שואל
פרק שלשה
ועשרים שבת
קנג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ונשמתו
עולה ושוב אינה יורדת. אף על פי כן כשהיא רוצה
אם בן עוה"ב הוא. שאם כשר היה הכל בוכין
עליו ומורידין דמעות
נא א מיי' פ"ז מהלכות
א) נ"א שילא וכן לקמן,
ב) [צ"ל רבותיו וכ"א ברי"ף
תשובה הלכה ב:
ומספרים שבחו: אחים בהספידא דהתם קאימנא. בשעת מיתתי
היא יורדת כי ההיא דלעיל דרבי אחי בר יאשיה
א ב מיי' פ"ו מהלכות שבת
והרא"ש], ג) [פסחים ג.
וכההיא מעשה דר' בנאה דחזקת הבתים (ב"ב דף נח. ושם) דהוה
התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו:
וש"נ], ד) [אבות פ"ב מ"י],
הלכה כב סמג לאוין סה
ה) [לעיל יז:], ו) [יבמות
טוש"ע או"ח סי' רסו סעיף
דהתם קאימנא. בשעת הספד ואשמע
מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אבינו אשכחיה לאליעזר עבד
איך תתחמם אלמא איצטריך
קיג.], ז) [שם איתא אלעזר],
א וסעיף ח וסימן שמט סעיף
❖
אברהם דקאי אבבא אמר ליה מאי
ח) [דברים כח], לרב לאזהוריה אהספדא. וכיון דרב
ה:
ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת אמר רב יהודה
ב ג מיי' פ"כ שם הלכה ו
קא עביד אברהם כו' אמר ליה ניעול
גברא רבה ובן העולם הבא למה
בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב
סמג שם טוש"ע או"ח
א)
וניתי כו' אע"פ שנשמתו היתה גנוזה
ליה לאזהוריה הא אמר מהספידו
סי' רסו סעיף ב:
תורה אור השלם
מהספדו של אדם ניכר אם בן העוה"ב הוא מתחת כסא הכבוד. מ"ר:
ניכר: הא דמחממין ליה. להספידא:
ג ד מיי' פכ"א שם הל'
1 וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר
י סמג שם טוש"ע שם
אם לאו איני והאמר ליה רב לרב שמואל בר
ואחים כו'. לעולם חמומי בעי שאין
הדרן עלך שואל
סעיף ט:
מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ
בני אדם נכמרים כל כך על זקן
שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא לא
ד ה מיי' פ"ו שם הלכה כב
לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי
מי שהחשיך כו' חרש שוטה וקטן.
סמג שם:
תַשְׂמְאִילוּ: ישעיהו ל כא
ומיהו לאדם חסיד כי מחממו
קשיא הא דמחמו ליה ואחים הא דמחמו ליה
ה ו ז מיי' שם ופ"כ שם
2 גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים
בהספידא מחממי ובכו כולהו ולמי
אע"ג דאמר לעיל בפרק כל
הלכה ז סמג שם טוש"ע
ולא אחים א"ל אביי לרבה כגון מר דסנו ליה
בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד
שם סעיף א:
שאינו חסיד כל כך מחממו ליה ולא
כתבי (דף קכא.) גבי קטן שבא
וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר
כולהו פומבדיתאי מאן אחים הספידא א"ל
ו ח מיי' פ"כ שם הלכה
הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם
מחממו: דסנו ליה כולהו פומבדיתאי.
לכבות דקטן העושה לדעת אביו אסור
ו סמג שם טוש"ע שם
אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ
מיסתיא את ורבה בר רב חנן: בעא מניה רבי
סעיף א:
מיהו הכא לא מיירי כגון דעביד הקטן
משום דמוכח להו במילי דשמיא ובני
(ב)
בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים:
ז ט מיי' שם הלכה ז טוש"ע
אלעזר מרב איזהו בן העוה"ב א"ל 1 ואזניך
קהלת יב ה
עקירה והנחה אלא כדאמרינן לקמן
פומבדיתאי רמאין הן כדאמרינן
3 בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ
שם סעיף ג:
תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו
ח י מיי' שם טוש"ע שם
גבי חמור כשהיא מהלכת מניחו עליה
בשחיטת חולין (חולין קכז.) פומבדיתאי
לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל
סעיף ד:
קהלת ט ח
יֶחְסָר:
בו כי תאמינו וכי תשמאילו ר' חנינא אמר כל
לוייך שני אושפיזך: ואזניך תשמענה
וכשהיא עומדת נוטל הימנה. מ"ר:
ט כ ל מיי' שם טוש"ע שם
4 לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי
❖
דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו
כי
שדעת רבותינו נוחה הימנו וסבבו בשוק
סעיף ה:
אֱלֹהִים הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ
ב)
2
(ג) בה. מאחרי מטתך כשתמות תשמע
וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי
הסופדים $ בני גלילא אמרי עשה דברים
לפני מטתך בני יהודה אמרי
יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה
כשיאמרו זה הדרך שהלך בה זה לכו
רבינו חננאל
עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם
עשה דברים לאחר מטתך ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה תנן
ג)
ישעיהו סה יג
בה מובטח שהוא בן העוה"ב: נוחה
תֵּבֹשׁוּ:
התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר"א וכי
5 הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב
איזה בן עולם הבא כל
ד) א
הימנו. דעתם נוחה עליהם ממה
שדעת רבותיו נוחה הימנו.
וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב
אדם יודע איזהו יום ימות אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר
ששומעין עליו ורואין בו: עשה
כך שמעתא דא סלקא.
וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ:
❖
הדרן עלך שואל אדם
ישעיהו סה יד
ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמר בחכמתו 3 בכל עת יהיו בגדיך
דברים. שיאמרו לפני מטתך בהספדך:
פרק עשרים וארבע
לבנים ושמן על ראשך אל יחסר א"ר יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן
לאחר מטתך. היא היא אלא שבגליל
מי שהחשיך בדרך נותן
כיסו לנכרי וכו'. ואוקימנא
הגהות הב"ח
היו הספדנין לפני המטה וביהודה
את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן פיקחין שבהן קישטו את עצמן
למתניתין דאין מעמיד
לאחר המטה: וכ"ש. שמפני שאינו
(א) גמ' שנא' לכן כה אמר:
עצמו על ממונו, והתירו
וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום חסר לבית המלך טיפשין שבהן
(ב) רש"י ד"ה דסנו וכו'
לו לתת כיסו לנכרי בשביל
יודע איזה יום ימות (ד) וטובה תשובה
הלכו למלאכתן אמרו כלום יש סעודה בלא טורח בפתאום ביקש המלך
דבני פומבדיתא: (ג) ד"ה
שלא ישאנו הוא בעצמו.
יום אחד לפני מיתתו נמצא כל ימיו
אזניך וכו' לכו בו מאחרי:
ובא רבא ודקדק ואמר דוקא
את עבדיו פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין והטיפשים נכנסו
(ד) ד"ה וכ"ש שמפני וכו'
כיסו אבל מציאה דלא אתאי
בתשובה יהיו: בגדיך לבנים. נשמתך
ימות שישוב בתשובה:
לפניו כשהן מלוכלכין שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים
לידיה לא התירו לו לתתו
טהורה ונקיה: כלום חסר בית
(ה) במשנה מי שהחשיך לו
לנכרי. ובמציאה דאתאי
אמר הללו שקישטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו הללו שלא
בדרך: (ו) רש"י ד"ה מי
המלך. בתמיה. הכל מוכן ושמא
לידיה ללישנא בתרא עלתה
❖
שהחשיך לו נותן:
בתיקו, וכל תיקו דאיסורא
קישטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו חתנו של ר"מ משום ר"מ אמר אף הן
יבהילנו לבא פתאום ואנו צריכין
לחומרא, והילכתא כרבא
נראין כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו
ליכנס לסעודה מקושטין: כלום יש
דאוקמא (לידיה) [למתני']
בכיסו ממש. אין עמו נכרי
גליון הש"ס
סעודה בלא טורח. עדיין יצטרכו
שותין והללו צמאים שנאמר כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו
(א)
4
מניחו על חמור. דייקינן
לטרוח לצורכי סעודה של בית המלך
גמרא בני גלילא אמרי
מינה בעת שמצויין ביחד
הנה עבדי
ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו
מטוב לב ואתם תצעקו
5
עשה דברים לפני מטתך.
נכרי וחמור לנכרי יהיב
ויש לנו שהות הרבה להתקשט:
❖
מכאב לב
ד"א בכל
עת
יהיו בגדיך לבנים אלו
ציצית ושמן על ראשך
מסכת שמחות פ"ג ה"ז:
ליה מפני שאינו מצווה
יעמדו ויראו.
ואף לעוה"ב צדיקים
על שביתתו של נכרי,
אל יחסר אלו תפילין:
וכן לא התירו לו לתת
יושבים ואוכלים ורשעים עומדים
כיסו על החמור שהוא
מוסף רש"י
הדרן עלך שואל
ורואים: ר"מ אומר. אין עומדין
מצווה על שביתתו אלא אם
נותן כיסו לנכרי. ולא
אין שם נכרי אלא חמור.
ורואין שא"כ אף הם היו נראים מן
מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור
יטלטלנו פחות פחות מארבע
וישראל חרש או שוטה
אמות (לעיל יז:). הקרואים ולשמש שכן דרך המשרתים
ה)
ב
ג
(ה)
או קטן אינו נותן כיסו
עומדים ואין כאן בושה: זה ציצית.
לאחד מהן אלא נותן כיסו
הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין
ד
על החמור. ולעולם לגרוע
בשבת מתיר החבלים והשקין נופלין מאיליהם: גמ' מאי טעמא שרו
שמלובן הבגד: אלו תפילין. שהם
שבהן נותן, כגון חרש
שם משמן טוב דכתיב וראו כל עמי
ח)
ושוטה לשוטה נותן, שוטה
ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו
ה
וקטן לשוטה נותן, והשוטה
הארץ כי שם וגו' ותנא ר"א הגדול אומר
על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר אמר רבא
גרוע בבני אדם שאין
אלו תפילין שבראש (ברכות דף ו.):
הפרש בין אדם לבהמה
דוקא כיסו אבל מציאה לא פשיטא כיסו תנן מהו דתימא הוא הדין אפילו
ו
אלא הדעת והתבונה וזה
כיון שאין לו דעת כבהמה
מציאה והאי דקתני כיסו אורחא דמילתא קתני קמ"ל ולא אמרן אלא זדלא
הדרן עלך שואל
חשיב. בזמן שאין עמו
אתי לידיה אבל אתי לידיה ככיסיה דמי איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה
נכרי ולא חמור אלא חרש
וקטן לאיזה מהן יתן כיסו,
מי שהחשיך (ו). נותן כיסו לנכרי.
לידו מהו כיון דאתא לידיה ככיסיה דמי או דילמא כיון דלא טרח בה לאו
מבעוד יום: ואם אין עמו.
ככיסיה דמי תיקו: אין עמו נכרי: טעמא דאין עמו נכרי הא יש עמו
הא יש עמו לנכרי עדיף כדמפרש
נכרי לנכרי יהיב ליה מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו נכרי
ח
בגמרא: לחצר החיצונה. של עיר
אי אתה מצווה על שביתתו חמור וחרש שוטה וקטן ט אחמור מנח ליה
שהוא מקום המשתמר ראשון ובא
לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה מ"ט הני אדם האי לאו אדם י חרש
לפרק מן החמור: נוטל. בידו מעליו
ושוטה לשוטה כ שוטה וקטן לשוטה איבעיא להו ל חרש וקטן מאי אליבא
כלים הניטלין בשבת ושאין ניטלין
דר"א לא תיבעי לך דתניא ו)ר' יצחק אומר משום ר' ז) אליעזר תרומת חרש
מתיר החבלים של אוכף שהן קשורים
בהן והשקין נופלין: גמ' מאי טעמא
לא
שרו ליה למיתב לנכרי. והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת: מעמיד עצמו. מלהציל ממונו: דוקא כיסו. דכיון דטרח בה שע"י טורח הוא
משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה הא אתי לאיתויי: ולא אמרן. דמציאה לא אלא דלא אתיא לידיה קודם שתחשך ולא הגביהה ולא זכה בה: האי
אדם. ויש במינו שחייב במצות ואתי לאיחלופי: לשוטה. יהיב דלית ליה דעת כלל אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה כדאמרי' ביבמות (דף קיג.):
לא