קמז:
חבית פרק
שנים ועשרים שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דתניא א"ר כשהיינו למדין תורה כו'. מסתמא יחידי היה שלא
גמ' דלהשתטף. שופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה
מו א ב מיי' פכ"ב מהל' שבת
א
א) לעיל לט:, ב) עירובין פח.
ע"ש, ג) [חשודין לסוחטה ונותנין
הלכה יט טור שו"ע או"ח
אפי' בחמין: סיפא. אבל עשרה בני אדם כו': ומניחה בחלון.
היה אלא אחד מתלמידיו עמו כשהיה רוחץ כדתניא במקום
סימן שא סעיף מח:
אותה לאחרים. ערוך ע"ש],
הסמוכה לכותל המרחץ: לאוליירין. בלנים: על אותו דבר. סחיטה:
שנהגו (פסחים דף נא.) שלא ירחוץ תלמיד עם רבו ואם היה רבו
מז ג ד מיי' פי"ט שם הלכה
ד) עירובין צא. [מנחות עב.],
ה) [לעיל מו. וש"נ], ו) [עי'
יט סמג לאוין סה טוש"ע
הא רבי והא ר"ש כו'. הרי
כל אלו שמתירין: מחצר לגג כו'. ר"ש
צריך לו מותר ומסתמא ר"ש לא היה צריך אלא לאחד כשהיה רוחץ
שם סעיף לד:
פירש"י עירובין סג. ד"ה מחוזא
וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד
לטעמיה דאמר בעירובין (דף עד.)
מח ה ו מיי' פכ"א מהל' שבת
וברש"י פסחי' ה. ד"ה מחוזא
נושא האלונטית בפני עצמה שר"ש
אחד גגות אחד חצירות וא' קרפיפות
הלכה כח סמג שם טוש"ע
וברש"י ב"מ נט. עוד שם עז. ד"ה
דלהשתטף כל גופו
אפי' לכתחילה שפיר
אוכלסא דמחוזא], ז) סנהדרין
או"ח סימן שכז סעיף ב:
לא היה נושא עמו דהא ס"ל שיחיד
כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה
דמי מני ר"ש היא דתניא לא ישתטף אדם
מט ז מיי' וסמג שם טוש"ע
קא., ח) [פסחים מב:],
א)
ואפילו של בעלים הרבה: עד שהיינו
מותר להביאה ולא חיישינן לסחיטה
ט)
שם וסימן שכח סעיף מב:
אדר"נ
בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ ר"ש מתיר
נ ח מיי' שם:
ספי"ד, י) אבות פ"ד משנה י"ד,
מגיעין כו'. ומסתמא לא היו מניחין
והא דקאמר היינו ר"ל כל אחד ואחד
נא ט מיי' שם הלכה ל טוש"ע
כ) עירובין יג: ע"ש, ל) [תוספ'
ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר:
אותה על המעין במקום הפקר: כבן
בפני עצמו כשהיה מגיע יומו לשמש
פי"ז], מ) [לעיל סו: ע"ש],
או"ח סימן שכז סעיף ג:
ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות: רישא
נב י מיי' שם הלכה כט טוש"ע
נ) [עמ"ש רש"י ברכות נד:
חכינאי מתני לה. דברי בן חכינאי
רבו ולעיל בפ' כירה (דף מ:) גרסינן
או"ח סי' שא סעיף מו
וע"ע פרש"י ביבמות סז. ד"ה
רבותא קמ"ל
וסיפא רבותא קמ"ל רישא
מסיים בה ולאו סתמא: האוליירין.
מעשה בתלמיד של ר' מאיר שנכנס
בגדתאה], ס) [ובישעיה כח א
בהג"ה:
נג כ ל מיי' שם הלכה לא סמג
גרס ומיא דדורמסקית וכן גרס
רבותא קמ"ל דאפילו הני דלא נפישי בהו
בלנין: מביאין בלרי נשים. סדינים
אחריו לבית המרחץ ויש ספרים
רד"ק שם], ע) [בגיטין אי' סובני
שם טוש"ע או"ח סי' שכח
❖
דגרסי תלמידיו ואיננו ובכל הספרים
שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן
מיא כיון דחד
הוא אתי לידי סחיטה וסיפא
וחומס], פ) [שייך לעיל במשנה],
סעיף לט:
נד מ מיי' וסמג שם טור
דרך מלבוש לבית המרחץ: סכניתא.
גרסי לקמן בפרק שואל (דף קנא:)
רבותא קמ"ל אפילו הני דנפישי בהו מיא
שו"ע או"ח סימן של
תלמידו. מ"ר:
סודר גדול [א] שתלוי לו בין כתפיו
כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי: תנו רבנן
סעיף י:
תורה אור השלם
צריך לקשר שני ראשיה למטה.
ב)
❖
נה נ מיי' פכ"ב שם הלכה כו:
וראשו עטוף בו: צריך לקשור שני
מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון ולא
1 הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ
א
ראשיה. זה בזה שלא תפול מראשו: כי
בגיטין בפ' הנזקין (דף נט.)
ח¢ דָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם
ימסרנה לאוליירין מפני שחשודים ג)על אותו
❖
מוסף רש"י מפרש דסכניתא הוא בגד דק דאמרינן
מעבריתו מאני לבני חילא. כשתביאו
לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: שמות יב ב
דבר רבי שמעון אומר מסתפג באלונטית
ע) סוכני וחומר כי אמגוזא ופלגא
בגדי העובדי כוכבים בני החיל המוטלים
לא ישתטף אדם. בשבת,
אחת ומביאה בידו לתוך ביתו אמר ליה
דאמגוזא ומשום הכי צריך לקשר שני
עליכם לשמשן ואתם מביאים להם
בין בחמין. ואפילו הוחמו
הגהות הב"ח
בחול (לעיל לט:). מסתפג אדם
בשבת דרך רשות הרבים: שרביבו
ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו
אביי לרב יוסף הלכתא מאי אמר ליה הא
(א) גמרא סכניתא אמר ר'
באלונטית ביו"ט ובשבת אם
בהו למטה מכתפיים. שלא יהיו
הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה
ר' שמעון הא רבי הא שמואל הא ר' יוחנן
אבין בר רב חסדא א"ר
רחץ בצונן, ואין חוששין שמא
יסחוט (ערובין פח.). על אותו
יוחנן צריך לקשר שני וכו'
כעין משוי לפי שהוא דק מאד ואינו
שוליהם מונחים בכתפיכם אלא משוכים
ר' שמעון הא דאמרן רבי דתניא אמר רבי
ואמר ר' חייא: (ב) רש"י ד"ה
ד)
דבר. סחיטה (שם). ומביאה
למטה שיהא נראה לבוש: סך ואח"כ
נראה מלבוש אא"כ נראה קשור:
בידו. ואין חוששין שמא ישכח
בחומרי וכו' ביום לידה הא
כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע
אין מעצבין את הקטן. פירשנו [בריש
ממשמש. [דקסבר] בחול ממשמש
ויסחוט (שם). היינו מעלין
אמרינן. נ"ב סוף פ' מפנין ע"ש
פ)
היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג
שמן. לסוך בו, ואלונטית.
ברש"י שפי' דלפופי הוא על ידי
ואחר כך סך: דיומסיתס) . שם נהר
כל הכלים] (דף קכ"ג. ד"ה אסובי):
❖
להסתפג בה (ערובין צא.) ור"ש
חגורות ופסיקיאות:
לקרפף עד שהיינו מגיעין אצל מעין שהיינו
שמימיו מלוחים: שמעמלת. מחממת:
לטעמיה דאמר בערובין (פט.)
הדרן עלך חבית
אחד גגות וחצרות רשות אחת
רוחצין בו שמואל דאמר רב יהודה אמר
ומרפא. שהטיט מלוח: כל ימיה.
להן לכלים ששבתו בתוכן (מנחות
גליון הש"ס
ימי רפואתה: להאי גיסא כו'.
שמואל מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו
הלכה כסתם משנה.
עב.).
גמ' אמר החרש היה לבם. עי'
רבי הוא סדר המשנה וכשראה
מתחלת הימים או בסוף: שקייני.
לתוך ביתו ר' יוחנן דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם
ב
דברי חכם וישרו בעיניו שנאן
דבר נחמד בקרנים בליקוטים
משקין לרפואה: מדבחא לעצרת.
שבסוף הספר: רש"י ד"ה אלא
סתם ולא הזכיר שם אומרו
באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו ומי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן ה)הלכה
עליהן כדי שלא יהו שנויה מפי
בסם וכו' משום שחיקת סמנין.
אלמא עצרת בסוף: חמרא דפרוגיתא.
כסתם משנה ותנן ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות לא יביאם בידו ההוא כבן
יחיד ונראין כאילו נשנו מפי
ע"ל דף קכג ע"ב ברש"י ד"ה
❖
שם מדינה שיינה משובח: קפחו עשרת
המרובים ויעשו כמותן (ביצה
אפיקטויזין:
חכינאי מתני לה א"ר חייא בר אבא אר"י האוליירין מביאין בלרי נשים לבי
ג
השבטים. שהיו בעלי הנאה ועסוקים
ב:). לבני מחוזא. אתריה
דרבא (ערובין סג.) עירו של
בני ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן ד סכניתא (א) צריך לקשר ב' ראשיה למטה
בכך ולא היו עוסקים בתורה ויצאו
רבא (פסחים כ: וב"מ עז.) עיר
הגהות הגר"א
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה מכתפיים אמר להו רבא לבני מחוזא כי
לתרבות רעה: להתם. לפרוגיתא
שהיה רבא דר בתוכה כך שמה
ו)
[א] רש"י ד"ה סוכניתא סודר
(ב"מ נט.). סכין וממשמשין
ודיומסית: אימשיך בתרייהו. אחר
מעבריתו מאני לבני חילא שרביבו בהו למטה מכתפיים: סכין וממשמשין:
בבני מעים. של חולה בשבת
גדול. נ"ב אבל הרמב"ם פי' קטן
❖
היין והרחיצה: איעקר תלמודיה.
ואין בכך משום רפואה, דסיכה
שאין מכסה ראשו ורובו:
ז) ת"ר ה סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא
איתקש לשתיה (סנהדרין קא.).
נעקר תלמודו ושכחו: החרש היה
עושה בחול היכי עביד ר' חמא בר חנינא אמר סך ואח"כ ממשמש ר' יוחנן
מדיבחא ועד עצרתא. מפסח
לבם: הוי גולה למקום תורה. אם
ועד עצרת (פסחים מב:). הוי
לעזי רש"י
אמר סך וממשמש בבת אחת: אבל לא מתעמלין: א"ר חייא בר אבא
ו
ז
גולה למקום תורה. למקום
ת"ח אתה אל תשב אלא במקום
שהרב שם (אבות פ"ד מי"ד). ואל
אשטריי"ל [אישטרייל"א].
א"ר יוחנן ח אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפא
ת"ח חבריך ואל תאמר תלמידים
תאמר שהיא תבא אחריך.
קרצפת, מגרדת.
אמר ר' יהודה אמר רב כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום ועצרת מן המנין
יבא לכאן ואלמוד לפניו (שם).
הם יבואו אלי ודי לי בכך למה אהיה
אונמלוטי"א
❖
שחבריך יקיימוה בידיך.
[אינמיילולי"ר]. לעטוף.
איבעיא להו עצרת (בתחלה) להאי גיסא או להאי גיסא ת"ש דאמר שמואל
גולה: שחביריך יקיימוה בידך.
שכל ספקות שיש לך יאמרו לך.
שתהא רגיל אצלם וכשתשנה מסכת
נ"א שאם תוליך לשם תלמידים
כולהו שקייני ח) מדיבחא ועד עצרתא מעלו דילמא התם הוא דכמה דקריר
בני תורה המתחברים עמך ישאו
רבינו חננאל
אחת והם אחרת תשמענה ותהא
עלמא מעלי אבל הכא משום הבלא הוא כיון דחמים עלמא טפי מעלי
ויתנו עמך שם בהלכה ותבינה
סדורה בפיך ואל תשתכח הימנה:
כדאמרינן חרב על הבדים וגו'
אסור ובצונן מותר. אע"ג
אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים
(שם). ואל בינתך אל תשען.
דתנינן סתמא כר"ש לית
ואל בינתך אל תשען. לומר חכם גדול
אל תאמר איני צריך ללכת לרב
מישראל רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם ט)אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה
הילכתא כוותיה, דהא בכירה
אני וזכרן וכשאחזור פרק זה או מסכת
אלא מעצמי יכול אני לירד
נמי תנינן סתמא כוותיה,
כי הדר אתא קם למיקרי בספרא בעא למיקרא החדש הזה לכם $ אמר החרש
לעומקה, נ"א שלא תהא עצל
מעשה שעשו אנשי טבריה כו'.
1
זו לא תשתכח חברתה ממני: מגררת.
לשאול בדבר כל מה שבלבך אלא
א)ואע"ג דאמר עולא הלכה
היה לבם בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה והיינו דתנן ר' נהוראי אומר
אשטריי"ל ואדם מגרר בה: מגררתא
י)
הט אזנך לשמוע הכל מפיו ואחר
כאנשי טבריא, הא אמר ליה
כך הבין בתשובתו כדאמרינן
דכספא. לשבת: משום פיקא. טיט
הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחבריך יקיימוה
רב נחמן תברינהו לסילונייהו
הס ואח"כ כתת (שם). לפופי
אנשי טבריא, ואוקימנא כר"ש.
של אותו נהר מחליק ובגדי האדם
בידך ואל בינתך אל תשען כ) תנא לא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו
ינוקא. לכורכו בבגדים וקושרו
ופסקינן בגמרי' אמר רבה בר
נישורין במים כשהוא נופל ואתי לידי
בחגורה רחבה ומתיישבין פרקי
בר חנה א"ר יוחנן הלכה
ואמרי לה ר' אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו ר' נהוראי שמנהיר
אבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי
כרבי יהודה. ודקדק רב יוסף
סחיטה: אלא בסם. דדמי לרפואה
עיני חכמים בהלכה: אבל לא מתגררין: ת"ר ל) אין גוררין במגררת בשבת
הלידה וקורין אנמלויי"ר בלע"ז
על רבה בר בר חנה וא"ל
וגזירה $ משום שחיקת סמנין: אבל
(לעיל סו:). בגדתאה. שם עירו
בפירוש שמיעא לך דהילכתא
רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו
ט
בגדד, היא עיר החשובה שבבבל
כר' יהודה או מכללא אמרתיה,
ביד. להכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא
משחרבה בבל (ברכות נד: ויבמות
א"ל בפירוש שמיעא לי(ה).
חושש רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא: אין
מותר: מפני הפסד אוכלין. שבמעיו
סז. בפי' ב) או: דמן בגדת
וכיון דפסק ר' יוחנן בפירוש
יורדין לקורדימא וכו': מאי טעמא משום פיקא: ואין עושין אפיקטויזין
(כתובות י:) עיר שבבבל ושמה
הלכה כר' יהודה כוותיה
ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל: לפופי.
י
בגדת, בפסק סדרו של רב שרירא
עבדינן. ומסתפג אפילו בעשר
בשבת: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בסם אבל
אונמלוטי"א כמו שעושי' לקטן שיתיישבו
כ
גאון היא נזכרת (שם ז:) או: בעל
אלונטיות ולא יביאם בידו
❖
אגדה (יבמות סז.).
ואע"פ שאין בהם מים
אבריו ולא יתעקם: בחומרי שדרה.
ביד מותר תניא רבי נחמיה אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין:
ל
מרובים, דכיון דחד הוא דלמא
חוליות של שדרה שנתפרקה אחת מהן.
ואין מעצבין את הקטן: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לפופי
מינשי ועביד סחיטה. אבל אם
מ) מ
ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה
היו בני אדם הרבה אפילו
(ב)
מוסף תוספות
ינוקא בשבת שפיר דמי והאנן תנן אין מעצבין התם בחומרי שדרה דמיחזי
נ
אם מסתפגין כולן באלונטית
אמרי' (לעיל דף קכט:) כל האמור בפ'
א. [קשה], היכי שמעינן
אחת והיא כשרויה במים, כיון
כבונה: ואין מחזירין את השבר: אמר רבי חנא נ) בגדתאה אמר שמואל
תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת:
מהכא דהבאת אלונטית
דרבים נינהו מדכרי אהדדי
הלכה
שריא ביחיד, דהא הכא
ולא אתו לידי סחיטה, ומותר
הלכה
אחריני הוו בהדיה, וכדקתני
להביאה בידים בחצר או מן
הגג וכדומה לו מקום שמותר לו לטלטל. אליירין הם (השמשים) [שמשמשין] בני אדם הנכנסין במרחץ, והן חשודין בזימה שמא יטמאו לונטיות זו בשכבת זרעם. א"ל אביי לרב יוסף והילכתא מאי כו'. והלכתא כי הא
'והיינו מעלין', ואפילו רבנן
לא אסרו אלא ביחיד
דא"ר חייא בר רבה א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטיות ומביאה בידו לתוך ביתו. ומקשינן עלה הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן מסתפג אדם אפילו בעשר לונטיות ולא יביאם בידו. ומפרקינן מתניתין ר' יוחנן לא
כדמוכח מרישא דמתני'.
תאני לה סתמא, אלא כבן חכינאי מתני לה. בתלמוד א"י בפרק כירה ר' חנניה בן עקיבא התיר הבאת לונטיות. סכינתא, א"ר אבין בר רב חסדא א"ר יוחנן צריך לקשר ב' ראשיה למטה, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה
מכתפים. וכן זה שאמר רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מני דבני חילא, שרביבו להו למטה מכתפים, שלא להראות משא בכתף. בלרי נשים לבי בני, פי' דהא קן של נשים כשמביאין להן האוליירין במרחץ לא התירו אלא
[וי"ל]. ריטב"א.
עד שיתכסה בהן ראשו ורובו. סכין וממשמשין. הילכתא כר' יוחנן דאמר סך וממשמש בבת אחת, והוא משמוש ביד בקלות. אבל לא מתעמלין, פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן, וכן רגליהן ע"ג יריכותיהן
ומתחממין ומזיעין, והוא כמין מעשה [נ"א: והן כמעשה] רפואה ואסור. וכן אסור לעמוד בשבת בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפאה. חמרא דפרוגתא, יין של פרוגיתא, והוא שם מקום. ומיא דדימסת, גם
הוא שם מקום. כלומר יין של פרגיתא ומים של דימסת טובים הם וערבים ונמשך לב שותה אותן בהן ואינו רוצה להניחם ומתאחר שם, ואותן מקומות אין בהן בני תורה והמתאחר שם זמן הרבה מתקפח ושוכח תלמודו.
אבל לא מתגרדין. גירוד זה הוא חיכוך בכלי, כי הא דתנו רבנן אין גורדין במגרדת בשבת, רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אמיה מגרדתא
דכספא להתחכך בה. אין יורדין לקירומא. ס"א לפילומא. פי' בקעה ויש שם מים ותחתיו טיט כמו טפל, ואם יבקע ויטבע בו אינו יכול לעלות אלא עד שמתקבצין הרבה בני אדם ומעלין אותו משם. ויש מי שאומר הרוחץ
באותה בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין בני מעיוב), וזה פי' ביקא. פי' אפיקטויזין, קיא. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם שהוא אסור אבל ביד מותר. ואין מעצבין את הקטן כו'. פי' מושכין איבריו
של [איש] קטן ומיישב בידו חוליות של שדירה אחת על חברתה וזהו עיצוב מלשון עצבון. לפופי ינוקא, לחבר איברים של תינוק, כדתרג' ויחבר, ולפיף. ואין מחזירין את השבר. אמר רב הונא בגדתאה אמר שמואל
א) לכאורה נראה דמתיבת ואע"ג עד תברינהו לסילונייהו אנשי טבריא שייך להלן אחר תיבות כוותיה עבדינן ודו"ק. ב) עי' ערוך ערך פלס א'.