חבית פרק שנים
ועשרים שבת
קמח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שואל
הלכה
מחזירין
את השבר. סבירא ליה לשמואל
מחזירין תנן: אדא
אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני.
נו א טוש"ע או"ח סימן
א) [ברכות כד. וש"נ],
ב) רש"ל מ"ז, ג) [לעיל קכח:
שכח סעיף מז:
דיילא. מנשטר"ל ממונה: גרביה. קח בגדו עד שיבא: אתא. רבה
פירש רש"י טעמא משום דסתם הלואה ל' יום ולפי שהוא
נז ב שם סעיף ל:
וש"נ] ביצה ל. ע"ש, ד) [עי'
אשכחיה לרב יהודה כו': הא חנא דידן.
ממקומנו הוא ולא שמענו
לזמן מרובה יותר משאלה אתי למיכתב וקשה לר"ת דסתם שאלה ל'
(ב)
א
א ג ד מיי' פכ"ג מהל' שבת
פרש"י חולין נח:], ה) [דף ל.],
ו) [ביצה כט:], ז) [ועי'
הלכה יב סמג לאוין סה
זאת מפיו עד הנה: ולאו בדינא גרבתיך.
בתמיה. שאילו לא באת לא
יום כדאמר במנחות בהתכלת (דף מד.) ז) טלית שאולה כל ל' יום
❖
טור שו"ע או"ח סימן שז
תוספות שם ד"ה טלית],
למדנו: שניא ליה ידיה. נשתנית ידו
פטורה מן הציצית ואמרינן נמי התם
סעיף יא:
ב ה מיי' פ"ה מהלכות י"ט
ממקומה. אשולשיינ"ר בלע"ז: הכי
הדר באכסני' בא"י והשוכר בית בחו"ל
הלכה מחזירין את השבר רבה בר בר חנה
א
הלכה א ב סמג לאוין עה
הגהות הב"ח
מאי. היה עושה בענינים הרבה
כל ל' יום פטור מן המזוזה מכאן
איקלע לפומבדיתא לא על לפירקיה דרב
טוש"ע או"ח סימן תקי
ושואל: בחדא מחיתא מחיתנהו.
ואילך חייב במזוזה אלמא דסתם
(א) גמ' לא יטרפם בצונן
סעיף ח:
יהודה שדריה לאדא דיילא א"ל זיל גרביה
ג ו מיי' שם טוש"ע שם
(אבל רוחץ) תא"מ ונ"ב ס"א
באריגה אחת ארגתוד): היכא דאיתמר.
שאלה ל' יום איתא ולהכי פטורה כל
אבל טובל: (ב) תוס'
אזיל גרביה אתא אשכחיה דקא דריש אין
סעיף י וסימן שכג
❖
ל' יום דאמר שאולה היא אבל מכאן
דמתניתין לאו דוקא תנן איתמר:
סעיף ה:
ד"ה שואל וכו' דסתם שאלה
מחזירין את השבר א"ל הכי אמר רב חנא
נמי ל' יום: (ג) בא"ד
ואילך נראה כמו שלו ומיהו יכול
הדרן עלך חבית
היה חייב להחזיר אלא
בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את
לומר לרש"י לאו משום דאי מתבע ליה
ב
דעבידי: (ד) ד"ה אתקין
לעזי רש"י
שואל. שלא יאמר הלויני. מפרש
השבר א"ל הא חנא דידן והא שמואל דידן
הא קא
וכו' דאמר בסמוך
לדינא בתוך ל' יום שאין צריך להחזיר
❖
מפשי בהילוכא:
מנשטר"ל [מינישטרי"ל].
בגמרא: שחל להיות בשבת.
ולא שמיע לי ולאו בדינא גרבתיך: מי
דודאי היה חייב להחזיר (ג) דעבידי
פקיד, שוטר.
ולא נזכר מע"ש לקנות: לאחר יו"ט.
אינשי דמשאלי פחות משלשים יום
אשולשיינ"ר
ג
שנפרקה ידו כו': רב אויא הוה יתיב קמיה
ה ❖
[אישלוישיי"ר]. לנקוע.
גליון הש"ס
ליום שלישי: גמ' הלויני. משמע לזמן
אבל טפי לא משאלי הלכך עד ל' יום
ד
דרב יוסף שניא ליה ידיה א"ל הכי מאי אסור
מרובה וקיי"ל במסכת מכות (דף ג:)
אמרי אינשי שאולה היא ור"י פירש
מתני' שואל אדם מחבירו.
והכי מאי א"ל אסור אדהכי איתפח ידיה א"ל
עי' בירושלמי פ"ח דשביעית
מוסף רש"י
סתם הלואה ל' יום ואתי מלוה זה
לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא
❖
על מ"ד הובא בר"ש שם:
מאי תיבעי לך הא תנן ב מי שנפרקה ידו או
לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי כדי
חוזרת בעיןו לא אתי למיכתב אבל
איתפח. נתרפא (ב"מ פז.
רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו
סנהדרין קב:). בחדא מחתא
(א)
שלא ישכח: א"ל וכיון דבחול נמי זימנין
לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי
ז
מחיתנהו. וכי באריגה אחת
רבינו חננאל
ואם נתרפא נתרפא א"ל ולא תנן אין מחזירין
דבעי למימר הלויני ואמר השאילני
למיכתב ואע"ג דכי שאיל מיניה כדי
ארגתם לכולם, לשון עובד מחי
(שמות לט כב תרגום של
הלכה מחזירין את השבר.
את השבר ואמר רב חנא בגדתאה אמר
ולא קפיד עליה. והויא הלואה: בשבת
יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ"מ
מעשה אורג) דתיקון דבר
רבה בר בר חנא לא
נמי. כי אמר השאילני סבר דהלואה
מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור
שמואל הלכה מחזירין את השבר אמר ליה
ח
קרו לו אינשי אריגה, שמסדר
על לפירקיה דרב יהודה,
את דבריו (חולין נח: וכעי"ז
היא ואתי למכתב ומאי היכר איכא:
הוא ולא אתי למיכתב. מ"ר וכן
שדריה לאדא דייאלא א"ל
ט
כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו היכא דאיתמר
א)
פסחים מב.).
זיל גרר ביה, אזל גרביה.
❖
ה"ג א"ל בשבת כיון דהשאילני שרו
פירש ה"ר פורת:
הדרן עלך חבית
איתמר היכא דלא איתמר לא
איתמר:
פירוש א)משכיהו והביאהו
אתקין רבא במחוזא דדרו
ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא
מלשון פרץ נחל מעם גר,
הדרן עלך חבית
כלומר הכריחהו, כדגרסינן
בדוחקא כו'. ברוב
מילתא ולא אתי למכתב: אמרו רבנן.
בפרק בנות כותים נידות
מוסף תוספות
במסכת ביצה : כל כמה דאפשר
ספרים אינו כתוב כאן ולא בפירוש רש"י
ה)
מעריסתן שילא בר אבינא
שואל $ אדם מחבירו כדי יין
וכדי שמן
א. נמי. תוס' הרא"ש.
עבד עובדא כרב, כי קא
ג
לשנויי משנינן. דאמרינן ו) המביא כדי
ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם)
ב. דסתם הלואה ל' יום ואי
ניחא נפשיה דרב א"ל לרב
ובלבד שלא יאמר לו הלויני וכן
יין לא יביאם
בסל ובקופה כו':
נראה שהוא מקומו וזה לשון פירוש
ד
תבע לי' תוך ל' יום לא
אמי זיל צניעיה ואי לא
פרע לי' אבל שאלה. תוס'
צאית (גרדיה) [גרריה], הוא
האשה מחבירתה ככרות ואם אינו מאמינו
הקונטרס בביצה דדרו בדוחקא משוי
בנכתמא
הרא"ש. ג. דהדרא בעינא.
סבר גרדיה א"ל, ופי' הכהו
שאדם יחיד נושא בחול על כתיפו
מניח טליתו
אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת וכן ערב פסח בירושלים
וכו'. מי שנפרקה ידו או
תוס' רי"ד. [ו]למה ליה
רגלו, פי' שף מבוכניה, לא
לעכובי ביה עד ל' יום.
בטורח אם בא לשאתו לצורך יום טוב
שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון
ריטב"א. ד. כשאינו מטיל
יטרפם בצונן אבל רוחץ
ביו"ט כגון חבית או שק מלא פירות
לאחר יום טוב: גמ' א"ל רבא בר רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי
בה ציצית לא אתי לידי
כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
ישאנו ביו"ט בדיגלא עתר שקורין
חשדא דמימר. רשב"א.
ורב אויא דשנייא ליה
שנא הלויני אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב
ה. הא לבתר מכאן אתי
ידיה והיה אומר לרב יוסף
פורק"א כדרך נושאי מלח למכור
לידי חשדא ולעולם
ומראה בידו אם יעשה בידו
והא כיון דבחול זימנין דבעי למימר ליה הלויני וא"ל השאילני ולא קפיד
מפני שצריך לשנות וכשמשנה ישנה
המשאיל סתם אין לו זמן.
כך או כך מותר או אסור,
עילויה ואתי למיכתב בשבת נמי אתי למיכתב א"ל ב) (בחול דלא שנא כי א"ל
רשב"א. ו. [והוא] רואה
עד שהיה מראה לו כדי
להקל משאו ולא להרבות טורח ביו"ט
אותה, לא חייש לשכחה.
שיראהו מה שהתירו חכמים
הלויני ל"ש כי א"ל השאילני לא קפדינן עילויה אתי למיכתב) בשבת כיון
ועתר זה נוח לשאת בו משא כבד
רשב"א. ז. (ד)חייש לשכחה.
חזרה ידו, למקומה ונתרפא.
הדרן עלך חבית
רשב"א. ח. דהו"ל למימר
וכשנושא בו חבית הנישאת בכתף
דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי
פרק עשרים ושלש
'הלויני'. חי' הר"ן. ט. אבל
ישנה להקל דדרו בדיגלא משוי חבית
למיכתב א"ל רבא בר רב חנן לאביי מכדי אמרו רבנן כל מילי דיום טוב
שואל אדם מחבירו כדי
לעולם כשם שסתם
ג)
ה
יין וכדי שמן ובלבד
הלואה ל' יום כך סתם
גדולה שרגילה לשאת בדיגלא לידרו
כמה דאפשר לשנויי משנינן הני נשי דמליין חצבייהו מיא מ"ט לא משנין משום
ו
שלא יאמר לו הלויני
שאלה ל' יום. חי' הר"ן.
באגרא ישאהו ביו"ט בב' בני אדם
כו'. ואוקימנא דחיישינן
י. דפשיעה לגמרי היא.
דלא אפשר היכי לעבדי דמליין בחצבא רבא לימלו בחצבא זוטא הא קא
במוט על כתפים דהיינו נמי שינוי
תוס' הרא"ש. יא. משום
שמא יכתוב. ב) וכיון שאם
מפשו בהילוכא דמליין בחצבא זוטא לימלו בחצבא רבא קא מפשו במשוי
טרחא יתירא לא קפדינא.
יאמר לו הלויני גוערין
להקל דדרו באגרא במוט על כתפים
תוס' ביצה כט: ד"ה המביא.
בו ואומרין לו אסור
ניפרוס
לידרו ביו"ט אותו משוי באכפא במוט
יב. עדיף טפי לאפושי
לומר כן ביום שבת, לשון
בהלוכא. תוס' ביצה כט:
הלואה מינכרא מילתא ולא
בידים משום שינוי ואפילו אינו להקל מ"מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינוי דדרו באכפא ניפרוס סודרא קל הוא ואינו מכביד ושינוי
אתי למכתב. וכיון שהזכיר
ד"ה המביא. יג. כי היכי
בעלמא הוא ולהצנע עד כאן לשונו ומשמע מתוך פירושו דכל אלה משוי אחד להם בשוה ואין זה נושא יותר אלא שנושא משאו בענין
דלא לתחזי דעביד כעובדי
א"ל רבא בר רב חנן לאביי
דחול. תוס' ביצה כט: ד"ה
נסיב להא דא"ל
אחר ממה שהיה רגיל וזה דחקו שאם נפרש שכל אלו ממעטים משאם מאשר היו רגילים לשאת קשיא הא דאמר בסמוך (ד) מפשי בהילוכא משמע
המביא. יד. ולכך קאמר
מפירושא דאגרא נושאים שני בני אדם שפיר במוט בשנים ויש בו משוי שני בני אדם שנושאים כל מה שרגילין לשאת בדיגלא ודיגלא היא
א) עיין בערוך השלם ערך
למעוטי בהלוכא עדיף
גרב א'.
טפי משום טרחא יתירא.
משוי שני בני אדם כדמשמע בבבא מציעא בס"פ השוכר את האומנים (דף פג.) וקשיא לר' דהתם משמע נמי דאגרא אין בו משוי לשני בני
תוס' ביצה כט: ד"ה המביא.
ב) אינו מובן לכאורה ואולי
אדם דאמר התם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא מ"ט נפיש לחד וזוטר לתרי ודמי לפשיעה ודמי לאונס בדיגלא משלם כולה משמע דלא
י
דהיה לו גיר' הספרים בגמרא
המוסגר בחצי לבנה והובא
הוי זוטר לתרי ונראה דאגרא לשום אדם אינו נראה עובדא דחול כמו דיגלא ומשום הכי דדרו בדיגלא לידרו באגרא ואע"פ שמפיש בהילוכא
בחי' הרשב"א כאן ומפרש
יכול לשנות כיון שאינו נראה כל כך עובדא דחול והשתא אתי שפיר דדרו באגרא לידרו באכפא אע"פ שבוודאי מרבה במשאוי הוא
רבינו דהחלוק הוא דבשבת
בנושא בידים המוט מכשנושאו על כתיפו מ"מ כיון שאינו נראה עובדא דחול כמו אגרא יכול לעשות כעין שמצינו גבי בהמה מסוכנת דתנן
כיון שאם אומר הלוני קפדינן
עלוהי יש לו היכירא ולא אתי
בביצה (דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט אלא מביאה בידו אברים אברים ותנן נמי (דף כט: ושם) בהמביא כדי יין לא יביאם
למכתב מלשון שאלה וכו'
בסל ובקופה אלא מביא הוא על כתפיו או לפניו אלמא הני אע"ג דמפשי בהילוכא כיון שאינו עושה כל כך כדרך שעושה בחול יש לו לשנות
יא
יב
יג
ודו"ק.
וההיא דבסמוך דמליין בחצבא זוטא ודמליין בחצבא רבה תרווייהו עובדא דחול ובענין שנושאים זה נושאים זה הלכך אין לו לשנות לא להקל
ולא להכביד כדפי' טעמא ובההיא דלעיל בריש מפנין (דף קכז.) לא שייכא עובדא דחול שאינו מטלטל אלא בבית מזוית לזוית.יד מ"ר. ובההיא
דשחטה בשדה פירש בריש מפנין (ג"ז שם) בע"א וכמו שפירש כאן עיקר ועוד קשה לי לפי' הקונטרס דדרו באכפא אמאי ניפרוס סודרא
עליה
הוה ליה
למימר לידרו באגרא
כיון
שאינו
משנה להכביד
יותר
מאכפא כמו
שמשמע נמי
מתוך פירושו ולפירוש
רבי אתי שפיר:
ניפרוס