חבית פרק
שנים
ועשרים שבת
קמה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כביצה
מכוונת טהור. פי' בקונטרס שאע"פ שהאוכל טמא אינו
כביצה מכוונת טהור. משנה היא במסכת טהרותד) ומפרש בה בהדיא
טו א מיי' פי"א מהלכות
א) מעשרות פ"א מ"ח,
ב) ס"א ל"ג, ג) יבמות פז:
טומאת אוכלין הלי"ד:
ובלבד שלא יגע במשקה שאינו נוגע אלא באוכל וכיון דכביצה מכוונת
מטמא את המשקה שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה
טז ב טוש"ע או"ח סימן שכ
ודף קכב. בכורות לו. מו:,
הוא לכי סחיט טיפה קמייתא חסר ליה מכביצה ואין האוכל אע"פ
והאי טעמא לא ניחא אלא למ"ד בפרק כל שעה (פסחים דף לג: ושם)
ד) [פ"ג מ"ג], ה) צ"ל
סעיף ח:
יז ג מיי' פ"ח מהלכות שבת
והענבים ואיירי בפת שנילוש
שהוא טמא מטמא המשקה שאין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה
משקים מיפקד פקידי אבל למ"ד התם מיבלע בליעי טמאים המשקין
במי פירות ועכשיו הוכשר,
הל"י ופכ"א הל' יג סמג
❖
אבל אם היה נוגע במשקה איטמי
מאליהן כיון שנגע באוכל ו)[ומשני התם
ו) רש"ל ועי' מהרש"א,
לאוין סה טוש"ע או"ח שם
ליה משקה מטיפה ראשונה שהמשקה
דבמתני' מיירי בענבים שלא הוכשרו
כביצה מכוונת טהור הא יותר מכביצה טמא
יח ד מיסי'עיפף"חז: שם הל"י
מקבל טומאה בכל שהוא וה"נ תני בה
לאימת מתכשרי לכי סחיט להו וכי
ואי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל הוא
ופכ"א הלכה יב:
תורה אור השלם
יט ה מיי' פי"ב מהלכות
סחיט להו בציר שעוריה והשתא לפי'
בהדיא יותר מכביצה טמא שכיון שיצאה
במאי איתכשר הוא מותיב לה והוא מפרק
1 אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי וְעֵינַי
גירושין הלט"ו סמג
טיפה ראשונה נטמאה בכביצה. וטמא
רש"יא מה בכך] מיד כשיצאה הטיפה
לה בסוחט לתוך הקערה א"ר ירמיה כתנאי
עשין נ טור שו"ע אה"ע
רָאוּ וְלֹא זָר כָּלוּ כִלְיֹתַי
❖
❖
מת דווקא נקט שאינו מטמא בהיסט
ראשונה (א) נטמאה הואיל ואוכל מקבל
ב
ג
סימן יז סעיף ג:
איוב יט כז
בְּחֵקִי:
א) המחליק בענבים לא הוכשר רבי יהודה
טומאה בכל שהוא ומה שהקשה ר"ת
וה"ה לטמא שרץ וכל טמאי מגע וטמא
ד
אומר הוכשר מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס
מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה
לפירו' פי' לעיל בריש המצניע (דף צא.):
הגהות הב"ח
לעזי רש"י
דכ"ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל
משקה הבא לאוכל אוכל הוא ומ"ס לאו אוכל
משום דקתני סיפא אבל זב שסוחט
❖
(א) תוס' ד"ה כביצה וכו'
בליציי"ר. לפצוע.
הוא. לא מצינן למימר דכ"ע
זיתים וענבים אפי' גרגיר יחידי טמא
הוא אמר רב פפא דכולי עלמא משקה הבא
[א]
הטיפה ראשונ' הוכשר
הואיל ואוכל וכו' בריש
שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא
אוכל הוא (ב) א"כ מ"ט דמ"ד הוכשר:
ה
לאוכל לאו אוכל הוא והכא במשקה הבא
המצניע. נ"ב דף צא בד"ה
אם
מוסף רש"י
הגיעו זיתיו למסוק כו'. מה
המשקה במשא הזב: ואי אמרת כו'.
לאיבוד קמיפלגי מר סבר משקה הוא ומ"ס
אי לענין וע"ש: (ב) ד"ה
דקס"ד אפי' סוחט לתוך הקדירה:
שקשה ליה לרב נחמן דמפרש
דכ"ע וכו' דא"כ מ"ט:
טמא מת שסחט זיתים
לאו משקה הוא ובפלוגתא דהני תנאי דתניא
(ג) ד"ה ור' יוחנן וכו' אסרי
וענבים כביצה מכוונת
כתנאי. משקה הבא לאוכל אוכל הוא
בפ"ק (דף יז.) דגזרו לבצור בטהרה
סתמא בכבשים ובשלקות
טהור. וכדמסיק מילתא
א המפצע בזיתים בידים מסואבות הוכשר
❖
משום דפעמים שאדם הולך כו'.
או משקה הוא: המחליק בענבים. נחתום
למימיהן:
במסכת טהרות ובלבד שלא
לסופתן במלח לא הוכשר לידע אם הגיעו
יגע במשקה, וכגון שדרכן
המחליק פני ככרותיו בענבים שסוחט
שם פירשתי (בד"ה גוזרני):
בפשוטי כלי עץ שאין מטמאין
כבשים
זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר רבי יהודה
שסחטן לגופן מותר
המשקה על הככר: הוכשר. האוכל
שאין כאן מטמא משקה
גליון הש"ס
אלא הזגין שנגע בהן הטמא
אומר הוכשר מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס
למימיהן פטור אבל
ה) הענבים הוכשרו: הבא. לצורך אוכל
גמ' שלקות לגופן מותר
קודם לכן בידים, שהוא לא
אסור. רב לטעמיה דאמר לקמן דבר
כגון שסחטן לשם הפת: ה"ג דכ"ע
משקה העומד לאיבוד משקה הוא ומ"ס לאו
למימיהן. עי' לעיל דף עג
נזהר אלא משיצא משקה
❖
ע"ב תוס' ד"ה וצריך לעצים:
וכשהמשקין נוגעין בזגין כבר
משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא. אלא
תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים
משקה הוא אמר רב הונא בריה דרב יהושע
חסר שיעור כביצה, ויותר
משקה הוא והיינו טעמא דמ"ד לא
וענביםו ולפירוש הקונטרס דפי' משום
הני תנאי במשקה העומד לאיבוד פליגי והנך
מכביצה כל דהו קתני התם
הוכשר שמתחילה נסחט אדעתא דאזיל
דאתי המשקה מעלמא קשה לרבי
בהדיא טמא שכיון שיצא
הגהות הגר"א
תנאי במשקה העומד לצחצחו קמיפלגי א"ר
טפה ראשונה נטמאת הטיפה
לאיבוד שהאור שואבו ושורפו: המפצע
אמאי גזרו להדוקי אודרא אפומא
[א] גמ' משקה הבא לאוכל
בכביצה, שעדיין היה באוכל
זירא אמר רב חייא בר אשי אמר רב סוחט
בזיתים. בלציי"ר כדי שיהיו רכין:
דשישא בשלהי תולין (לעיל דף קמא.)
לאו אוכל הוא. נ"ב גירסת
כביצה, אע"ג דאין משקה
אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל
הגאונים אוכל הוא. עי'
הנבלע באוכל מקבל טומאה
הוכשר. דניחא ליה במשחא דטייף
שמא יסחוטז הא אפילו סחיט ליכא
❖
עמו משלים הוא את שיעורו,
רשב"א וכ"כ הרי"ף ע"ש:
לא לתוך הקערה ודג לצירו אפילו לתוך
עלייהו שמתוך כך הם מרבים טעם:
איסור דאורייתא מיהו י"ל דהתם רבא
ב
דדכוותה תנן התם טובא
ובמנחות (נד:) נמי מייתי לה
לסופתן במלח. שמתוך שהן קשין אין
הקערה יתיב רב דימי וקאמר לה להא
דקאמר לה וס"ל כר' יוחנן דמחייב
בגמרא כביצה אוכלין שהניחו
מוסף תוספות
חטאתח: ורבי יוחנן אמר אחד כבשין
המלח נדבק בהן ומפצעם לרככן
שמעתא א"ל אביי לרב דימי אתון משמיה
בחמה ונתמעטו טהורין וכן
כזית חלב ופיגול ונותר, חזר
א. דפירש דכל שהוא
מבחוץ מעט: לא הוכשר. דלא מכוין
ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן
דרב מתניתון ולא קשיא לכו אנן משמיה
והניחן בגשמים ותפחו טמאין
מקבל טומאה מן התורה.
למשקה דידהו דליעקר: לידע אם
חייב חטאת. ובדג לצירו נמי הוה מחייב
וחייבין עליהן משום פיגול
תוס' פסחים לג: ד"ה לאימת.
דשמואל מתנינן לה וקשיא לן מי אמר
הגיעו זיתיו למסוק. צריך הוא לראות
ר' יוחנן חטאת לתוך הקערה דדג
ונותר וחלב, ואע"ג דגשמים
ב. מתכשרי, ומיד. תוס'
שמואל דג לצירו אפי' לתוך הקערה והאיתמר
הנבלעין בתוכו לאו חלב נינהו,
פסחים לג: ד"ה לאימת. ג. כל
אם שומנו נוח לצאת מיהו המשקה
לצירו מדמינן לשלקות בכולה שמעתיה
דאי סחיט להו ושתי מינייהו
הנשאר. תוס' פסחים לג:
כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן
אזיל לאיבוד: הני תנאי. דמפצע ודאי
דפריך מדשמואל דשלקות אההיא דדג
כזית פטור, אפילו הכי כל
ד"ה לאימת. ד. [ו]משקין
כמה דבגווה נינהו משלמי
פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין
מיבלע בליעי. תוס' פסחים
במשקה העומד לאיבוד פליגי כדאמרי'
לצירו ופי' ר"ח דהלכה כר' יוחנן דקיי"ל
לשיעוריה, וטמא מת דוקא
לג: ד"ה לאימת. ה. מה לי
למימיהן מותר ושמואל אמר אחד כבשים
אבל תנאי דמחליק לאו בעומד לאיבוד
כוותיה לגבי רב ושמואל ושמעינן
נקט שאינו מטמא בהיסט,
אם הולך לאיבוד או
והוא הדין לטמא שרץ וכל
שאינו הולך לאיבוד הוא,
פליגי דלאו לאיבוד אזל שהרי לצחצח
ממילתא דר"י שאסור לסחוט כבשים
ואחד $ שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל
טומאת מגע, ורישא דכולהו
מ"מ כיון שבא לאוכל הרי
האוכל נתנו והרי מצחצחו אלא במשקה
ושלקות למימיהן ואם סחט חייב חטאת
אסור א"ל האלהים עיני ראו ולא זר (כלו
נקט, אבל זב שמטמא בהיסט
הוא כאוכל ואינו מכשיר.
ב)
1
שסחט אפילו גרגיר יחידי תנן
ריטב"א. ו. משום דרובן
העומד לצחצחו לאוכל קא מיפלגי דא"נ
ולא הפריש בסחיטה בין קדירה לקער'
ט
כליותי בחקי וגו') מפומיה דר' ירמיה שמיע
התם דמטמא אפילו בפשוטי
למשקין והלכך כשסוחטן
משקה הבא לאוכל משקה הוא ה"מ
אלא הכל אסור מתוך אלו דברים
י
כלי עץ, דכיון דיצאת טיפה
ה"ל כדריכת זתים וענבים.
לי ור' ירמיה מר' זירא ור' זירא מרב חייא בר
ראשונה ונטבל העץ והגביהו
היכא דקא שריף ליה א"נ שטר ביה
מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא
רשב"א. ז. ומדחיישי' דלמא
אשי ורב חייא בר אשי מרב: גופא כבשים
נטמאו משקין שעל העץ
אתי משמע דאי אתי לידי
ריפתא דתורת משקה עביד אבל
כרב שאמרו סוחט אדם אשכול של
במשא, דמשקה מקבל טומאה
סחיטה הו"ל מלאכה
שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור
לצחצחו פליגי: ודג לצירו. סחיטת דג
ענבים לתוך הקדירה ויש שמעמידין
בכל שהו, וכשחזר ונתנו לתוכו
דאוריתא ואע"פ שאין
נתערב טמא בטהור והכל
המשקה מגופה. חי' הר"ן.
אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן
להוציא צירו לאו משקה הוא אלא
דברי רב ושמואל ביו"ט מדדייק רב
❖
טמא (פסחים לג:)
.
ח. בכבשים. תוס' הרא"ש.
אוכלין: כבשין. ירק חי כבוש ביין וחומץ:
מותר ושמואל אמר אחד זה ואחד זה לגופן
חסדא מדברי שמואל כן ואין לנו
ט. למימיהן. ר"ח. י. דהא
ג
[ב]סחיטת זיתים וענבים
לגופו. אם לאכול הכבשים סוחטן
להדורי אפריכי ולאפוקי שמעתא
מותר למימיהן פטור אבל אסור רבי יוחנן
בין לקדרה בין לקערה
רב נסים גאון
ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר
מדוכתיה אלא ודאי בשבת קאמרי רב
למימיהן הוא צריך וא"ר
אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר
❖
ואין עד מפי עד כשר
יוחנן שהסוחט כבשים
לכתחילה דלא מפרק הוא הואיל ולאו
ושמואל ואין הלכה כמותן לא בשבת
למימיהן חייב חטאת מיתיבי סוחטין כבשים
ושלקות למימיהן כסוחט
ולא ביו"ט ע"כ פי' ר"ח ומה שדקדק
למשקה הוא צריך: פטור. שאין זה מפרק
זיתים וענבים וחייב
בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ"ש וזיתים
חטאת. ר"ח. יא. [ד]על
שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים
מדלא מפליג ר' יוחנן משמע דמיירי
רבינו חננאל (המשך)
וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת
כרחין דוקא לתוך הקערה
שלא גדל בתוכן אבל אסור אטו זיתים
אפילו לתוך הקדירה אין זה דיוק דהא
איירי. תוס' הרא"ש.
אנחנו כותבין תירוץ טעמא
קשיא לרב קשיא לשמואל קשיא לר' יוחנן
וענבים: שלקות. אפילו למימיהן לאו
רב ושמואל נמי אסרי סתמא בכבשים
יב. ובהא איירי נמי ר'
דר' יוחנן דהילכתא כוותיה,
❖
יוחנן. תוס' הרא"ש.
דקיי"ל כל היכא דפליגי רב
רב מתרץ לטעמיה שמואל מתרץ לטעמיה
משקה נינהו אלא אוכל: למימיהן פטור
(ג) למימיהן ואע"גיא דשרו לסחוט בהדיא
ושמואל ור' יוחנן הלכה כר'
אבל אסור. והא שלקות דומיא דדג
אשכול של ענבים לתוך הקדירה ומה
ר' יוחנן מתרץ לטעמיה רב מתרץ לטעמיה
יב
יוחנן, ולפיכך מדקדקינן
בדבריו להעמיד הלכה על
רבינו חננאל
לצירו הוא ולא שרי ליה שמואל
שדחה דברי המעמידין דברי רב ושמואל
סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל
בוריה. ר' יוחנן מתרץ
לכתחילה: עיני ראו ולא זר.
הא דבעינא
ביו"ט אומר ר"ת שהדין עמו אבל דברי
א"ר ירמיה כתנאי, המחלק
לטעמיה סוחטין כבשים
לא למוצ"ש בד"א לגופן אבל למימיהן פטור
בענבים לא הוכשר, פי'
בשבת לצורך השבת. אבל
למימר לך דמשמיה דרב איתמר:
רב חסדא ביום טוב כדפירשתי לעיל:
אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן
מחלק, משפשף פעמים
לא למוצ"ש, ואחד כבשים
בהמה ואחד שלקות לגופן, אבל
סוחטין כבשין. ולא מפליג בין לגופן
שמתמצה בהן משקין
מותר וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחטן
למימיהן לא יסחוט, ואם
ומחליקן בו, ולפיכך אמר
בין למימיהן ושרי לכתחילה וקשיא
ר' יהודה הוכשר שכך
סחט נעשה כמי שסחט
חייב חטאת שמואל מתרץ לטעמיה סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת
לכולהו דליכא בהו דשרי כבשין למימיהן
משקה גמור הוא, ות"ק
זיתים וענבים וחייב חטאת.
הוא הדין לשלקות בד"א לגופן אבל למימיהן פטור אבל אסור וזיתים וענבים
לכתחילה: דבר תורה. כלומר אסרה
אמר משקה הבא לאוכל
ולא הפריש בסחיטתן
הוא וכאוכל הוא חשוב
למימיהן בין קדירה לקערה
לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת ר' יוחנן מתרץ לטעמיה סוחטין כבשים לצורך
תורה מלאכה ודריכת זיתים וענבים
אלא הכל אסור, דהא
ואינו מכשיר. ובא רב
הוא דהויא מלאכה אבל שאר דריכות
הונא ופירש כי התנאין
סחיטת זיתים וענבים
השבת אבל לא למוצ"ש אחד כבשים ואחד שלקות בד"א לגופן אבל למימיהן
החולקין (במחלק) במחליק
בין לקדירה ובין לקערה
לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו:
לא יסחוט ואם סחט נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת אמר רב חייא
בענבים, פליגי במשקה
למימיהן הוא צריך, וא"ר
לעדות
העומד לצחצחו, ואילו
יוחנן שהסוחט כבשים
בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד
ד
ושלקות למימיהן, כסוחט
החולקין במפצע זיתים
וכן תני דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על
דריסת זיתים וענבים בלבד ג)ה ואין עד מפי עד כשר
זיתים וענבים וחייב חטאת.
בידים מסואבות, פליגי
במשקה העומד לאיבוד.
ומתוך אילו הדברים מתברר
אלא
א"ר זירא א"ר חייא בר
שאין הלכה לא כשמואל
אשי אמר רב סוחט אדם
ולא כרב שאומרים סוחט
אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. ויש שמעמיד דברי (רבינו) רב ושמואל ביו"ט, מדדייק רב חסדא
אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. וכך פירושו, כל דבר הנסחט בקדירה הוא אוכל ומותר, ולתוך
דברי שמואל ואמר מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה כדי לקיים דבריהם להיות הלכה.
הקערה משקה הוא ואסור, זולתי הדג שאפילו סחיטתו בקערה שרי. והא דאיתמר כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר
ואין דבריהם נכונים שאפילו ביו"ט כל אילו אסורין. ולינק בפיו מן הבהמה ביו"ט אסור וכ"ש לחלוב, כדגרסינן בסוף פרק
וכו', דברים פשוטין הן ואין צריכין לפנים ולא לפני לפנים. אמנם צריכין אנו לברר כמי ההלכה לפיכך אנו מזכירין דברי
כולן. גופא כבשים שסחטן, כגון ירקות וראשי לפתות וכרוב וכל הדומה להן, אמר רב לגופן מותר כלומר סחטן להסיר
חרש [שנשא] פקחת אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקין מן בהמה טהורה ביו"ט. ואקשינן עליה היכי דמי אי דאיכא סכנה
מימיהן ולאכלן מותר, אבל אם כוונתו למימיהן והוא צירן, פטור אבל אסור. ושלקות, כגון ירקות וכדומה להן [ש]שלקן
אפילו בשבת שרי, אי דליכא סכנה אפילו ביו"ט אסור. ומפרקינן לא צריכא דאית בה צערא (וסברא) [וסבר] מפרק כלאחר
יד הוא, שבת דאיסור סקילה הוא גזור רבנן, יום טוב דאיסור לאו לא גזור רבנן. הנה אפילו לינק ביו"ט לא התירו אלא
מקודם השבת ונשארו מימיהן בהן. וכן דגים מלוחין, בין לגופן בין למימיהן מותר. ושמואל אמר אחד כבשים ואחד
מקום שיש צער, כ"ש לחלוב במקום שאין צער שודאי אסור. ואין לנו להדורי אפירכי ולאפוקי שמעתא מדוכתא, אלא ודאי
שלקות, לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור. ור' יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן מותר למימיהן חייב
חטאת. ומותבינן עלייהו סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ"ש, זיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב
זה שאומר סוחט אדם לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה בשבת אמרו, ושאמר רב חסדא ביו"ט הוא, ואין הלכה כמותם
חטאת, קשיא לרב וקשיא לשמואל וקשיא לר' יוחנן. וכל אחד מהם מתרץ מתניתא דא לטעמיה ודבריהן פשוטין הן. אבל
לא בשבת ולא ביו"ט, וכך קיבלנו מרבותינו. והא דתנא דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים