יציאות השבת פרק ראשון שבת
יז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ששמע
השומע וטעה כו' טמאוהו משום כלים המאהילים על
אקפח את בני. מצער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו:
קכו א ב מיי' פי"ב מהלכות
א) [לקמן קטז. זבחים יג.],
ב) [לעיל טו.] ע"ז לט: חולין
טומאת מת הלכה ה
המת. פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב משום
אקפח. אקברם לשון חיתוך וקיצור: ששמע השומע. כשנשאלה
לו:, ג) [תוספתא פ"א],
סמג עשין רצא:
השאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו וטעה ולא ידע
דנגע בכלים המאהילים שהן טמאין טומאת ז' כדין הנוגע בטמא מת
א
קכז ג ד מיי' פי"א מהל'
ד) מהרש"ל ומהר"ם כתבו
דהך עם דיבור התוספות
טומאת אוכלין הל' א
משום מה טמאוהו הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על
דטמא טומאת ערב מדאורייתא וקשה למה טעה השומע והיה סבור
ב
❖
דבסמוך ד"ה ועל כו' כולם
סמג עשין רמו:
המת שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל
שטמאוהו טומאת ז' כיון דדבר פשוט
דיבור אחד עם דלעיל ד"ה
ששמע, ה) חיבורי אוהל במת
שהו דלא בעינן פותח טפח אלא
הוא שאדם הנוגע בטמא מת דטמא
אקפח את בני שזו הלכה מקופחת ששמע
א)
והאדם כו' כצ"ל. מהרש"א
תוס' ישנים
לשוויה אהל להביא טומאה תחת
טומאת ערב ועוד דמן התורה האיכר
השומע וטעה האיכר עובר ומרדעו על
ועי' ר"מ ורש"ל, ו) [כלים
א)
ראשו השני להביא טומאה על אחרים
טמא טומאת ז' משום טומאה בחבורים
פכ"ה מ"ב], ז) [וע"ע תוס'
א) ול"ד לקופץ ועוף הפורח
כתפו ואיהל צדו אחת על הקבר טימאו אותו
פסחים ג: ד"ה אין ותוס'
דלא חשבינן במס' אהלות
אבל לגבי דידיה בכל שהו וטמאוהו
דיקרב בדיקרב בחבורים טמא ז'
משום כלים המאהילים על המת א"ר עקיבא
חגיגה כה. ד"ה יתננה ותוס'
דהא רגלי האיכר נוגעים
❖
לאיכר טומאת ערב משום שנגע
מדאוריי' כדאמר בפ"ב דע"ז (דף לז:
יבמות טו: ד"ה צריכה],
בארץ כשהוא עובר:
אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימים שיהו
ב) כלומר היה לך לגזור אף
א
באותו כלי שהוא אב הטומאה וזה
ושם) ואפילו בחבורים על ידי אהל
במסיקה משום דאי לא הא
כל המטלטלים מביאין את הטומאה על
שנגע בו ראשון והשומע טעה לומר
טמא טומאת ז' כדמוכח בריש אהלות
לא קיימא הא:
הגהות הב"ח
ג) והשתא נקט הבוצר לגת
האדם שנושא אותן בעובי המרדע ועל
שעשאוהו לאיכר אב הטומאה לטמא
(פ"א מ"ג) לכך נראה שטמאוהו לאיכר
(א) תוס' ד"ה הניחא
אורחא דמילתא וה"ה בוצר
❖
ז' ולטעון הזייה: אני אתקן שיהו
עצמן בכל שהן ועל שאר אדם וכלים
טומאת ז' משום טומאה בחבורים
וכו' במס' מכשירין. נ"ב
לצימוקין:
דברי חכמים. שאומרים עובי המרדע
בתוספתא תני הכי ולא
והשומע טעה לפי שאינו פשוט כ"כ
בפותח טפח וא"ר ינאי ב ומרדע שאמרו אין
במשנה עיין בפ' ד' ממסכת
דין טומאה בחבורים והיה סבור
מביא טומאה קיימין יש דבר שמביאין
בעביו טפח ויש בהיקפו טפח וגזרו על
מכשירין בפי' הרב שמשון
מוסף תוספות
❖
דמשום אהל טמאוהוג כיון שיש
עליו טומאה ממש לטעון הזייה
ז"ל:
היקפו משום עביו [א] ולר' טרפון דאמר אקפח
א. על המת. תוס' הרא"ש.
מדבריהם כגון על האדם הנושאן
בהקיפו טפח לכך שנה כל המטלטלין
ב. דמשום אהל טמאוהו.
את בני שהלכה זו מקופחת בצרו להו א"ר
שטמא בו טומאת מגע מן התורה
מביאין טומאה לטמא כל אשר תחתיו
תוס' הרא"ש. ג. אע"ג
גליון הש"ס
נחמן בר יצחק אף בנות כותים נדות
דליכא ברוחבו טפח.
גזרו עליו בעובי המרדע ליטמא
משום אהל בעובי המרדע :
ד
גמ' גוזרני טומאה אף על
תוס' הרא"ש. ד. אפי' אינו
אמר
מעריסתן בו ביום גזרו ובאידך ס"ל כר'
ד) רבי עקיבא אני אתקן שיהו
טומאת אהל מדבריהם גזירה הקיפו
המסיקה. עי' חגיגה דף
נוגע במרדע או אפי'
כה ע"א תוס' ד"ה יתננה:
בכלים דלאו בני קבולי
מאיר: ואידך הבוצר לגת שמאי אומר
דברי חכמים קיימין שיהו
משום עביו דכיון דמטמאת ליה על
ב)
שם הניחא למ"ד כלי טמא
טומאה נינהו כגון פשוטי
כל המטלטלין מביאין טומאה על
כרחך טומאה דאורייתא לאצרוכיה
הוכשר הלל אומר לא הוכשר א"ל הלל
חושב. עי' טורי אבן חגיגה
ג
כלי עץ. תוס' הרא"ש.
דף יט ע"א ד"ה ידיו
האדם הנושאן בעובי המרדע. משום
ה. אבל חכמים. ריטב"א.
הערב שמש והוא לא נגע במת כסבור
לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין
ב)
טהורות: רש"י ד"ה הניחא.
ו. שמן התורה טמא
שמשום אהל אתה מטמאו ומשום
אהל לטמאו טומאת שבעה $אפי' היכא
מוסקין בטהרה א"ל אם תקניטני $ גוזרני
ל"י היכא. עי' ברכות דף כה
טומאת ערב ומדרבנן
שיש בהיקפו טפח וכיון דלא מטמאת
דלא שייך טומאה בחבורים כגון
ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת
טמא טומאת שבעה.
טומאה אף על המסיקה נעצו חרב בבית
ליה כו' וש"נ: תוס' ד"ה
תוס' הרא"ש. ז. וסבורין
ליה טומאת ז' אתי למימר באהל
שיש סודר מפסיק בין המרדע לבשרו
אמר ר"ע וכו' אפי' היכא
שהשלישי הוא טהור
המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא
גמור נמי טומאת ערב אבל שאר אדם
שהסודר טמא טומאת שבעה משום
דלא שייך טומאה בחיבורין.
גמור. תוס' הרא"ש. שאין
ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי
עי' בב"מ דף קה ע"ב תוס'
לנו אלא טומאת מגע
וכלים שאין נוגעין בו ואין עליך
חבורים דהיינו ה) חבורי אדם במת
ד"ה על אדם: תוס' ד"ה
או טומאת אהל. ריטב"א.
כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל
לטמאן כלל אין מביאין שום טומאה
והאדם אינו טמא אפי' מדרבנן אלא
ג)
גוזרני טומאה וכו' לא
ח. כיון דזוטר כולי האי.
שייך בזיתים דמוהל וכו'.
תוס' הרא"ש. ט. לומר
כיום שנעשה בו העגל וגזור שמאי והלל ולא
אלא בפותח טפח. ר"ע מילתייהו
טומאת ערב דטמא מדאורייתא
עי' רפ"ט דטהרות ברע"ב
שטומאתן ע"י אהל. תוס'
❖
דרבנן פריש: וא"ר ינאי גרסינן: מרדע
כדמוכח בפ' ג' מינין (נזיר דף מב: ושם)
קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו גזור וקבלו
ובתוי"ט שם:
הרא"ש. י. בבית המדרש
ויאמרו להם. תוס' הרא"ש.
שאמרו. דמביא את הטומאה על
גזרו שיהא אדם טמא טומאת ז' משום
ה
מינייהו מ"ט אמר (ר') זעירי אמר ר' חנינא
יא. שנאהלין תחתיו ולית
נושאו לטמאו שבעה מדבריהם: אין
אהלו שלא יטעו אותם שאין יודעים
בהו הך חששא דלעיל.
גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות
הגהות הגר"א
בעביו טפח. דאם כן הוי אהל
דין טומאה בחבורים ויאמרו שטמא
ריטב"א. [ועי' שבת של מי].
ז
$ הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקין שפיר
[א] גמ' (ולר"ט דאמר כו'
יב. כדין תורה. ריטב"א.
דאורייתא: ולר' טרפון. דאמר לא
טומאת ערב משום אהל כיון שיש
עד ובאידך ס"ל כר"מ)
יג. המרדע. תוס' הרא"ש.
אלא למ"ד אין כלי טמא חושב משקין מאי
❖
גזרו שום גזירה אלא בדין תורה דלא
בהיקפו טפח א"כ אתי למימר שאין
תא"מ:
יד. ואע"פ שאין הדרבן
איכא למימר אלא אמר זעירי אמר ר'
מגיע מן המת עד
טמאוהו אלא טומאת ערב משום
באהל אלא טומאת ערב לכך גזרו
האדם מ"מ המרדע הוי
חנינא גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות
מגע בצרי להו י"ח: בנות כותים כו'
שיהא טמא ז' כאדם המיטמא באהל
ג)
יד לדרבן וחשיב ככלי
מוסף רש"י
מתכות להביא טומאה
ובאידך. דמניח כלים: סבר לה.
שלא חלקו אפילו יהא מפסיק בינו
רבא אמר גזירה משום הנושכות (דאמר)
הבוצר לגת. הבוצר ענבים
על האדם כדתנן בפרק
ר' טרפון כר' מאיר דחשיב ליה בי"ח
לבין המרדע שלשה סודרים או ד'
רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים
לדורכן בגת ולעשות מהן
י"ג דמסכת כלים עץ
ד
יין (ע"ז לט:) דאילו הבוצר
המשמש את המתכת טמא
דבר ואפיק הא ועייל הך דבנות
ויהא אדם רביעי או חמישי או יותר
שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים
לצימוקין יין היוצא מהם אין
ומתכת המשמש את העץ
כותים: מפני מה בוצרין בטהרה.
ואפי' אם המטלטלין פשוטי כלי עץ
מכשירים דלא ניחא ליה (לעיל
טהור, ואע"פ שנטמא
לבצירה או לא ונוטל אשכול ענבים לסוחטו
טו.). שמאי אומר הוכשר.
מפני מה אתה מצריך לבצור בכלים
שאינן בני קבולי טומאה דלא שייכא
הדרבן ע"י אהל ולא נגע
ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה
לענין טומאה במשקה הנזלף,
במת אמרינן חרב הרי
טהורים דקאמרת הוכשר ואין אתה
בהם טומאה בחבורים ודוקא בעובי
הואיל ולכך הן עומדין ניחא
הוא כחלל. תוס' הרא"ש.
עדיין משקה טופח
עליהם: ואידך אמר
מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים:
המרדע שיש בהיקפו טפח אבל
ליה במאי דנפיק מנייהו
[ועי' מהר"ם]. טו. כדי
(ע"ז שם). בוצרין בטהרה.
שלא יפגם. ריטב"א.
טבי
יכנס. לבית המדרש: והיוצא אל יצא.
בפחות מכן ליכא למטעי כלל שהיא
בכלים טהורים, ואין מוסקין
והביא ראיה לדבריו מהא
לפי שהיו רוצין לעמוד במנין: קשה. לפי שהלל נשיא וענוותן: וגזור
משום אהל ואף על פי שלא ידעו טומאה בחבורים לא יטעו אלא
ח
ט
בטהרה. בזיתים קא קרי
דאמרינן בריש מסכת
ישאלו הטעםי: ועל שאר אדם וכליםיא בפותח טפח. כיון דליכא בהן
מסיקה ואין צריך למוסקן
חגיגה (ג: דברי חכמים
שמאי והלל ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזור וקבלו מינייהו: מ"ט.
בטהרה, דלא חשיב מוהל
כדרבונות אי מה דרבן זה
הוכשר הא לא ניחא ליה בההוא משקה דנפיק וקאזיל לאיבוד: בקופות
שום טומאה בחבורין בעי אהל חשוב כבשאר דברים וא"ת למה
יב
היוצא מהן להכשיר, שאינו
מטלטל אף דברי תורה
שמן גמור אלא היוצא על
מטלטלין ת"ל וכמסמרות
טמאות. דאתיא טומאת הכלי ומחשבה ליה למשקה להכשיר הואיל
טמאוהו ז' משום חבורים לר' טרפון והא מרדע פשוטי כלי עץ הוא
ידי הבד, אבל יין הזב על
נטועים, ואי קבוע במרדע
וטומאתו והכשרו כאחת: הניחא למאן דאמר. $ לא ידענא היכא:
ולא מקבל טומאה דהא ע"כ איירי שאין הדרבן בתוך המרדע שאם
הענבים מכשירן דניחא ליה
אמאי קרי ליה מטלטל
❖
ביה (פסחים ג:).
חושב משקה. להכשיר אוכל שבתוכו ואף על גב דלא אחשביה
טפי ממסמרות, אי
יש דרבן בתוכו היה מטמא אפילו בכל שהוא כל מה שתחתיו דחרב
יג
משום שהמרדע שבו
הוא: מזופפות. כיון דלא אזיל לאיבוד ניחא ליה ליציאתו:
הרי הוא כחלליד אפי' ע"י אהל כדמוכח בריש אהלות וכל הפסוק
הדרבן רגיל לטלטל
הנושכות. אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה
דבחלל חרב דרשינן ליה בטומאת אהל בנזיר פ' כ"ג (דף נג:) ואור"ת
יחד כמו כן מסמרות
רבינו חננאל
כשהם נטועים בכלי
עליהן וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר:
דחשיב בית קבול מקום שנותנין דרבן במרדעת ולא הוי בית קיבול
מרדע שאמרו אין בעביו
המטלטל הם מטלטלים
העשוי למלאות שאין קובעין אותו שם אלא פעמים מניחין ופעמים
טבי
עמו. תוס' הרא"ש).
טפח ויש בהקיפו טפח והוא
טז. דלענין הכשר זרעים.
לא חשיב ליה אוהל עד
מסיריןטו וכן מוכח במסכת כלים דחשיב בית קבול דתנןו) המרדע יש לו אחורים ותוך והא דתנן בפ"ט דכלים (משנה ו) כוש שבלע צינורא ומלמד
תוס' הרא"ש). יז. פירוש
דהוי בעביו טפח. וגזרו על
שבלע דרבן כו' היו טהורים ונכנסו לאהל נטמא פי' הדרבן לבדו נגע בהן ככר של תרומה טהור משמע דמלמד חשוב פשוטי כלי עץ לכך
ע"י שמתחממים. תוס'
מי שיש בהיקפו טפח
יבמות טו: יח. בתחילה.
להחשב אהל אטו עוביו.
טהור ככר של תרומה שנגע במלמד שהמלמד לא קיבל טומאה מן הדרבן ומלמד ומרדע מסתמא הכל אחד ואור"י דאיכא לאוקמי בכה"ג שא"א
הבוצר לגת כו'. אוקימנא
תוס' הרא"ש. יט. פרש"י
להוציא הדרבן אא"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול: גוזרני טומאה אף על המסיקה. פי' הר"ר פורת דלהכי לא גזרו על
ז"ל לא ידענא היכא,
לעילא שתיק ליה הלל
ואשתמיטתיה למרן ז"ל
לשמי, פי' מי שבצר ענבים
המסיקה דגזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות $לא שייך בזיתים דמוהל היוצא מהם לא חשיב משקה והא דתנן במס' מכשירין (פ"ו מ"ה) מוהל
טז
כי. ריטב"א. [ועי' בפי' רב
לדרכן בגת, אומר היה
❖
השמן כשמן י"ל דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה יזלאחר שעמדו בכומר ב' ימים או ג' ואתיא כר' יעקב דריש חבית (לקמן קמד:) אבל מוהל היוצאיח
נסים גאון].
שמאי שאין היוצא מכשיר
ע"י מסיקה אפי' רבי יעקב מודה דטהור וכן גזירה דנושכות ופעמים שאדם יוצא לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור נמי לא שייך בהן והשתא
אותן הענבים, שכוונתו
להוצאת יין מהן ואמרו בזה
אתי שפיר דתניא לקמן בריש חבית (דף קמה. ושם) המפצע בזיתים לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר ז): הניחא למ"ד כלי
כמה טעמים, אחד גזירה
רב נסים גאון
טמא חושב משקה. [בתוספתא] דמכשירין (פ"ד מ"ה) גבי עריבה שירד דלף לתוכה ב"ש אומר הרי זה בכי יותן כו' בד"א בטהורה אבל בטמאה
(א)
יט
שמא יבצרנו בקופות
הניחא למאן דאמר לא כל
טמאות שחשיבת משקין
הכל מודים הרי זה בכי יותן דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה ב"ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינו בכי יותן:
הטמאות אמרו תיובתא,
גזרו אפילו על הטהורות.
כיון לרבן שמעון בן גמליאל
שני שמא יבצרנו בקופות
דאמר לא לכל טמאות אלא לטומאת מת, אלא למאן דאמר אף לכל הטמאות אמרו מאי איכא למימר. מחלוקת התנא קמא דפליג
מזופפות שאינן פולטות משקין וכאילו מתכוין באותן משקין ודעתו עליהן. שלישי גזירה משום הנושכות, פי' יש מי שאומר כגון
שיש לקופות הללו אוגנין ונושכות בהן הענבים ופולטין משקין, ויש מי שאומר שנושך אדם מאשכול ונוטפין ממנו משקין. ורב עליה רשב"ג והמשנה שחלקו בה התנאים היא שהזכירה כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין כו', ודבריה בראש פר' י"א מן
נחמן אמר גזירה שמא יש עליהן בשעת בצירה משקין ממה שזלף עליהן ועודם מחוברין והמשקה ההוא עדיין טופח, פירוש טופח מסכת כלים. אמר ר' ינאי ומרדע שאמרו אין בעביו טפח כו'. תמצא בתוספתא כלים פרק י"ד עובי המרדע ב' אצבעות והיקפו
טפח. הניחא למאן דאמר כלי טמא חושב את המשקין אלא למאן דאמר אין כלי טמא חושב את המשקין מאי איכא למימר.
שאם תטפח ידך עליו מתלחלחת היד.
דע כי זו החלוקה נלאו למצוא אותה הרבה מהחכמים ולא תמצא אחד מן הקדמונים שפירשה וביררה, ואנא ברחמי שמיא כבר
יגעתי ומצאתי בתוספתא מכשירין [פ"ב] עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתזין והצפין אינן בכי יותן, נטלה לשפכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן, במה דברים אמורים בטהורה אבל בטמאה הכל מודין שהן בכי יותן דברי ר"מ.
ר' יוסי אומר אחת טהורה ואחת טמאה, בית שמאי אומרים הרי זה בכי יותן וב"ה אומרים אינם בכי יותן. [פי'] סבר ר"מ כי בעריבה טמאה מודים ב"ש וב"ה שהן בכי יותן וכלי טמא חושב את המשקה ור' יוסי סבר כי לא (פרש) [יש הפרש] אצל בית הלל בין
[עריבה] הטמאה לטהורה שאינו בכי יותן ואין כלי טמא חושב את המשקה. והזהר לך בזה הפירוש כי נסתר הוא מאד וכבר סייעני המקום לגלותו ולבררו.