קמח:
שואל פרק שלשה
ועשרים שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ניפרוס
סודרא עליה אתי למסחטיה. מכאן מייתי ר"ת ראיה
בנכתמא. כיסוי: ע) זימנין דמיפסק כו'. כיון
דמצרכת ליה כיסוי
ד א מיי' פכ"ג מהלכות שבת
א) ביצה ל. וד' לו:, ב) [צ"ל
רבה], ג) לעיל קמא. ביצה ל.,
הלכה ה סמג לאוין עה
דביין ושמן לא שייכא סחיטה ולעיל בשלהי שמונה שרצים
קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא
ד) [ב"ב ס: ועי' תוס' לעיל נה.
טוש"ע או"ח סימן שלט סעיף
(דף קיא. בד"ה האי מסוכרייתא) פירשתי : לא מספקין ולא מטפחין.
דאסור מדאורייתא: ואתי
לידי סחיטה. ודקאמר במסכת ביצה
פ)
א
ג וסימן תקכד סעיף א:
ד"ה ואע"ג ותוס' ב"ב ס: ד"ה
ה ב מיי' פ"א מהלכות שביתת
מוטב ותוס' ע"ז ד. ד"ה שהי'],
(ד) [התם] בדבר יבש קא מיירי: אין
לא כפי' הקונטרס משום דא"כ מאי איריא ביו"ט אפי' בחול
ניפרוס סודרא עלויה כו'
ב
ה) [ביצה ל. ע"ש], ו) ב"מ עה.,
עשור הלכה ז סמג לאוין סה
מספקין. כף אל כף משום אבל:
המועד נמי אסור כדתנן במועד קטן
ז) [גי' רב אלפס והרא"ש ורבא],
וסט טור ושו"ע או"ח סימן
ח) שביעית פ"י משנה ב, ט) ג"ז
מטפחין. על הלב: מרקדין. לשמחה.
פרק בתרא (דף כח:) נשים במועד
תרח סעיף ב:
ניפרוס סודרא אתי
לידי סחיטה נכסייה
ו ג מיי' פ"י מהלכות מלוה
שם [מ"ח גיטין לז:], י) נ"א רבא,
מענות אבל לא מטפחות אלא נראה
וטעמא מפרש במסכת ביצה צ) שמא
בנכתמא זימנין דמיפסק ואתי למקטריה הלכך
כ) פסחים סו: [ועי' תוספות
ולוה הלכה ב סמג לאוין קצג
יתקן כלי שיר: אפומא דלחייא. לפי
לרבי משום שמחה רגילין לספק ולטפח
טוש"ע יו"ד סימן קסב סעיף
חגיגה ח. ד"ה משום ותוס'
לא אפשר וא"ל רבא בר רב חנן לאביי תנן
בכורות נח. ד"ה ואי], ל) ביצה
א:
בהשמעת קול ואסור שמא יתקן כלי
שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה"ר:
ז ד שם סעיף ג:
כז:, מ) [לעיל מו. וש"נ],
א) לא א מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ביו"ט
ואתי לאתויי. חפץ המתגלגל תוך ד'
שיר כדמפרש בהמוצא תפילין (עירובין
ח ה מיי' פ"ד מהלכות י"ט
נ) פסחים סו: ביצה לו:, ס) [עי'
וקא חזינן דעבדין ולא אמרינן להו ולא מידי
דף קד.): וכן היה הלל אומר.
תוס' לקמן קמט:], ע) [צ"ל אחר
הלכה כה טוש"ע או"ח סימן
אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה
ד"ה ואתי], פ) [דף ל.], צ) [דף
תקכה סעיף א:
ולטעמיך הא דאמר ב)רבא ג)לא ליתיב איניש
ל"ג: בשבת הוא דאסור. לומר
כרבנן דפליגי עליה באיזהו נשך
ט ו מיי' פ"ט מהלכות שמיטה
לו:], ק) [דברים טו], ר) [ביצה
❖
אפומא דלחייא דילמא מיגנדר ליה חפץ
ויובל הלכה ה סמג עשין
לו:],
הלויני משום מכתב: הא בחול שרי.
(ב"מ ד' עה.) קי"ל:
רבה אמר ניתנה ליתבע. הלכה
ואתי לאיתויי והא קא חזינן (א) נמי דמותבי
ולא חיישינן לרבית ואף על גב דבלשון
י ז מיי' שםקמהטל:כה כח סמג
הלואה קאמר ליה: באתרא דקיץ
לאוין רעא טור ושו"ע חו"מ
כרבה לגבי רב יוסף:
תורה אור השלם
חצבי ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן
סימן סז סעיף לו:
דמייהו. דככרות לא אתי לידי רבית
ורב אויאג ורבה בר עולאד מחמרי אנפשייהוה
להו ולא מידי אלא הנח לישראל מוטב
יא ח מיי' פכ"ג מהלכו' שבת
1 וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל
ד)
שאם יוקירו יתן דמיהן: לא ניתנה
הלכה יד ופ"א מהלכות
כ"ה בס"א:
בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה
שיהו שוגגין ואל יהו מזידין סבור מינה
ה)
רכג: דאי
קרבן פסח הלי"ט סמג עשין
בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת
אמרת ניתנה ליתבע אתי
ליתבע. בב"ד שאין ב"ד נזקקין לה
הנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ב ולא היא
אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיְיָ:
❖
למיכתב. אע"פ שמזכיר
לעולם: בדינא ודיינא. לא לבא לדין
יב ט מיי' פ"ד מהלכות י"ט
דברים טו ב
ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוספת
הלכה יט סמג לאוין עה
לו לשון שאלה :
ולא לברור דיין ולהטריח את עצמו:
ו
טוש"ע או"ח סימן תק סעיף א:
דאיגלאי
דיוה"כ דאורייתא היא וקא חזינן להו דקאכלי
מילתא דבחול הויא.
השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה.
יג י מיי' פכ"ג מהלכות שבת
הגהות הב"ח
הלכה יד סמג לאוין סה ועה
ושתו עד שתחשך ולא אמרי' להו ולא מידי:
ורב יוסף לא מיירי
של מוצאי שביעית ללוקחים ובהקפה
(א) גמ' והא קא חזינן נשי
טור ש"ע או"ח סימן שלט סעיף
❖
אלא בשבת ויו"ט ודאי:
וקיי"ל שביעית משמטת בסופה דכתיב
וכן אשה מחבירתה ככרות: בשבת הוא
דמותבי חצבייהו וכו' הנח
ד וסימן תקכד סעיף א:
והא אנן תנן אין נימנין כו'. פירש
להן לישראל: (ב) שם מאי אינו
מקץ : אם היה חדש. אלול מעובר
ק)
דאסיר אבל בחול שפיר דמי לימא מתני'
משמט דאי יהיב ליה: (ג) שם
ה"ר פורת בשם רבינו שמואל
ועשו ראש השנה שני ימים משמט
אקדושי מקדיש ליה מעיקרא:
דלא כהלל דתנן וכן היה הלל אומר לא
מוסף תוספות
ו)
ג
(ד) רש"י ד"ה ואתא לידי
דל"ג ליה חדא דמה שייך להקשות
דיום טוב ראשון של סוף שביעית
תלוה
אשה ככר לחבירתה עד שתעשינה
סחיטה וכו' סודרא עלויה כו'
א. דע"י סחיטה אינו יכול
מנמנין של רשות לנמנין של מצוה
היה ונמצאת זו הלואת שביעית ואם
ביין ושמן קמיירי: (ה) ד"ה
לנקותו מריחו וחזותו [עד
דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי
ועוד דמפרש התם בביצה פרק אין
לאו הויא לה הלואת מוצאי שביעית
רישא וכו' משמט אני ואם אמר
שיכבסנו, וה"ה לכל המשקין
❖
רבית
אפילו תימא הלל הא באתרא דקיץ
לו הלוה אעפ"כ כצ"ל והד"א:
חוץ ממים שאינו מלבן. תוס'
ד
ואינו משמט: ל"ג אי אמרת בשלמא
צדין (דף כז:) מאי אין נמנין אין פוסקין
הרא"ש שם]. גם אין דרך
דמיה
הא באתרא דלא קיץ דמיה: ואם אינו
כו'. ה"ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי
דמים בתחילה לבהמה ביו"ט הרי אני
לסחוט בגד לצורך משקה
שבו. תוס' לעיל קיא. ד"ה האי.
מוסף רש"י
משמט. הואיל ואין ב"ד נזקקין לכופו
מאמינו: איתמר הלוואת יו"ט רב יוסף אמר
עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל
ב. משום אבל. תוס' הרא"ש.
שמוטה היא ועומדת: דחול הוא.
אומר לו הריני עמך לשליש ולרביע:
לא ניתנה ליתבע ורבה אמר ניתנה ליתבע
לא מספקין. כף על ירך (ביצה
ג. [ד]שקל משכון. תוס'
ז)
ה
ל. לו:). ולא מטפחין. ידיו זו
הרא"ש. ד. [ד]איעריםאערומי.
שהרי חדש מעובר ולא הוי יו"ט עד
ולמ"ד
רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע דאי אמרת
לזו משום שיר או משום אבל (שם
תוס' הרא"ש. ה. היו, שלא
למחר הלכך אי לאו דשביעית הוא
ל.). ולא מרקדין. ברגל (שם)
לתבוע. תוס' הרא"ש. ו. והא
ניתנה ליתבע אתי למיכתב רבה אמר ניתנה ליתבע דאי אמרת לא ניתנה לא
הוה גבי: ואם לאו אינו משמט.
וכולן לשמחה ולשיר, ובגמ'
אמרינן דהשאילני מינכרא
יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יו"ט תנן אם אינו מאמינו מניח טליתו
מפרש גזירה שמא יתקן כנגדן
מילתא ולא אתי למכתב וכו'
אלמא ניתנה ליתבע. ומשני מאי אינו
כלי שיר, דקא עביד מנא (שם
דדוקא בשלא ניתנה ליתבע
אצלו אי אמרת בשלמא לא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו
משמט דאי יהיב ליה שקיל: מכלל
לו:). אפומא דלחייא. לחי
לא אתי למכתב, אבל אם
המתיר במבוי בשבת (שם ל.)
ועושה עמו חשבון לאחר שבת אלא אי אמרת ניתנה ליתבע אמאי מניח
ניתנה ליתבע אפילו אומר
דרישא אי יהיב ליה לא שקיל. בתמיה:
.
דליכא הכירא (לעיל קמא.)
השאילני אתי למכתב כיון
טליתו אצלו ליתן ליה ולתבעיה אמר לא בעינא דליקום בדינא ודיינא מתיב
רישא. דהלואת שביעית היא אי נמי
דילמא מיגנדר ליה חפץ.
דמעיקרא מלוה היא דלא
❖
ברה"ר חוץ ללחי, ואתי
הדרא בעין. ריטב"א.
יהיב ליה לוה צריך למימר ליה מלוה
רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש
ח) ו
לאתויי. מתוך שאינו במבוי
משמט אני: (ה) ואם אמר. לוה אעפ"כ
מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנה ליתבע מאי משמט
מקורה להכיר שזה רה"ר וזה
רה"י ומביאו (ביצה ל.). ולא
איני חפץ שישמטו יקבל ממנו: דבר
רבינו חננאל
שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא ת"ש מסיפא אם לאו אינו משמט
אמרינן להו ולא מידי.
השמטה. אפילו מקבל חובו יזכיר לו
ואע"ג דעברן אדרבנן דאמור לא
תנן לא מספקין ולא מרקדין
אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע היינו דקתני אינו משמט אלא אי אמרת
ליתיב ואינהו יתבן (שם). אלא
שמיטה בדבורו: שקיל משכונא. בשעת
ולא מטפחין, בגררא, ופשוטה
לא ניתנה ליתבע (ב) אמאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל מכלל דרישא
הנח לישראל. בדבר שהרגילו
היא. ומיפרשא נמי בגמרא
הלואה מהלואת יו"ט: מערים איערומי.
בו ולא יחזרו בהם (שם). מוטב
דהמביא כדי יין במסכת יו"ט.
אי יהיב ליה לא שקיל רישא צריך למימר ליה משמט אני סיפא לא צריך
לאחר י"ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו:
שיהו שוגגין ואל יהו
וכן אשה מחברתה ככרות.
מזידין. לעבור כשידעו ולא
ודייקינן מיניה בשבת הוא
למימר ליה משמט אני כדתנן המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט
פסחו בשבת. אם חל י"ד בשבת: וחגיגתו
ט) ז
יניחו בכך (שם). הנ"מ. דהנח
דאסור מכלל דבחול שרי,
ביו"ט.
אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו משום שנאמר וזה דבר השמטה רב
ביום הקרבתה מותר להקדיש.
להם לישראל, בדרבנן. היכא
מתניתין דלא כהלל כו'.
1
דארגילו לעבור אדרבנן, כי הנך
ומסקינן בה אפילו תימא כהלל
ואע"ג דתנן אלו הן משום שבות אין
אויא שקיל משכונא י) רבה בר עולא מערים איערומי: וכן ערב פסח: א"ר
דמטפחין והנך דיתבי אפומי
באתרא דקייצי דמי. ואם אינו
מקדישין ר) הני כיון דהקרבתן דוחה
דלחייא (שם). תוספת דיוה"כ.
מאמינו מניח טליתו אצלו
יוחנן כ)ח מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט נימא מסייע ליה וכן ערב
שצריך להתחיל ולהתענות מבעוד
ועושה עמו חשבון לאחר
קדושתן דוחה: בממנה אחרים עמו.
פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה
יום (שם). דאורייתא היא.
שבת. איתמר הלואת יו"ט,
כדכתיב (שמות יב) במכסת נפשות: על
דנפקא לן (יומא פא:) מועניתם
רב יוסף אמר לא ניתנה
עמו חשבון לאחר יו"ט הכא במאי עסקינן בממנה אחרים עמו על פסחו
את נפשותיכם בתשעה (ביצה
פסחו. שהיה קדוש ועומד מאתמול:
ליתבע, רבא אמר ניתנה
ל.). המחזיר חוב בשביעית.
דמעיקרא מיקדש וקאי והא אנן תנן ל)ט אין נמנין על הבהמה בתחילה ביו"ט
ליתבע. ואתינן למיגמר מן
אקדושי. מקדיש ליה רועה מע"ש שהרי
בזמן שהשביעית נוהגת ועברה
מתניתין, תנן ואם אינו מאמינו
שאני הכא כיון דרגיל אצלו כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי והא תני
יודע שזה סומך עליו: עילוי. מעלה
עליו שביעית ואח"כ החזירו, ולא
מניח טליתו אצלו כו', ולא
שהחזירו בשביעית עצמה, דא"כ
גמרינן מינה דלא מיפרשא
רבי הושעיא הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו
בעלמא שיקדישו בעלים: הא. דקתני אין
לא הוי צריך למימר משמט אני,
בהדיא כחד מינייהו. ומותבינן
מקדישין בחובות שאין קבוע להן זמן
ומקדישו ויוצא בו התם נמי כיון דרגיל אצלו אקדושי (ג) ליה מעיקרא והא
דקי"ל אין שביעית משמטת אלא
לרב יוסף מיהא דתנן השוחט
בסופה (גיטין לז:). יאמר לו.
את הפרה וחילקה בראש
קאי שאין הקרבתן דוחה שבת:
מקדיש קתני הקדש עילוי מדרבנן ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר'
מ)
. ואם
המלוה, משמט אני (שם)
השנה אם היה חדש מעובר
מתני'
פרפרותיו. מיני מעדנים: אבל
אמר לו אעפ"כ. אני רוצה
משמט. פי' אם היה אלול
יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נ) י לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין
להחזירו לך (שם). שנאמר וזה
מעובר נמצא יום לקיחתו חלק
לא מן הכתב. אם כתב מע"ש כך וכך
ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת לא קשיא
דבר השמיטה. צריך לומר
מן הפרה יום חול, שראש
אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא
כאן בחובות שקבוע להן זמן כאן בחובות שאין קבוע להן זמן: מתני' מונה
דיבור של שמיטה (שם). מקדיש
השנה מחר הוא, וכיון שנושה
אדם פסחו בשבת וחגיגתו
בו דמי בשר הפרה שלקח
ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת
ביו"ט. פסחו ליכא למימר
מאתמול (בין) [דכיון] שנכנסה
אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מפיס אדם עם
ובגמ' מפרש טעמא: מפיס. לשון פייס.
ביו"ט דאין פסח קרב ביו"ט,
שנה שביעית משמטת. לדברי
בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא
יתכוין לעשות מנה גדולה
וחגיגה ליכא למימר בשבת
מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה:
רבא ניחא כי ניתנה ליתבע,
(פסחים סו:). אין נמנין. אין
ומלוה נושה בו, משנכנסה
ובלבד שלא יתכוין לעשות כו'. שיהו
כנגד מנה קטנה ומטילין חלשין על הקדשים ביו"ט אבל לא על המנות:
ס)
פוסקין דמים, דמקח וממכר
שביעית משמטת. אלא לרב
המנות שוות ולא תהא אחת גדולה ואחת
בשבת וביו"ט אסור, בספר עזרא
יוסף דאמר לא ניתנה ליתבע,
גמ'
(ביצה כז:). הלכה כסתם
אמאי צריך למיתנא משמטת,
קטנה לזכות בגדולה הזוכה ע"פ הגורל
משנה. ראה לעיל קמז: לא
בלאו הכי פטור הוא מלשלם,
והמתחייב ע"פ הגורל לקטנה יטלנה ובגמ' [קמט:] מפרש טעמא: חלשים. גורלות: על הקדשים. בין הכהנים: אבל לא על המנות. בגמרא [שם] מפרש:
מקדישין. הקדשות, ולא
ואפילו בשאר שני שבוע דהא
מעריכין. ערכך עלי ונותן כפי
לא ניתנה ליתבע. ופריק רב
גמ' שנים, כמו שכתוב בפרשת ערכין,
יוסף שאני התם דכיון דאיגלאי
ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם, וסתם חרמים לבדק הבית (ביצה לו:). כאן בחובות שקבוע להן זמן. לבו ביום, שפיר דמי דהואיל
מלתא דחול היא, ניתנה ליתבע, דהא מלוה דחול היא, ואנן לא קאימנא אלא הלואת יו"ט. ואתי נמי למשמע מסיפא ואם לאו
ונשחטין היום יכול להקדישן היום (פסחים סו:).
אינו משמט, לרבא דאמר ניתנה ליתבע דתובעו ונפרע ממנו [ניחא], אלא לרב יוסף דאמר לא ניתנה ליתבע קשיא, כיון דתני
אינו משמט הלא משמע דתובע ונפרע ממנו ואינו יכול לומר לו כי השביעית השמיטתו. ופריק רב יוסף לעולם לא ניתנה
ליתבע, והמלוה אינו יכול ליתבוע, אלא אם יבוא הלה ויפרענו יקבל ואינו צריך לומר משמט אני. ואקשי עליה מכלל דרישא אי יהיב ליה מעצמו לא שקיל. ופריק רב יוסף ואמר רישא אם מחזיר לו צריך שיאמר לו משמט אני, דהא נושה בו מלוה, אבל (ספק) [סיפא]
שאינו נושה בו מלוה, אם יבא לוה אינו צריך לומר לו משמט אני אלא יקבל, כדתנן המחזיר חוב בשביעית צריך שיאמר משמט אני, ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו משום שנאמר וזה דבר השמטה. ומפורש עניין זה בפרק השולח גט לאשתו. וראינו רבותינו שהיו
מעמידין השמועה זו כרב יוסף, חדא (דרבה) [דרבא] לגבי רב יוסף תלמיד הוא. ועוד סוגיא דשמעתא רובה כרב יוסף ריהטא. ועוד (מדחינן) [מדחזינן] רב אויא מקבל משכונא מכלל שאם אין בידו משכון אינו יכול לתיבוע. ותוב רבא בר עולא מיערם איערומי,
כלומר לא היה תובעו בהדיא אלא היה אומר לו הלויני וכאשר יתן לו ויבואו המעות לידו אומר לו יש לי אצלך הלואת יו"ט נשתלמתי א[ו]תם, מכלל דהלואת יו"ט כי האי גוונא יתכן [ליתבע] אבל בהדיא לא ניתנה ליתבע. וראינו תשובה לגאון ופסק כרבא, ואמר
רבא בתרא הוא וקיי"ל דהילכתא כבתראי, וכן הדעת נוטה. וכן ערב פסחים בירושלים כו'. א"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט. נימא מסייעא ליה וכן ערב פסח כו' ופשוטה היא. הא דתני ר' הושעיא ומקדישו, אוקמינא הקדיש עלוי מדרבנן. ואקשינן
עלה והא תנא דאמר הלכה כסתם משנה, ותנן אין מקדשין ואין מעריכין ואין מחרימין. ומפרקינן הא דא"ר יוחנן מקדיש בשבת, בחובות הקבוע להן זמן, כגון פסח שאם לא יעשנו היום אין יכול לעשותו למחר, והיא מצוה עוברת. והא דתנן אין מקדישין בשבת ולא
ביום טוב, בחובות שאין קבוע להן זמן. מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו מפיו אבל לא מן הכתב.