קמה:
חבית פרק שנים
ועשרים שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לעדות אשה. לומר לאשה מת בעליך דאקילו בה
רבנן משום עיגונא וכל
המקדש אדעתא דרבנן ל) מקדש מ)ואפקועי רבנן לקדושין מיניה:
כ א מיי' פ"ב מהלכות
א) בכורות לו. ע"ש, ב) לעיל
יט:, ג) לעיל לט., ד) נ"א ל"ג,
בכורות הלכה טו סמג
לעדות בכור. בכור ביד כהן כשנתנו ישראל לו שלם ואירע לו בו מום קי"ל בבכורות (דף לה.) נחשדו כהנים להטיל מום בבכור ואין נאמן
ה) [דג שבמקומות האספניא
עשין ריא טוש"ע יו"ד סימן
שיד סעיף ה: לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא עדים ואמרינן התם [ע"ב] דאשה כשרה לעדות זו: אימא לעדות שהאשה כשרה לה. והאי נמי כשרה לה:
ושמו בלשון הקודש שיבוטא
זאת: מתני' כל שבא בחמין. כלומר
כא ב מיי' פכ"א מהל' שבת
ערוך ערך אספנן], ו) [עי'
גברא יתירא. ר"ש דמתני' ר"א תנן בה: אתא לאשמעינן. בתמיה כלומר מה בא ללמדנו אם לא
לעיל כא.], ז) ב"ב טז:,
הלכה טז טור שו"ע
שנתבשל: שורין אותו בחמין. כדי
ח) סנהדרין ז:, ט) [יומא
או"ח סימן רנב סעיף ה וסי'
בהמה
נד.], י) בכורות מד:,
שיהא נמוח: וכל שלא בא בחמין.
שכ סעיף ב:
אלא לעדות אשה בלבד איבעיא להו עד
בגימטריא. אסמכתא
א)
כב ג מיי' פכ"ב שם הלכה
כ) [מגילה לא:], ל) [ועי'
כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע"י
בעלמא היא דנ"ב נפקא
מפי עד לעדות בכור מהו רב אמי אסיר ורב
ח סמג לאוין סה
שבות יעקב חלק ב' סימן
הדחק: מדיחין אותו. ולא אמרי' זהו
קטז], מ) [יבמות צ:],
טוש"ע או"ח סימן שיח
לן בלאו גימטריא כדפי' בקונטרס:
אסי שרי א"ל רב אמי לרב אסי והא תנא
נ) [רש"ל מח"ז], ס) לשון
סעיף ד:
בישוליה. אבל לא שורין: חוץ מן המליח
שובר
כג ד מיי' פ"כ מהלכות
דבי מנשיא אין עד מפי עד כשר אלא
קומטום כמו קומום ולשון
ישן. דג מליח של שנה שעברה:
רומי הוא עי' רש"י סוטה יד.
סנהדרין הלכה ז סמג
❖
לעדות אשה בלבד אימא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד רב יימר אכשר
ד"ה גסטרא,
עשין כז טור שו"ע חו"מ
וקולייס האיספנין. שם דג שאוכלין
❖
סימן י סעיף א:
עד מפי עד לבכור קרי עליה מרימר יימר שרי בוכרא א והלכתא עד מפי
אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין.
עד כשר לבכור: חלות דבש: כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אתא
והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר
תורה אור השלם
ב)
הגהות הב"ח
מלאכתן והוי בשול: גמ' כגון מאי.
ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור"א
ב
1 אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ
(א) גמ' לפי שאינן במקומן
הוי בא בחמין שחוזרין ושורין אותו
ור"ש מתירין אמר רב יוסף גברא יתירא אתא לאשמעינן א"ל אביי טובא
וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא:
❖
כצ"ל ותיבת בני נמחק:
משלי ז ד
בחמין: תרנגולתיה דר' אבא. מבשלה
קמ"ל דאי ממתניתין הוה אמינא התם הוא דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא
2 שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו
ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות
אבל הכא דמעיקרא אוכלא ולבסוף משקה אימא לא קמ"ל: מתני' כל
וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא
ג) ג
מוסף רש"י
הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה
מאליה ואוכלה לרפואה: בר תלתא
שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין
לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ
טרפי. בן ג' שנים: אתנוסי. הייתי
אלא לעדות אשה. שמת
בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר:
מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן (ודגים
בעלה במדינת הים (בכורות
ירמיהו מח יא
ד)
נאנס להקיא מחמת מיאוס: רייק.
מלוחין קטנים) וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן: גמ' כגון
לו.). לעדות בכור. להעיד
3 עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי
רוקק מכותחא דבבלאי כשזוכרו שהיה
ה)
שלא הטיל בו מום זה בכוונה
וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה
(שם). לעדות שהאשה
מאי אמר רב ספרא כגון תרנגולתא דר' אבא ואמר רב ספרא זימנא חדא
מאוס בעיניו: אמר רב יוסף כו'. קשה
כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר
כשרה לה בלבד. ובעדות
וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף
היה בעיניו שנמאסין בני בבל על בני
איקלעית להתם ואוכלן מיניה ואי לא רבי אבא דאשקיין חמרא בר תלתא
בכור נמי אשה כשרה (שם).
הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ
יימר שרי בוכרא. יימר
ארץ ישראל אמר אנו נמי יש לנו לרוק
ירמיהו ט ט
הָלָכוּ:
טרפי איתנסי רבי יוחנן רייק מכותח דבבלאי אמר רב יוסף ולירוק אנן
4 וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ
המתיר בכורות, לשון גנאי
מתרנגולתיה דר' אבא שהם אוכלים:
(שם). כל שבא בחמין.
מתרנגולתא דרבי אבא ועוד אמר רב גזא זימנא חדא איקלעית להתם
חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל
ועוד. כותח אינו מאוס כל כך בעיני
כל מליח שבא בחמין מע"ש,
הושע ב יג
מוֹעֲדָהּ:
ועבדית כותח דבבלאי שאילו מיניה כל בריחי מערבא: כל שלא בא בחמין
ו)
5 חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם
חוזרין ושורין אותו בחמין
שאר בני מערבא: דהא אמר רב גזא
בשבת, ואין בו משום תיקון
שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח
וכו': הדיח מאי אמר רב יוסף הדיח חייב חטאת אמר מר בריה דרבינא אף אנן
כו'. ושאילו מיניה אותו כותח: בריחי.
שהרי נתקן כבר (לעיל
נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:
נמי תנינא חוץ ממליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן
לט.). מדיחין. שאין זה
ישעיהו א יד
חולים: הדיח. קולייס מאי: חייב חטאת.
6 הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ
גמר מלאכתו, אבל לא שורין
שמע מינה יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן ויתיב רבי
דהוי בישול: מפני מה עופות שבבבל
(שם). וקולייס האיספנין.
וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי
❖
דג שקורין טונינא (שם).
תֵבֵל תְּנוּבָה: ישעיהו כז ו
שמנים. משל א"י: כלך. לכה לך אלא
יוחנן וקא מנמנם אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי מפני מה עופות שבבבל
נ"ב שנה לא עבר איש
שקיצר הלשון: למדבר עזה. והיא מא"י:
שמנים א"ל כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהן מפני מה מועדים שבבבל
ביהודה. נ"ב שנה היה
מחרבות ירושלים בגלות
מועדים שבבבל שמחים. רגילים לשמוח
רבינו חננאל
שמחים מפני שהן עניים מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני תורה
צדקיהו עד פקידת כורש
במועדים יותר מא"י: מפני שהם
שעלו לבנות הבית, שהרי
בלבד, לא קשיא הא דר'
מפני מה עובדי כוכבים מזוהמי' מפני שאוכלין שקצי' ורמשי'ז) איתער בהו רבי
עניים. וכל השנה אין להם שמחה
לסוף ע' שנה לגלות יהויקים
יוחנן. א) ושאר פירות זולתי
יוחנן אמר להו דרדקי לא כך אמרתי לכם אמור לחכמה אחותי את אם ברור
היתה הפקידה, כמו ששנינו
זיתים וענבים סלקא
ח)ד
1
במאכל ומשתה ואין להם מרגוע
במגילה (יא:) וי"ח שנה היה
שמעתא כר' יהודה דאמר
לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו לא תאמרהו אמרו ליה
ממלאכה לפיכך במועדים כל שמחתם:
מכיבוש יהויקים עד חרבות
לאוכלין היוצא מהן מותר,
ירושלים, דאמר מר גלו בשבע
ולימא לן מר איזה מהן מפני מה עופות שבבבל שמנים מפני שלא גלו שנאמר
למשקין היוצא מהן אסור.
מצויינין. מציינין עצמן בלבושים נאים:
גלו בשמונה גלו בשמונה
והא דתניא סוחטין בפגעים
שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ובגולה לא הלך והכא מנלן דגלו
מצויינין. מקושטין: שאינן בני תורה.
עשרה גלו בתשע עשרה,
ובפרישין ובעוזרדין אבל
2
ופירושו גלה יכניה בשבע
לא ברמונים, דשל בית
כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת
דתניא רבי יהודה אומר נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים
ט)
3
לכיבוש יהויקים שהוא שמונה
מנשיא בן מנחם היו סוחטין
תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן
אשא בכי ונהי וגו' מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו בהמ"ה בגימטריא
לנבוכדנצר, גלו צדקיהו וגלותו
ברמונים, אמר רב נחמן
בחרבות ירושלים בשמונה
הלכה כשל בית מנשיא בן
שנראין חשובים: דרדקי. בחורים
חמשין ותרתין הוו א"ר יעקב א"ר יוחנן כולן חזרו חוץ מקולייס האיספנין
עשר לכיבוש יהויקים, שהוא
מנחם. וסלקא שמעתא
שלא הגיעו לסברא: מפני שלא גלו.
תשע עשרה לנבוכדנצר, דאמר
דאסור לסחוט ברמונים
י) דאמר רב הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם והאי כיון דלא שריר
מר שנה ראשונה כיבש נינוה,
העופות כמו אותן של א"י כדאמרינן
בשבת. והא דתני אין עד
שדריה לא מצי סליק מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותה
שניה עלה וכיבש יהויקים
מפי עד כשר אלא לעדות
לקמן: שאנן מואב מנעוריו וגו'.
(יומא נד.). הני מדרי
אשה בלבד, אוקימנא
קללה דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה וכתיב
סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו
4
דבבל. מקומות מדרון
לעדות [נ"א: בעדות]
שבבבל (בכורות מד:). מהדרי
שהאשה כשירה לה.
חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח מאי היו עלי לטורח א"ר
אלמא הגולין מפיגין טעמן ושמנן:
כ)
5
מיא לעין עיטם. שבו כ"ג
והילכתא עד מפי עד כשר
נ"ב שנה. משגלו בימי צדקיה בחרבות
אלעזר אמר הקב"ה לא דיין לישראל שחוטאין לפני אלא שמטריחין אותי
טובל ביוהכ"פ כדאמרינן
לבכור. פי', עד מפי עד
❖
במס' יומא בפ"ג (שם).
נאמן להעיד על בכור בהמה
ירושלים עד שנפקדו בימי כורש ואז
לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן א"ר יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא באתה
טהורה, המום שיש בו
עלו מהם לייסד את הבית י"ח שנים
אפילו [ש]זה [נ"א: אעפ"י]
בולשת לציפורי ואמר רבי חנינא אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה
שראוי לבוא בידי אדם הוא,
רב נסים גאון
קודם גמר הבנין שהיה לסוף ע' שנה
אגמון וקמטון ובעל זמורה מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני
לא נפל בו מידי אדם. ובזו
(א)
בשנת שתים לדריוש כדאמרי' במגילה
אלא לעדות אשה
העדות החכם מתירו להאכל
מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי הבאים ישרש יעקב
6
(דף יא:): וכולן חזרו. הבהמות ועופות
בלבד. כשאמר כי מת
במומו, וכ"ש בעדות גדולה
יציץ ופרח ישראל תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין
בעלה התירוה בית דין
מזו. ומפורש כך בבכורות
ואף הדגים חוץ מן קולייס האספנין
לינשא ואע"פ (שהמועט)
פרק כל פסולי המוקדשין,
ופרחים לתורה מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין שלא עמדו על הר סיני שבשעה
וכולן חזרו דהא עד בהמה כתיב
[שהמעיד] העתיק דבר זה
וסלקא שמעתא התם
מזולתו, וכמו שביארנו דבר
דהלכתא כרשב"ג דאמר
שבא
ומכלל דמכאן ואילך הדור חוץ מקולייס
זה בפרק אשה שהלך בעלה
אפילו בנו ובתו נאמנים.
כדמפרש: הני מדרי דבבל מהדרי
וצרתה [דף קכב] והוחזקו
ויש מי שאומר כי עד מפי
להיות משיאין עד מפי עד
עד נאמן בבכור אדם,
מיא לעין עיטם. מדרונות שבבבל מחזירין מים הנשפכים בהן לעין עיטם שהוא מקום גבוה שבא"י [זבחים נד:] שאותו מעיין מביא מים לבית טבילת כה"ג
וכו'. עד מפי עד בבכור
וטעות הוא בידו. חלות
ביוה"כ דמתוקן בחומת עזרה על גבי שער המים כדאמרינן בסדר יומא (דף לא.) עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמות והיאך מחזירין
מהו. עיקר דיליה במסכת
דבש שריסקן מע"ש ויצאו
מעצמן אסורין ור' אלעזר
בכורות בפרק כל פסולי
שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע נ)(הים) ודרך אותן סולמות חוזרין המים לא"י וחוזרין ונובעין במעיינות והדגים חזרו דרך אותן
מתיר. כי אתא רב הושעיא
המוקדשין [דף לה] דתניא
סולמות שנוחים להעלותן יותר מדרך פרת עצמו: והאי. קולייס האספנין: כיון דלא שריר שדריה. אין קשה שדרה שלו: לטבריה. לבוז ולהטיל עליהם
ר' יהושע בן קפוסאי אומר
מנהרדעא אתא ואייתי
בכור בי כהן צריך ב' מן
מתניתא בידיה, זיתים
עול ולא שמתכוונין לבטלן משמחת הרגל אבל הקללה גרמה לכך: קומטון. ס)לשון לעז הוא שלטון: בולשת. חיל המלך: ציפורי וטבריא מא"י: שאינן
השוק להעיד עליו, רבן
וענבים שריסקן מע"ש
במקומם. שמא"י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב: במתא שמאי. בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו:
שמעון בן גמליאל אומר
ויצאו מעצמן אסורים, ור'
בלא מתא. במקום שאינה עירי: תותבאי. כבודי תלוי בשמלתי. שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב): ציצין. צמחין: הבאים. אותן של יעקב שיבאו לבבל
אפילו בנו ובתו. ואמרו
אלעזר ור"ש מתירין. והא
הילכתא כרבן שמעון ודוקא
מתניתא מסייעא נמי לר'
ישרשו ויעשו ציצין ופרחים לתורה. וסייעתא אתיא לר' יוחנן דטעמא דמצויינין לאו לפי שאינן בני תורה כדרבי אסי אלא לפי שאינן במקומן:
יוחנן. מתני' כל שבא
בנו ובתו אבל אשתו לא
כשבא
בחמין מלפני השבת וכו'.
מאי טעמא אשתו כגופו
ומיבעיא לן כגון מאי, ואמר
דמיא. ועוד אמרו איבעיא
רב ספרא כגון תרנגולתיה דר' אבא שהיתה מלוחה ביותר וכשמבקשין לאוכלה שורין אותה במים חמין. אמר רב ספרא כגון זו
להו עד מפי עד מהו לעדות בכור, אמר ליה תני אלא לעדות אשה כשירה לו. וכבר נתברר לנו שבתו כשירה, והואיל ואשה
התרנגולת אם הובאה בחמין מלפני השבת מותר לשרותה בחמין בשבת ולאוכלה, ואם לאו אסור לשרותה ומותר להדיחה. והמליח
כשירה לעדות בכור עד מפי עד נמי כשר לעדות בכור. וכן [נ]פסקה ההלכה. וזה שאמרו בבכור בהמה, אבל בבכור אדם לא
[ד]גרסינן בפרק י' יוחסין [דף עד] ג' נאמנין על הבכור חיה ואמו ואביו, חיה לאלתר אמו כל ז', אביו לעולם. כגון תרנגלתיה דר'
הישן וקולייס האיספנין אם לא הביאם בחמין מלפני השבת אפילו להדיחן בשבת אסור, ואם עבר והדיחן חייב חטאת שגמר
אבא. כך פירשה אדוננו האי גאון ז"ל תרנוגלת שמבשלין אותה ומוציאין אותה מהמרק וממלאין אותה בתבלין, וכשרוצה לאכול
מלאכה. פי' מכותא, מכותתא היא. ויש מי שאומר כותא כותחא היא. בריחי במערבא, חולים שבמערב.
ממנה שורין אותה במים חמים ואוכלים אותה כאילו היא חמה. סליק פרק חבית
א) [נראה דר"ל דתנא דבי מנשה לא כו' למעט רק שאר פירות אבל לא כבשים ושלקות אך לשונו צריכה תיקון קצת. ועי' ברי"ף כאן].