכין על משנתינו
מאתמול דעתיה עילויה
שמעון: מעבירין מלפני השלחן פירורין:
(ג)
השלחן פירורין: (ב) שם
להסיר הגרעינין כשיאכל
לאבדן ביד. פי' בקונט'
כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת
מסייע ליה לר' יוחנן ט) דאמר רבי יוחנן
מקנחין בו (וחכ"א) תא"מ
התמרים למחר [ויסיק
שיטתה וב"ש כרבי יהודה כו':
מדקתני מעבירין ולא קתני זורקין
ונ"ב רש"י ותוספות ואלפסי
[בהם]. תוס' הרא"ש שם],
פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד:
ד
לא גרסי וחכ"א אבל מפי'
ואמאי חשיב לי' טפי נולד
אסור לאבדן ביד. מדקתני מעבירין
וקשה לרבי דברישא נמי קתני מגביהין
המשניות להרמב"ם משמע
ממיעיה דבר אווזא. תוס'
שער של אפונין: מני ר"ש היא דלית ליה
בידים ולא זריק להו: דלית ליה
מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני
דגרס לה: (ג) גמ' מעבירין
לעיל כט. ד"ה אכלן.
מוקצה אימא סיפא ספוג אם יש לו בית
מעל השלחן פירורין:
ב. (דהתם) [דהכא] בר
מוקצה. דאי ר' יהודה מאתמול לאו
זורקין אע"פ שמותר לאבדן ביד
(ד) תוס' ד"ה ליטול
אווזא נשחט מעי"ט ואין
אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו
לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהן
ועוד דאמרינן בברכות בריש אלו
וכו' דלפירוש זה אע"ג:
המעיים צריכים לאווז
(ה) ד"ה ואם לאו וכו'
וכיון דמבעוד יום דעתיה
והיום לוקח מהם: שאין מתכוין.
אתאן לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין
דברים (דף נב:) וב"ה אומרים
דאמרינן
מודה ר' יהודה
למיתביה לשונרא אם
❖
שאין מתכוין לסחוט: גרעינין. של
אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין
אסור בהא אפילו ר"ש מודה דאביי ורבא
אימא:
יסריחו חשיבה הכנה
י)
מעלייתא אבל (הכא)
תמרים והם לבהמה: ארמייתא.
שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין
דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא
הגרעינין צריכין לאוכל
תמרים רעים הם ומאכילין התמרים
בהן כזית ומסייע ליה לר' יוחנן
וחשיבי כאוכל עצמו עד
ימות הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו
מוסף רש"י
ה
עצמן לבהמה הלכך אגב אימייהו
דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר
שיאכל התמרים [דאם הי'
לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אמן
אוד. עץ לעשות אוד
מפרישן מן האוכל, הי'
לבהמה נמי קיימי: פרסייתא.
לאבדן ביד ואי אפשר ליגרס התם
לתנור, פורגין בלע"ז, וטעמא
האוכל מתקלקל. תוס'
ודפרסייתא אסור שמואל מטלטל להו אגב
תמרים טובים הם ואין מאכילין אותן
אסור ונראה לר' דהכא גרסי' מותר
משום דלא נתנו אלא
פ)
הרא"ש] לכך חשיב להו
להסיק אלא א"כ נעשה
נולד ולא מהני מה שדעתו
ריפתא: (שרנ"ם שפ"ז סימן): שמואל לטעמיה
לבהמה: כל צרכו. משתמש בו
ודייק מדאצטריך למיתני מפני שהוא
כלי מבעוד יום (ביצה
עליהם מאתמול. תוס' לעיל
דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת
ואין כאן משום בזיון וממחהו בתבשיל:
מאכל בהמה דהיינו משמע דלא חזי
לג.). שמסיקין בכלים.
כ)
ו
כט. ד"ה אכלן. ג. גירסת תוס'
דבני טלטול נמי נינהו
הרא"ש: מתקנא. ד. אבל
לקנא דמיא. ספל של מים: גרף של
לאדם והוו כשאר מאכל בהמה
רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא רב
ל)
ומטלטלן נמי להסיקן (ביצה
כשאינו ראוי למאכל
ריעי. צוברן לפניו כשאוכל התמרים
ומותר לאבדן. מ"ר:
ה
הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של
לב.). ואין מסיקין בשברי
בהמה הוי כמו צרורות
ואם לאו אין מקנחין בו. אית
כלים. שנשברו ביו"ט,
שבחצר. תוס' הרא"ש.
עד שנמאסות בעיניו ונוטלין אותן
ריעי א"ל רב אשי לאמימר וכי עושין
מ) ז
דהשתא לא חזי לטלטול,
ואפי' ר"ש מודה דאסיר
מפניו כגרף של ריעי ונותנן לבהמה:
ספרים דגרסי וחכ"א בין כך
ואי משום דחזו להסקה,
כיון שאין תורת כלי
גרף של ריעי לכתחילה רב ששת זריק להו
זריק להו בלישני'. אל עבר
אתמול לא להכי קיימא (שם)
השלחן:
ובין כך מקנחין בו ולא יתכן דאמר
עליהן. חי' הר"ן. לכך נ"ל
בלישניה רב פפא זריק להו אחורי המטה
שנשברו בו ביום דהוו להו
שהם ראוים למאכל בהמה
אחורי המטה. שהוא מיסב
עליה:
בגמרא דבאין לו עור בית אחיזה
נולד (לעיל כח:). מעבירין.
כגון עצמות רכים וקליפי
אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס
נ)
אפילו ר"ש מודה דאסור משום
בשבת, עצמות. שאינן ראוין
תפוחים, וב"ה סברי כיון
לאכילה, וקליפין. קליפי
הדרן עלך
נוטל
דלא חזי למאכל אדם לא.
שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן:
דפסיק רישיה הוא וה"ר יצחק
ח
אגוזים ולא חיישינן למוקצה
תוס' ביצה ב. ד"ה מגביהין.
מדנפירא גרס בין כך ובין כך אין
(ביצה ב.). ובית הלל
ה. שאם היה אסור לאבדן
הדרן עלך נוטל אדם את בנו
אומרים. אין מטלטלין אותן
ביד הוה במשמע דתורת
מקנחין בו כרבי יהודה דאמר דבר
בידים שמוקצה הן, אלא
אוכלין לאדם הן ופשיטא
שאין מתכוין אסור ואין נראה לר"י
מסלק את הטבלה שיש תורת
דמותר לטלטלן כשאר
כלי עליה ומנערה (שם). אנו
אוכלין הראויין לאדם,
דהא
בגמרא משמע
דברישא מודה
ר'
יהודה (ה) דאמר אימא סיפא ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו
אין לנו. בשיטת משנה זו לפי
ומאי קמ"ל. שיטה להר"ן.
אתאן לרבי יהודה אם כן בין כך ובין כך אין מקנחין בו לא רבי יהודה ולא ר' שמעון אלא ודאי לא גרסינן ליה כלל. מ"ר:
שמוחלפת שיטתיה, אלא כך
ו. לא שרינן לכתחילה אלא
שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. אף על גב דכר"ש סבירא ליה דשרי לקמן בפרק בתרא (דף קנו:) נבלה שנתנבלה בשבת מיהו
שמעתי מרבותינו דב"ש כר'
בדבר המותר לאדם
❖
יהודה ומחמרי, וב"ה כר"ש
חשוב. רמב"ן.
מחמיר היה משום דהוה אדם חשוב כאביי ורבא דלעיל. ר"ת: רבא מטלטל להו אגב לקנא דמיא. ואם תאמר והא
(שם). מודה ר"ש בפסיק
רבא סבר לעיל כר"י דאית ליה מוקצה ואנוחי לקנא דמיא היכי שרי לכתחילה ויש לומר דשני לן בין היכא דאפשר למיעבד האי
רישיה ולא ימות. באומר
אחתוך ראש בהמה זו בשבת
רבינו חננאל
טלטול מאתמול להיכא דלא אפשר דכיפין ובר יונה היו מאתמול בידו והיה יכול לטלטלם אבל הני גרעיני תמרה לא אפשר ושרי אפילו
ו
ואינו רוצה שתמות, דכיון דאי
לרבי
יהודה ואף לאדם חשוב דאמר בביצה פרק יו"ט (דף כא:) דאמר ליה אביי לרב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן ביומא טבא
אפשר שלא תמות כמתכוין
ומסקנא דשמעתא דרבה כר'
חשיב ליה, וכי אמרינן דבר
יהודה ס"ל, ופשוטה היא.
לרבי
יוסי דאמר לכם ולא לכלבים חזיין להסקה כו' בשבת מאי איכא למימר מטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל אלמא דאפילו רב
שאין מתכוין מותר כגון היכי
מתני' בה"א מגביהין מעל
יוסף דלא בעי למישרי לעיל אגב כפא וסכינא אפילו דבר הראוי לאדם שרי
התם גרעיני תמרה אגב ריפתא:
דאפשר ליה בלא איסור, כגון
השולחן עצמות וקליפין
גורר אדם מטה כסא וספסל
וכו'. אמר רב נחמן אנו אין
הדרן עלך נוטל אדם את בנו
ובלבד שלא יתכוין לעשות
לנו אלא ב"ש כר' יהודה
חריץ, כי עביד נמי חריץ דהוי
וב"ה כר' שמעון. מעבירין
מלאכה גמורה לא מיחייב,
מעל גבי השלחן פירורין
אבל היכי דודאי עביד מודה (סוכה לג:). עושה אדם כל צרכו בפת. בין תשמיש בין לפרר אותה ולמחתה בתבשיל רותח (לעיל
פחות מכזית. מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו
נ:) ולא חיישינן לבזיון דאוכלין (ביצה כא:). וכי עושין גרף של רעי לכתחילה. וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי
ואם לאו אין מקנחין בו, אפילו לר' שמעון, דהא אי אפשר שלא לסחוט באחוז בספוג אלא אם יש לו עור בית אחיזה. גרעינין
שיוציאנו (ביצה לו:) נהי דכי איתיה קמן מסלקינן ליה, אבל לאתויי קמן או למיזל אנן לגביה כי היכי דנמאס עלן ונסלקיה מי שרי
דתמרי (ארמי) ארמייתא שרי לטלטולי הואיל וחזיין על גב אימן. פי' רכים הן ונאכלין עם התמרים עצמן. דפרסייתא שמואל
מטלטלינהו ואגב ריפתא, וכו' שמעתא. הדרן עלך נוטל אדם
(שם כא:). הדרן עלך נוטל