ג:
יציאות השבת פרק
ראשון שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היה
טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום כו'. כשעמד לפוש משחשכה
בר פחתי. $בן גדולים: לא תשייליה. כלומר שאין לבו למס' זו שמא
ה א מיי' פ"ד מהל' ת"ת
א) [ברכות יג: וש"נ],
ב) [עירובין סח: גיטין נג:],
הלכה ו:
יתבייש: מבעוד יום. דהיינו דומיא דהטעינו חברו בשבת דהכא
איירי דבלא עמד לא מיחייב אע"ג דעקירת גופו כעקירת חפץ
א
ו ב ג מיי' פי"ג מהל'
ג) [ישעיה י], ד) [לקמן עג.],
והכא ליכא עקירה דאיסור גביה: שאינו דומה לידו. הפשוטה לפנים
דמי לא בטלה עקירה ראשונה כדאמר לקמן (ד' ה:) המפנה חפציו
ה) צ"ל או מבעוד יום. רש"ל
שבת הל' כ סמ"ג לאוין
ור"מ גורס ומבע"י, ו) [וע"ע
סה טוש"ע א"ח סי' שמח
וגופו לחוץ ונתן חברו לתוכה: אמר אביי פשיטא לי. ממתניתין דידו
מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה
❖
וע"ש:
תוס' ר"ה כ"ט: ד"ה רדיית
ראשונה לכך בונקט מבעוד יום
של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה
הפת ועי' ערוך ערך רד ד'],
ז) בח"ג כתוב שדיבור זה עם
לאשמעינן דעקירת גופו כעקירת
נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות
א"ל ר' חייא לרב א)$בר פחתי לא אמינא לך אכי
❖
דלעיל הוא דיבור אחד,
מוסף תוספות
חפץ דמי דאי הוה נקט טוען עצמו
שהוא עומד בה בין שהוא רשות היחיד
קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא
בין שהוא רשות הרבים: כרה"ר לא
משחשכה ועמד לפוש לא היה משמע
א. על עקירה ראשונה
אחריתי דילמא לאו אדעתיה דאי לאו דרבי
שהיתה מבעוד יום,
גליון הש"ס
דמיא מידו דעני. דקתני מתני' דכי
מידי דאפילו אי עקירה והנחת גופו
דעקירה בשעת איסור
גברא רבה הוא כספתיה דמשני לך שינויא
נטל בע"ה מתוכה פטור: וכרה"י לא
לא הויא עקירה והנחה חייב משום
גמ' בר פחתי. עיין לקמן דף
הוצאה בעינן. תוס' הרא"ש.
דלאו שינויא הוא השתא מיהת שפיר משני
עקירה ראשונה: מהו שתעשה
כט ע"א: שם משחשיכה
ב. ותימה אמאי נקט
דמיא. אם פשוטה לרשות הרבים:
דאי שדי לי' וכו'. עיין
מבעוד יום הכי נמי הוה
לך דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום
ככרמלית. כגון שהוציא ידו מלאה
מידו דבע"ה. דקתני נטל עני מתוכה
עירובין ד"כ ע"א תוס' ד"ה
מצי לאשמועינן דעקירת
לא יעמוד: שם תפשו' דרב
גופו הויא עקירה בטוען
פטור: בעי אביי. השתא דחזינן
לחוץ ולאהדורה אבל בע"א לא דהא
והוציאן לחוץ משחשיכה חייב לפי שאינו
ביבי וכו'. עי' ב"ק דכ"ג
עצמו משחשיכה ועמד
תנן בפרק בתרא דעירובין (ד' צח:)
דלאו בתר גופו שדינן לה לענין
דומה לידו: אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם
ע"א תוס' ד"ה תפשוט:
לפוש כי נתבטלה עקירה
שם הא ל"ק ותפשו'
איחיובי מדאורייתא אלמא איפלוג
ראשונה בעמידתו וחייב
עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ולא
ג
אינה לא כר"ה ולא כרה"י כר"ה לא דמיא מידו
וכו'. זבחים דף פז ע"ב:
על עקירת גופו. תוס'
רשותא מי אחמור עלה רבנן למיהוי
הויא כרמלית אלא לענין רשות שהגוף
שם והכא בקנסו שוגג
הרא"ש. ג. ואע"ג דר"מ
דעני כרה"י לא דמיא מידו דבע"ה בעי אביי
כרמלית דהיכא דהושיט ידו מלאה
שם שדומה יותר לשתי רשויות:
וכו'. עירובין דס"ח ע"ב
פליג את"ק מ"מ הלכה
מי
ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלי' מי קנסוה
וד"ק ע"א וגיטין דף נ"ג
כת"ק דקאמר התם מתני
קנסוה רבנן לאהדורה. נראה
לרשות אחרת לא יחזירנה אצלו ותהא
ע"א: רש"י ד"ה בר פחתי
לה חנניא בר שלמיא
רבנן לאהדורי לגביה או לא ת"ש היתה ידו
כך פשוטה עד שתחשך דכיון דלאו
לחייא בר רב מקמי דרב לר"י דגרס מי אסרוה ולא גרס
בן גדולים. מלשון הכתוב
זרובבל פחת יהודה (חגי א)
לא יעמוד ברה"י ויטלטל
בתר גופו גרירא נעשית לה רשות
מי קנסוהד ה דלקמן בסמוך כי מוקמא
מלאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור
ומלשון המשנה הפחות
כו' א"ל שבקת רבנן
❖
אחרת מדרבנן דגזור רשות מדבריהם
דלאו ככרמלית דמיא אמרינן דאסור
והסגנים (בכורים פ"ג מ"ג):
ועבדת כר"מ משמע
להחזירה ותני אידך מותר להחזירה מאי לאו
דהלכתא כרבנן ולא אמר
לשבת שאסור להכניס ולהוציא ממנו
להחזירה משום קנס ושמאו הא
בהא קמיפלגי דמר סבר ככרמלי' דמיא ומ"ס
הלכתא כר"מ בגזרותיו.
לרה"י ולרה"ר ושמו כרמלית כדתניא
דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ"מ
ז
הגהות מרדכי סימן ת"נ.
מוסף רש"י
לאו ככרמלית דמיא לא דכ"ע ככרמלית
ד. דאי ככרמלית דמיא
דאסור בשוגג ה) מבעוד יום :
בפרקין (דף ו.) ד' רשויות לשבת.
ח
בר פחתי. בנו של תלמיד
אפילו בלא טעמא דקנסא
כאן
דמיא ולא קשיא כאן למטה מעשרה כאן
למעלה מי'. וא"ת למעלה
כרמלית לשון יערו וכרמלוג) שאינו לא
. קנסו שוגג
חכם (נזיר נט.)
אסור להחזירה מדינא. חי'
למעלה מעשרה ואיבעית אימא אידי ואידי
מי' לכתחלה נמי מותר
הילוך תמיד לרבים ולא תשמיש רה"י:
אטו מזיד. ואע"ג דמזיד
הר"ן. ה. מכלל דאי
❖
גופיה קנסא הוא (גיטין נג:).
ככרמלית דמיא אע"ג דלא
מי קנסוה. הואיל והתחיל בה באיסור:
להוציאה דהוי מקום פטורט וי"ל דקמ"ל
למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא ולא קשיא
שייך ביה קנסא אסור. חי'
למטה מי'. רה"ר הוא קנסוה רבנן
דאפילו הוציאה מתחלה דרך מטה
הר"ן. ו. יש לקיים גירסת
כאן מבעוד יום כאן משחשיכה מבעוד יום לא
הספרים [די"ל]. תוס'
תוס' ישנים
ושויוה כרמלית דלא ליהדרה: למעלה
מי' מותר להחזירה למעלה מי' ולא
קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן אדרבה
הרא"ש. ז. וה"פ מי קנסוה
קנסינן ליה : התירו לו לרדותה.
מי'. דאויר מקום פטור הוא כדתנן
י
א) וא"ת היכי תפשוט הא
רבנן כולי האי לעשות ידו
איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא
ב
דרב ביבי וודאי אתי לידי חיוב
אף ככרמלית לענין לאסור
ואע"ג דאמרינן בר"ה בפרק י"ט
בהזורק (לקמן ק.) הזורק ד"א בכותל
חטאת יא וי"ל דהכא נמי יב
אף מבעוד יום ובשוגג,
אתי לידי חיוב חטאת ליקנסו' רבנן $משחשיכ'
(ד' כט: ושם) כל מלאכת עבודה לא
למעלה מי' טפחים כזורק באויר
וודאי דא"אלולתפוס שםידוכל
דאף כשהוציאה מבעוד
דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא
היום א"נ נ"ל להשוות דרב ביבי
יום קנסוהו רבנן לפי שלא
תעשו וגו' יצאו תקיעת שופר ורדיית
ופטור דלא הוי רה"ר למעלה מי' הלכך
אף על גב דאתי וודאי לידי חיוב
החזירה קודם חשיכה וכן
לא קנסוה דלאו איסורא עביד:
הפת שחכמה היא ואינה מלאכה מ"מ
ליקנסו' רבנן ומדלא קא משנינן הכי $ תפשוט
יג
חטאת מ"מ איכא חדא טיבותא
א)
בשוגג קנסו אטו מזיד
דאיכא איסור ברדיה והכא נמי
ואיבעית אימא אידי ואידי למטה מי'
מדרבנן אסורה כדאמר בכל כתבי
אבל אי לאו ככרמלית
דרב ביבי בר אביי דבעי רב ביבי בר אביי
אע"ג דלא אתי וודאי לידי חיוב
דמיא לא קנסוהו אלא
טפחים ולאו ככרמלית דמיא. למהוי
הקדש (לקמן קיז: ושם) ולא ירדה
חטאתליכאאיסורבחזרה:
הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם
משחשיכה ובמזיד. תוס'
❖
רשות לעצמה: כאן מבע"י. הושיטה
במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר
הרא"ש. ח. בתוס' הרא"ש
יד
שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו תפשוט
איתא: ומבעוד יום. [כגירסת
אסור מדרבנן דתנן בפ"ב דר"ה (ד'
מבע"י מחזירה משתחשך דלאו רשות
מהר"ם]. ט. ומאי קמ"ל.
דלא התירו $הא לא קשיא ותפשוט ואיבעית
לג.) אין מעכבין התינוקות מלתקוע
לעצמה היא אלא בתר גופו גרירא:
ריטב"א. י. דאפי' תהא ידו
רבינו חננאל
ככרמלית מותר להוציא
אימא לעולם לא תפשוט ולא קשיא כאן
כאן משתחשך. הושיטה משחשיכה
טומשום חינוךטז הא נשים מעכבין ו):
מכרמלית למקום פטור
אמר אביי ידו של אדם אינה
ואיבעית
אימא לעולם לא
קנסוה. ולא שתהא רשות לעצמה דא"כ
בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן
וממקום פטור לרשות
חשובה כרה"י מידו דעני
היחיד דאפי' למ"ד בפרק
תפשוט. נראה לר"י
הנתונה בחוץא), שאילו
אף מבעוד יום מיתסרא אלא קנסא
במזיד קנסוה רבנן ואיבעית אימא אידי ואידי
כיצד משתתפין (עירובין
היתה כרשות היחיד לא
בעלמא: מבע"י דאי שדי ליה. כלומר
דל"ג לעולם לא תפשוט דאע"ג דאיכא
פז:) דאפילו ברשויות
היה בעה"ב הנוטלו מתוכה
בשוגג $והכא ב) בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי
שינויא אחרינא דלא תיקשי שני
היכא דהושיטה מבעוד יום שאם
דרבנן אמרינן ובלבד שלא
חייב. [ברה"ר לא דמיא
מר סבר קנסו שוגג אטו מזיד ומר סבר לא
יחליפו ה"מ בכרמלית
מידו דבעה"ב]. ועוד אילו
ברייתות אהדדי עדיין איכא למיפשט
תאסרנה להחזירה וישליך מידו החפץ
גמורה אבל ידו דלא דמיא
היתה כרה"ר לא נתחייב
קנסו שוגג אטו מזיד ואיבעית אימא לעולם
דרב ביבי מבני בית המדרש מדלא
כדי להקל טרחו לא אתי לידי חיוב
ממש לכרמלית הקלו
העני הנוטלו מתוכה והוא
יז
להחליף. חי' הר"ן.
בבית חייב. וכיון דאמר
לא קנסו ולא קשיא
כאן לאותה חצר
משני איפכא מכלל דלא התירו
חטאת דלא הוי עקירה בשבת אלא
ג
יא. אבל הכא אפי' לא
אביי ידו של אדם אינה לא
כאן
ולרשב"א נראה דשפיר גריס ליה
הנחה לחודה ואיסורא דרבנן הוא
יתירו לו להחזירה שמא
כרה"ר ולא כרה"י, הוצרך
לא יניח ליפול החפץ מידו
לשאול מהו שתיחשב ידו
דממאי דלא משני איפכא ליכא למיפשט דסברי בני בית המדרש דלא
דאיכא דעשה מקצתה וכדתנן שניהן פטורין אבל אסורין קנסוה רבנן
ולא יבא לידי חיוב חטאת.
ככרמלית, ואם הוציאה
התירו דהא דלא משני איפכא לפי שאין נראה סברא לעולם לומר
שלא יחזירנה אבל היכא דהושיטה משחשכה דאי שדי ליה מידו על
תוס' הרא"ש. יב. חשיב ליה.
בשבת בחפץ מותר לו
תוס'הרא"ש. יג. [וא"כ]מאי
להחזירה כיון שלא הניח
משחשיכה לא קנסוה מבעוד יום קנסוה דאי משחשיכה לא קנסוה שוב
ידי קנס שתאסרנו להחזירה נמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא
התירא צריך. ריטב"א.
החפץ אי לא. תני חדא
אין לומר מבעוד יום קנסוה דהוי כחוכא ואטלולא ואע"פ שאין שייך
דעביד ליה עקירה והנחה לא קנסוה רבנן דמוטב שלא נקנסנו
יח
יד. כדי שיעשה שינוי,
מותר להחזירה, ותניא
אבל במרדה איסורא
טעם משחשיכה לומר כמבעוד יום ולעיל ה"פ מדלא משנינן הכי לפי
משנגרום לבא לידי חילול שבת דאורייתא. ומדלא חיישת להכי תפשוט
אידך אסור. ושקלינן וטרינן
יט
דרבנן איכא, ומיירי הכא
ואסקינן הא דתני מותר
שאין נראה להם סברא לומר כן והוצרכו לומר משחשיכה קנסו מבעוד
בעיא דרב ביבי דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש
דלית להו סכין שם א"נ
להחזירה באותה חצר,
שמא לא יעמוד האדם בהם ויעשה איסור חמור: הדביק פת בתנור.
יום לא קנסו כדי לדחות שלא לפשוט בעיא דאביי א"כ תפשוט בעיא
התם התירו לכבוד שבת
בפת אפויה אבל הכא
א) בש"ס הגי' להיפך כרה"י
דרב ביבי אע"ג דאיכא למידחי בשינויא קמאכ ואי בעית למפשט דאביי
בשבת בשוגג ונזכר שהוא שבת קודם שתאפה וקיימא לן (לקמן
שרודה אותה עד שלא
לא דמיא מידו דבעה"ב וגי'
דף קיז:) דרדיית הפת שבות היא שהיא חכמה ואינה מלאכה: התירו
נאמר כשינויא בתרא וזיל הכא קמדחי ליה כו' מ"מ חדא מינייהו מיפשטה
שתאפה דליכא כבוד שבת
רבינו תמוה ואולי ט"ס נפל
איסורא דרבנן איכא
בדבריו וצ"ע.
לו. את האיסור מדבריהם וירדנה קודם שתאפה ויתחייב משום
ממה נפשך והשתא א"ש דקאמר ואב"א לעולם לא תפשוט לא דאביי
ואפילו בסכין. ריטב"א.
ולא דרב ביבי: בשוגג לא קנסוה.
ומיירי מבעוד יום דהשתא
אופה שהוא אב מלאכהד) או לא התירו לרדותה ולהוציאה מן התנור:
ז)
[ועי' מהר"ם]. טו. פי'. תוס'
הרא"ש. טז. הואיל ומצות
בשוגג לא קנסוה רבנן כו'. ודרב ביבי לא תפשוט מהכא לא לאיסור
ליכא למפשט דרב ביבי וא"ת משנויא קמא נמי נפשוט בעיא דרב ביבי
היום בשופר. תוס' הרא"ש.
דלא התירו דלמטה מי' אסור להחזירה ואפילו מוקמי' מבעוד יום הא
ולא להיתר דהאי דלא קנסוה בשוגג לאו משום חששא דדילמא שדי
יז. דמעיקרא כשבאו בני
הישיבה לחלק בין מבעוד
פירשתי דאי מבעו"י לא התירו כ"ש משחשיכה וי"ל דאין לפשוט דהתם
להו מידיה הוא אלא משום דלא עבד איסורא במזיד וחזרת ידו
יום לחשיכה. תוס' הרא"ש.
מה שלא התירו משחשיכה אע"ג דאתי לידי חיוב חטאת היינו משום
אינה אפילו שבות אי לא משום קנסא והכא לא קניס אבל רדיית
יח. דקנסו על מה שעשו
מבעו"י דלא שייך טעם זה אבל גבי רדיית הפת לעולם אימא דהתירו:
הפת שבות הוא ונגזרה במנין ומשום קודם שיבא לידי חיוב חטאת
בערב שבת יותר ממה
שעשה בשבת. תוס'
לא בטלו גזירתם ולאיסור נמי לא תפשוט מדקנסו במזיד דהתם
כאן
הרא"ש. יט. נמי ידע שפיר
ליכא למיחש דילמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין אבל הכא
אי
קנסינן ליה מלרדות
על כרחיך יתחייב
מיתת בית דין:
דלהכי לא אמרינן איפכא.
תוס' הרא"ש. [עי' שבת של
לאותה
מי]. כ. דאי דחי דכו"ע
לאו ככרמלית דמיא ליכא לדחויי אלא דמבעוד יום לא קנסוה וכו' דאיפכא ליכא למימר כדפרישית. תוס' הרא"ש.