קמו:
חבית פרק שנים
ועשרים
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
משום
ריחשא.
משום ריחשא. שלא יכנס בו שרץ כגון ז) נמייה וחולדה שממיתים את
ואטו פתחא אחרינא דליכא למיחש לריחשא
לא א ב מיי' פכ"ג מהלכות
א) [פי' להוציא היין מן
שבת הל"א סמג לאוין
השמרי'. ערוך ערך חזק
לא גזרינן דדוקא אטו לול של תרנגולין גזרינן דלא התרנגולים: זימנין דלא תקניה מעיקרא. שיהא כדי להוציא הבל
ע"ש], ב) ב"ב יב., ג) [ברכו'
סה טוש"ע או"ח סימן שיד
ולהכניס את האויר: לא
שנו. דנוקבין: אלא במקום. דסתימה
מסקי אינשי אדעתייהו שיהא עשוי להכניס ולהוציא:
ט. וש"נ], ד) לעיל לט.,
סעיף ב:
פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. פי' בקונטרס כל סביביו ד' אמות
לב ג מיי' פ"ב מהלכות
ה) ביצה לה:, ו) לעיל סד:
זו לא נעשית אלא לשמור
ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו
ביצה ט. ע"ז יב., ז) עי' לעיל
שכנים הל"ז טוש"ע
סתימה מעלייתא עבדי לה לאו כלום
כקבר ואין נראה לזקיני הרב
חו"מ סימן קעב סעיף ז:
נא: רש"י ד"ה קטנה ושם
משום ריחשא וי"א אין מוסיפים זימנין דלא
לג ד מיי' פ"ז מהלכות
הוא: לחזק. שיחזק הכלי שלא יצא
ר' שמשון זצ"ל דכיון דמסיימי מחיצתא
משמע שנמייה וחולדה חיות
תקניה מעיקרא ואתי לארוחי ביה דרש רב
הן, ח) [דף יא.], ט) [רש"ל],
טומאת מת הל"א:
ולית לן למיחש שמא יעלה על הבית
יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי
לד ה ו מיי' פכ"ג מהל'
י) [צ"ל לחצוץ], כ) [כדאיתא
נחמן משום רבי יוחנן הלכה כיש אומרים:
ויאהיל עליו ולא ידע לית לן למימר
הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה:
סנהדרין לו:], ל) ר"ל דגרסי'
שבת הלכה ו סמג לאוין
סה טוש"ע או"ח סימן שיד
הנו"ן דנשרו בקמץ לשון נפילה
ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה: אמר רב
למטה מן היין נמי לשמר הוא. כיון
דמטמא ד' אמות כל סביביו כדמוכח
א
סעיף ה:
דאלו הנו"ן בחירק הוי לשון
בסוטה פרק משוח מלחמה (ד' מד.)
דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה
יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום
לה ז מיי' שם הלכה יא סמג
שרייה. רש"א, מ) [ועי' תוס'
❖
שם טור שו"ע שם סעיף
ביצה לה: ד"ה מי שנשרו],
בסתימה כל דהו: למטה מן השמרים.
גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור
העשוי לשמר אבל לחזק אסור היכי דמי
יא:
הני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא
אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם:
לו ח שם סעיף ה:
א)לשמר היכי דמי לחזק $ א"ר חסדא למעלה
לז ט י מיי' פי"ט מהל'
תניא דמסייע לך. דלא פקע שם
אבל מת בעלמא תפיס ומשמע דבמת
הגהות הב"ח
מן היין זהו לשמר למטה מן היין זהו לחזק
שבת הלכה יז סמג שם
נמי היכא דמסיימא לא נטמא כל
פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא:
א
(א) גמ' רבה אמר למטה
טוש"ע או"ח סימן שא סעיף
סביביו ד' אמות אלא נראה לו דהכי רבא אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר
ב
(א)
וכו' א"ל אביי לרבה:
בית סתום יש לו ד"א. קיי"ל בבבא
לה:
לח כ מיי' פכ"ב מהל' שבת
(ב) רש"י ד"ה ואת המים
והיכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן
❖
פי' זיזין באותו בית שבולטין מחוץ
בתראח) חצר מתחלקת לפי פתחיה לפי
וכו' להשתמר שיצטננו ולא
הלכה ט טור או"ח סימן
השמרים א"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך
לבית מכל צד ויש בהם פותח טפח
פתח הבתים הפתוחין לה. אם באו
יחמו:
שיח:
לט ל מ נ מיי' שם הל"כ
בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את
בכל אחד אם הבית סתום ועדיין
לחלק את החצר בין שנים שהיה לזה
ב) ג
סמג לאוין סה טור
גליון הש"ס
נראית בו צורת הפתח אינו מטמא
בית שפתוחין לו לחצר שני פתחים
פצימיו אין לו ד' אמות ד בית סתום אינו
ב
שו"ע או"ח סימן שא סעיף
❖
גמ' אמר ר"ח למעלה מן
מה:
שסתמו של מת עומד לצאת דרך
ולזה בית שפתוחין לו לחצר ד' פתחים
מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל
היין זהו לשמר. גי' הרי"ף
הפתח פרץ פצימיו וחזר ובנאו כשאר
נוטל לכל פתח ארבע אמות בחצר
למעלה מן היין זהו לחזק
סביביו גובתא רב אסר ושמואל שרי המחתך
למטה מן היין זהו לשמר
מוסף רש"י
כותל ולא נותר בו כלל פתח מטמא
נגד פתחו למדת רוחב פתחו והשאר
לכתחלה דכ"ע לא פליגי דאסור אהדורי דכ"ע
רבה אמר למעלה וכו':
כל סביביו דכל חד וחד איכא לספוקי
חולקין בשוה ואם נסתם אחד מהם
שם ומשום כבוד רבותינו
בית סתום. שהיה לו פתח
לא פליגי דשרי כי פליגי דחתיכה ולא
לחצר וסתמו (ב"ב יב.). יש
לא ישב. עי' שבועות דף מז
דילמא דרך אותו מקום יצא מן הבית
קודם חלוקת החצר ולא פירץ את
ג
❖
לו ארבע אמות. בחלוקת
ע"א תוס' ד"ה הוה יתיב:
מתקנא מאן דאסר גזרינן דילמא אתי למיחתך
מיהו לאו פירכא היא כולי האי מה
פצימיו אלא סתם בין שני הפצימין
החצר, אם באו לחלוק כאילו
לכתחלה ומאן דשרי לא גזרינן כתנאי אין
שהקשה לפירוש הקונטרס די"ל שלא
אינו מפסיד [דין] פתחו בכך פירץ
הוא פתוח (שם). אינו
ט)
ד
ו
מטמא כל סביביו. אלא
הגהות הגר"א
חלקו חכמים במת ועוד נראה דלא
את פצימיו ואח"כ סתמו פקע שם
חותכין שפופרת ביו"ט וא"צ לומר בשבת
כנגד הפתח אם מת בתוכו
פתח מיניה: בית סתום. והמת
קשה כלל לפי' הקונטרס דבית נמי
[א] גמ' איכא בינייהו דקטים
(שם). פרץ את פצימיו.
נפלה (אין) מחזירין אותה בשבת ואין צריך
הרי הוא כקבר, וחכמים
ומנח. נ"ב פי' שהוא קטום
בתוכו אינו מטמא סביביו: פרץ
לא מסיימי מחיצתא שהוא מטמא
לומר ביו"ט ור' יאשיה מיקל ר' יאשיה אהייא
טימאו את סביבות הקבר
ויש עוד הרבה קטומים טור.
פצימיו. וסתמו נעשה קבר ומטמא
הנוגע בכתלים אפילו לא יעלה על
ארבע אמות כדי שלא יקרבו
וז"ש ומנחי אבל גירסת
אילימא ארישא הא קמתקן מנא אלא אסיפא
עושי טהרות עד הקבר
הרי"ף והרא"ש וש"פ ומנח:
גביו כקבר שמטמא במגע אפילו מן
סביביו ד"א כדאמר בסוטה (ד' מד.)
[ב] שם שוטחן בחמה. נ"ב
ויאהילו ולאו אדעתייהו (שם).
ת"ק נמי מישרא קשרי אלא דחתיכה ולא
הצד כדתניא בספרי בפרשת פרה
מת תופס ד"א לטומאה וגזרה דרבנן
טבות רישבא. טבות שם
דווקא (ועמ"ש רבינו באו"ח
❖
מתקנא איכא בינייהו מ"ס גזרינן ומ"ס לא
האיש, רישבא פורש נשבין
סימן ש"א ס"ק ק"ה):
שמא יאהיל ולא יבין: גובתא. לתקוע
אדומה או בקבר זה קבר סתום או
לצוד חיה ועוף (לעיל יז:
גזרינן דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה
קנה חלול בנקב החבית שיצא היין
אינו אלא קבר פתוח אמרת ק"ו ומה
ושם: טבי. וכעי"ז תענית י.).
דר' יוחנן הלכה כר' יאשיה: ואם היתה
דרך הקנה: מחתך. רונגיי"ר לתקנה
כל מקום שאסרו חכמים
אהל שמקבל טומאה אינו מטמא
לעזי רש"י
מפני מראית העין. שלא
למדת הנקב: אהדורי. אם נפלה:
מכל צדדין כשהוא פתוח קבר שאינו
נקובה וכו': מישחא רב אסר ושמואל שרי
יחשדוהו באיסור (לעיל סד:)
רונגיי"ר [רידוניי"ר].
ולא מתקנא. לא ניתנה בנקב לידע
מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא
דבר המותר ואסרוהו מפני
לחתוך.
מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי
ז
מראית העין, שהרואה חושדו
פלטר"ש [פילטרי"ש].
אם למדתו היא: אי
לימא ארישא.
מכל צדדין כשהוא פתוח אלמא כשהוא
לא גזרינן אמר ליה רב שמואל בר בר
.
בדבר עבירה (ע"ז יב.)
לבד.
❖
משחא. שמן
לחותכה ולשפותה:
סתום מטמא אף הנוגע מן הצד:
אפילו בחדרי חדרים
חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה
הלכה כרבי יאשיה. הלכך מותר
אסור. במקום שאין אדם
עב: אסור. למרחו: טרפא דאסא.
❖
רואהו אסרוהו (שם).
דרב מישחא שרי אמר טבות רישבא אמר
לתת לכתחילה גובתא
לתת עלה של הדס
בנקב החבית
רבינו חננאל (המשך)
שמואל האי טרפא דאסא אסור מ"ט רב יימר
שקורין רזיי"ל בחבית: משום מרזב.
שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך
ת"ק אין חותכין, כלומר אין
מוסף תוספות
מדפתי אמר גזירה משום מרזב רב אשי
שם: גזירה משום מרזב. שמא יכין
פי' הרב פור"ת שלא יבוא ליתן על גגו
חותכין מקנה גדול חתיכה
מרזב: שמא יקטום. העלה מן הענף
מרזב וקשה דבגובתא נמי נגזר אלא
א. מחיצתא. תוס' הרא"ש.
לעשותה שפופרת, בהא ר'
אמר גזירה שמא יקטום מאי בינייהו איכא
ח
[א]
ב. שלא פרץ פצימיו,
יאשיה מיקל והא קא מתקן
נראה לרבי כפי' הקונט' שלא יתקן
וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי
בינייהו דקטים ומנחי בי סדיא רב אסר
המאהיל תחת זיזין
כלי בשבת. אלא אסיפא
מרזב ליינו שיפול היין בתוכו וילך
כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות
י)
וגזוזטרות. תוס' הרא"ש.
שאמר ת"ק נפלה מחזירין
ושמואל שרי ברכין דכולי עלמא לא פליגי
ט
ג. [כ]ההיא דביצה (י.) 'מת
אותה, בהא לימא ר' יאשיה
למרחוק דכשלוקח עלה של הדס
בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב
דשרי י בקשין דכ"ע לא פליגי דאסור כי
בבית ול[ו] פתחים הרבה
מיקל, מי החמיר שיאמר
בי סדיא.
ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה
חטאת:
לבדין שקורין
כולן טמאים, נפתח אחד
בזה מיקל הלא בזה גם ת"ק
פליגי במיצעי מאן דאסר מיחזי כמשוי
מהן, הוא טמא וכולן
מותר קאמר. ותריצנה אלא
מרזב אבל בגובתא שאינו עושה בו
פלטר"ש ועשויין לקפלן תחתיו במקום
טהורין', וה"נ. רשב"א.
לאו דחתיכה ולא מתקנה
ומאן דשרי לא מיחזי כמשוי והא דרב לאו
הכר או הכסת: רב אסר. להביאו
שום מעשה לא גזרינן. מ"ר:
ד. דמת תפיס אפילו
איכא בינייהו. וכך הציעה,
אייתי ליה בי סדיא. בי מיצעי
בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב
מסיימי מחיצתא. תוס'
אין עושין שפופרת ביו"ט
דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא
ג)
ה
הרא"ש. ה. וקים להו ד...
ואין צ"ל בשבת, ואפילו
איקלע לההוא אתרא דלא הוה ליה רווחא
מעוטף בו: ברכין. שדרכן להתחמם
הוה דאי לאו הכי היכי
תוס' הרא"ש. ו. לשון
חתיכה ולא מתקנה אסור.
איתמר מכללא: מי שנשרו כליו
בהן: דשרו. דמלבוש הן: ולא הוה
שרייה. ביצה לה: ד"ה מי.
אבל אם היתה כבר בחבית
נפק יתיב בכרמלית אייתו ליה בי סדיא
ז. לשון נשירה, מלשון
ונפלה מחזירין אותה בשבת
במים. בדרך גרסינן ל) לשון נפילה
ליה רווחא. בבית למקום מושבם של
לא יתיב מאן דחזא סבר משום דבי סדיא
פירות הנושרין. תוס' ביצה
ואין צ"ל ביו"ט, ור' יאשיה
❖
תלמידים: ומשום כבוד רבותינו.
לא כפי' הקונטרס לעיל בפרק במה
לה: ד"ה מי.
מיקל בחתיכה ולא מתקנה.
אסור ולא היא דרב אכרוזי מכריז בי סדיא
נמצאו דברי רב כת"ק ודברי
אשה (דף סה.) שנשרו במי וגשמים
שלא היה להן דבר לישב עליו ויושבין
שמואל כר' יאשיה. והלכה
שרי $ומשום כבוד רבותינו לא ישב עליו ומאן
על גבי קרקע: רב כהנא ורב אסי.
דהא אמרינן בביצה בפרק משילין (דף
כר' יאשיה (ודרש) [דדרש]
רבינו חננאל
נינהו רב כהנא ורב אסי: מתני' נותנין
תלמידי חברים היו לוכ): מתני' לתוך
רב שישא בריה דרב אידי
ד) כ
לה:) מאן דתני מנשירין לא משתבש
כי מתיירא אם מרחיב הלול
משמ' דר' יוחנן הילכתא
תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור
הבור. שאין בו מים: שיהא שמור.
כדתנן מי שנשרו כליו במים בדרך
יכנס ממנו הנחש ויזיק
כר' יאשיה. וזה שאמר
ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו
אותן, וכיון שאין דרך בני
חתיכה ולא מתקנה, לאו
שלא יסריח מחמת החום: ואת המים
אלמא לשון נפילה הוא. מ) מ"ר:
ז
אדם להרחיב בלול של
שצריכה תיקון כלי כגון
היפים ברעים. כלי מלא מים יפים
ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו מי
המנער
ה)
תרנגולים, לא גזרו בהרחבת
סכין וכדומה לו, אלא תיקון
כל נקב וזהו טעם ת"ק.
ביד בלבד, ואם צריכה
לתוך מקוה מים רעים להשתמר
שנשרו כליו בדרך במים מהלך בהן ואינו
וי"א אין מוסיפין דזמנין
תיקון בסכין או זולתו סכין
גמ'
(ב) שיצונו ולא יחמו: מי שנשרו. שנפלו
חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה [ב] אבל לא כנגד העם: פשיטא
כלי אחר, אסורה. ואם
דלא תקניה מעיקרא ואתי
למים בשבת: לחצר החיצונה. הסמוכה
היתה החבית נקובה לא
לארווחי ביה, והילכתא
מהו דתימא ניגזר משום אשוויי גומות קא משמע לן: ואת המים היפים
יתן עליה שעוה מפני
כוותיהו דדרש רב נחמן
למבוא העיר בתוך העיר שהוא
שממרח. כלומר סותם,
בר רב חסדא משמיה דר'
ברעים: פשיטא סיפא איצטריכא ליה ואת הצונן בחמה הא נמי פשיטא
מקום משתמר: שוטחן בחמה. ליבשן:
כדאמרינן התם לעניין חבית
יוחנן הלכה כיש אומרים.
מהו דתימא ניגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ"ל: מי שנשרו וכו':
ושוין שנוקבין בנקב ישן
שניקבה וסתמה שמרים
ל
אבל לא כנגד העם. שיחשדוהו
לכתחילה. ואמר רב יהודה
כו' מורח מן הצדדין.
שכבסן: גמ' פשיטא. דנותנין
אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין
ו)
מ
משמיה דשמואל אינו מותר
וכיון דר' יהודה דמתניתין
לפתוח נקב ישן אלא במקום
וריב"ז ורב ושמואל אמרי
אפילו בחדרי חדרים אסור תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם תנאי
תבשיל לתוך הבור: גומות. שבקרקע
העשוי לשמר, פי' להוציא
ש"מ דאסור לתת שעוה
הבור שיהו שוין להושיב הקדרה:
היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרין אמר רב הונא
היין מן השמרים. אבל לחזק
בחבית. וכן משחא, רב אסר
נ
אסור, פי' היה נקב בחבית
גזירה במשחא אטו שעוה,
המנער
המנער
והילכתא כוותיה. טרפא
וסתמו שלא יהא שותת.
דאסא, פי' עלה הדס שנותנין על הנקב של חבית להיות מקלח בו יין ולא יהיה שותת בדפני החבית. לדברי הכל אסור ליטול עלה
וחלקו רב חסדא ורבה, והילכתא כרבה דתניא מסייעתו. ואילו דברי רבה, רבה אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר ומותר לפותחו,
של הדס בשבת ולשומו בנקב של חבית כמרזב, ואפילו רב אשי לא התיר אלא שאם היה (הנקב) [בנקב] מושך ממנו, אבל לתתו
והיכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים דמוכחא מלתא שאין אדם עושה נקב בקרקעיתה של חבית להוציא יין ולא
לכתחילה אוסר. בי סדיא רב אסר ושמואל שרי. אין זה מקומו אלא בשביל שהזכיר השמועות שחלקו בהן רב אסר ושמואל שרי,
לשמר עשאו מפני כשמפנה החבית הופכה על פיה, וזה הנקב כיון שסתמו נעשה סיתום זה כגופה של חבית ובטל מלהיות נקב בו,
נסבה בגררא, ופשוטה היא. כסת זו שחלקו בה [היא] כסת בינונית לא דקה ולא קשה, ומסקינן בה אפילו זו מותר לטלטלה. נותנין
וחשוב כפתח בית הנסתם בפירוץ פצימין שנסתלק ממנו דין פתח לגמרי. גובתא, שהיא שפופרת של קנה או של עצים שנותנין
תבשיל בתוך הבור בשביל שיהא שמור. פי' בור זה אין בו מים ונותן התבשיל בקרקעיתו, מהו דתימא ליגזור דלמא אתי לאשויי
[אותם] בנקב החבית או ביד הנוד של יין להיות מושכין ממנו יין מן החבית או מן הנוד, רב אסר ושמואל שרי. ואוקימנא חלוקתן
גומות קמ"ל דלא גזרינן. ואת המים היפים ברעים, פשיטא. ואת הצונן בחמין פשיטא, מהו דתימא לגזור דילמא אתי (לאשויי
בשפופרת חתוכה ואינה מתוקנת להכניסה לנקב, אבל לחתוך דברי הכל אסור. ואם היא חתוכה ומתוקנת, דברי הכל מותר להחזירה
בנקב החבית או בנוד למשוך ממנה יין. והעמדנו עוד חלוקת רב ושמואל כתנאי, דתניא אין חותכין שפופרת ביו"ט ואין צ"ל
גומות) [לאטמוני] ברמץ קמ"ל דלא גזרינן. מתני' מי שנשרו כליו בדרך כו'. אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני
בשבת, נפלה מחזירין בשבת ואין צ"ל ביו"ט, ור' יאשיה מיקל. ודייקינן עלה ר' יאשיה אהייא מיקל, אילימא ארישא שאמר
מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, איני והא תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, ואוקימנא ליה דרב כתנאי. אמר רב הונא