מי שהחשיך פרק
עשרים וארבע
שבת קנד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואמרי
לה רבא אבוה דרב מרי בר רחל. לא גרסינן ליה דהא
רב זביד מתני. להא דרמי בר חמא הכי: אינו חייב חטאת. דילפינן
טז א מיי' פ"כ מהלכות
א) [ברייתא היא ועי' תוס'
לעיל ו: סד"ה הא קמ"ל],
שבת הלכה א:
מע"ז דעד דעביד מעשה בגופיה: אבל במזיד חייב סקילה.
מוכח ביבמות דאבוה דרב מרי גר הוה דאמר בהחולץ
[טז] ב [מיי' פי"ח מהלכות
ב) [יבמות מה: ע"ש],
❖
מהיקישא דאתה ובהמתך דלעיל: מי קתני. הך דיוקא דדייקינן הא
(יבמות מה: ושם) רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסיה דבבל סנהדרין הלכה ב]:
ג) [סנהדרין סו. ע"ש],
ד) [עירובין יז: ב"ק עד:
אין חייב כו' דילמא הכי קאמר המחלל בדבר שחייבין על שגגתו חטאת
וקאמר כיון דאמו מישראל
מקרב אחיך קרינן ביה וליכא למימר
סנהדרין פו: מכות יג:
ה)[חייבים על זדונו סקילה] הא דבר
דרבא אבוה דרב מרי נמי גר הוה
שבועות ד.], ה) [רש"ל],
מוסף תוספות
ו) [רש"ל], ז) [קידושין עו:],
שאין חייבים על שגגתו חטאת יש
דאם כן הוה ליה למימר רבא גיורא
רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמא
ח) [עי' תוספות ב"מ עג:
א. על מחמר. תוס' הרא"ש.
❖
מהן שחייבין על זדונו סקילה ויש
כדאמר הש"ס בעלמא איסור גיורא
ד"ה רב],
ב. בלא הכחשה. תוס'
המחמר אחר בהמה בשבת בשוגג אינו
שאין חייבין ומאי ניהו דחייבין [על
ועוד דאביו של רב מרי בר רחל
ו)
הרא"ש. ג. [ו]בכל הגמ'
משמע אפי' התרו בו
חייב חטאת במזיד חייב סקילה מתיב רבא
משמע בבבא בתרא פרק מי שמת
זדונו] סקילה ואין חייבין על שגגתו
למלקות ולא למיתה
הגהות הב"ח
חטאת מחמר: ואמרי לה אבוה דרב
(דף קמט. ושם) דהיינו איסור גיורא
המחלל את השבת בדבר שחייבין על
דאע"ג שלעולם לא יבא
א)
(א) גמ' רבא אחוה דרב מרי
לידי חיוב מיתה כיון שלא
מרי בר רחל ל"ג. דאבוה דרב מרי
דאמרינן איסור גיורא הוה ליה
שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא
בר רחל (ואמרי לה רבא אבוה
התרו בו למיתה, חשיב
איסור גיורא שמיה. ומאן דגרס ליה
תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי
דרב וכו' תרי רב מרי בר רחל
לאו שניתן לאזהרת מיתת
אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על
הוו) תא"מ. ונ"ב ס"א אין זה
ב"ד. תוס' ב"ק עד: ד"ה
גרס בתריה הכי להך לישנא בתרא
בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו
זדונו סקילה מי קתני הא אין חייבין כו' הכי
וכן רש"י ותוספות לא גרסי
הוה ליה. ד. כי ההיא דהתם
קשיא הך דרב אכשריה לרב מרי בר
בקדושה הוה אע"ג דהתם לא גרסינן
ליה: (ב) שם על שגגתו
דמעידין שהוא בן גרושה
קאמר דבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין
חטאת חייבים על זדונו
רחל ומניה בפורסי דבבל והך מילתא
רב מרי בר רחל בריה דומה הוא
או בן חלוצה, או כמו
סקילה: (ג) תוס' ד"ה ואמרי
על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבין על
עדים שהוכחשו בנפש
שאותו היה מיהו אי אמרינן שהוא
במסכת יבמות היא (דף מה:). בפורסי
לה וכו' בשמעתא לאמרי לה
למ"ד אין נהרגין כשהוזמו
שגגתו חטאת וחייבין על זדונו סקילה ומאי
היה רב מרי בר רחל צריכא למימר
בלע"ז מנשטר"ל הן שוטרים. ואף
וקשיא הא דרב אשי:
לבסוף, אבל למ"ד נהרגין
(ד) ד"ה בלאו וכו' בריש מס'
אין סברא להעמיד בו
ניהו מחמר רבא אחוה דרב מרי בר רחל
דאיסור גיורא בא על רחל בת מר
על גב דאמר מר כל משימות שאתה
מכות מוהצדיקו את
הפסוק כיון שיכול לבא
❖
שמואל קודם שנתגייר דהא קאמר
משים לא יהו אלא מקרב אחיךז) האי
(א) ואמרי לה אבוה דרב מרי בר רחל ללישנא
הצדיק והרשיעו את:
לידי חיוב מיתה. תוס' ב"ק
עד: ד"ה הוה ליה. ה. פי',
התם דהורתו שלא בקדושה הוה
כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן
בתרא קשיא הא דרב אכשריה לרב מרי
ב)
ולמ"ל קרא ד'והיה אם בן
ביה: לאזהרת מיתת בית דין.
ורחל בת מר שמואל היתה כדאמר
הכות הרשע'. תוס' ב"ק
גליון הש"ס
בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל דילמא
עד: ד"ה הוה ליה.
בכמה דוכתין רב מרי בר רחל
דשאר מלאכות דשבת נמי מהאי
תרי מרי בר רחל הוו הוה מתני לה להא
תוס' ד"ה בלאו נמי וכו'
ו. [ו]כה"ג בעלמא לא לקי.
בת מר שמואל ואמרינן בכתובות (דף
קרא נפקא להו אזהרה הלכך
בסה"ד נראה לר"י עיקר.
תוס' ב"ק עד: ד"ה הוה ליה.
שמעתיה משמיה דרבי יוחנן לפטור אמר
עיין סנהדרין דף סג ע"א
ז. דאמר לאו שאין בו
לאזהרת מיתת בית דין ניתן דלא
כג.) דבנתיה דמר שמואל אישתביין
❖
בתוספות ד"ה משום דהוי:
מעשה לוקין עליו. תוס'
רבי יוחנן א המחמר אחר בהמתו בשבת
❖
ענש מיתה אלא אם כן הזהיר
ושמא אז בא עליה ואף על גב דאתו
ב"ק עד: ד"ה הוה ליה.
פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת
הלכך עיקר אזהרתו למקום שיש
לקמיה דר"ח ואמרו נשביתי וטהורה
לעזי רש"י בו מיתה אתאי ולא למלקות:
אני לאו כולהו אמרו הכי מיהו תימה
דהוקשה כל התורה כולה לע"ז במזיד
רבינו חננאל
אי רב מרי בריה דאיסור גיורא
ואפי'
מנשטר"ל [מינישטרי"ל].
נמי לא מיחייב דתנן ג) המחלל את השבת
❖
רב זביד מתני הכי אמר
פקיד, שוטר.
היינו ההוא דיבמות איך חי איסור
בדבר שחייבין על שגגתו חטאת (ב) ועל זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו
רמי בר חמא המחמר אחר
כל כך מימות רב עד רבא והא רב
בהמתו בשבת בשוגג פטור
חטאת אין חייבין על זדונו סקילה בלאו נמי לא מיחייב דהוה ליה לאו
במזיד חייב סקילה. ואקשי
מוסף רש"י
יהודה תלמידו של רב ואמרינן בקדושין
שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל ד)בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו
עליה רבא המחלל את
(דף עב:) יום שמת רב יהודה נולד
לרב מרי בר רחל. מעובד
השבת בדבר שחייבין על
ואפי'
כוכבים הבא על ישראלית
שגגתו חטאת חייבין על
רבא ואפילו רב מרי בנו כבר היה
הוה, ומנייה בפורסיה
זדונו סקילה, הא אין חייבין
גדול בתורה הרבה בימי רב מדמנייה אפורסיה דבבל ורב מרי נמי איך יתכן שחי כ"כ ונראה כפירוש ר"ח דגרסינן ביבמות דרב אשי
דבבל. גבאים ממונים על
על שגגתו חטאת אין חייבין
אכשריה לרב מרי בר רחל ואע"ג דביום שמת רבא נולד רב אשי יכול להיות שהיה רב מרי קטן בימי רבא ובימי רב אשי כבר היה
ישראל, ואע"ג דגר בעלמא
על זדונו סקילה. ופריק,
אסור למנות פרנס על ישראל,
ופשוטה היא. רבא אחוה
גדול בתורה וזקן ומינהו אפורסייה דבבל וכן ודאי נראה דיש בספרים רבים שכתוב בהם בשמעתא (ג) לאמרי לה והקשה דרב אשי אכשריה
האי כיון דאמו מישראל מקרב
דרב מרי בר רחל ואמרי
לרב מרי בר רחל ומשני תרי רב מרי הוו ופירוש הוא שנכתב בספרים. מ"ר : בלאו נמי לא מיחייב דה"ל לאו שניתן לאזהרת
ח)
אחיך קרינן ביה (יבמות מה:).
לה כי רבא הוא אבוה
לאו שניתן לאזהרת מיתת
דרב מרי בר רחל והוא
מיתת ב"ד. תימה לר"י מה בכך מ"מ ילקה על לאו דלא תעשה כל מלאכה דכיון שבא להזהיר על מחמר ובמחמר ליכא מיתה
ב"ד. לאו האמור בשבת לא
מישראל. ללישנא בתרא
אע"פ שבא להזהיר נמי על שאר מלאכות דשייך בהו מיתה מכל מקום יש לו ללקות כדאשכחן בבבא קמא (דף עד: ושם) דפליגי
א
ניתן לעונש מלקות, אלא שאם
אבוה קשיא הא דרב אשי
יעבור עליו יתרה בו המתרה
דאכשוריה לרב מרי בר
ר' יוחנן ור"א התם בעדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו דחד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין ואמרינן נמי תסתיים דר' אלעזר
שהוא בסקילה ויסקל, ואם
רחל ומניה בפורסיה דבבל
דאמר אין נהרגין דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד ר"א דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת
לא התרה בו סקילה והתרה
(דאימה) [דאמו] מישראל
בו מלקות אין דינו ללקות,
הות, פירוש ללישנא בתרא
ב"ד אלא ש"מ ר"א דאמר אין נהרגין תסתיים אלמא משום דאין נהרגין כשהוכחשו בתחילה לוקין ואע"ג דבעלמא ניתן לאו דלא תענה לאזהרת מיתת
שלא לעונש מלקות כתבו
דקתני רבא אבוה דרב מרי
ב"ד היכא דהוזמו תחילהב ועוד תימה לר"י דכל לאוין שבעולם שניתנו לאזהרת מיתת ב"ד יהיו לוקין עליהם כשלא התרו בהם למיתה
מתחילה (שבועות ד.). וכל
בר רחל אומר, כי רבא הוא
לאו שניתן לאזהרת מיתת
אלא למלקות מההוא טעמא דלא ניתנו באותה שעה לאזהרת מיתת ב"ד ונראה לר"י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דניתן
אבוה דרב מרי בר רחל
ג
ב"ד. לאזהרת דבר שחייבין
והוא מישראל קשיא ליה
למלקות כדאשכחן גבי עדות בן גרושה כדמפקינן בריש מסכת מכות (דף ב: ושם) (ד) מוהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע
עליו מיתת ב"ד (מכות יג:)
הא דרב אשי דאכשרי דכיון
וכיון דכתב בלא תענה מלקות בהדיא אע"ג דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אית לן לאוקמי בכל מילי דלא מצי אתי לידי מיתה ומהאי
שלא יעשה כן שמתחייב עליו
דאימיה מישראל מקרב
ד
מיתת ב"ד (ערובין יז: ב"ק
אחיך קרינא ביה, מכלל
טעמא נמי אתי שפיר הא דאמר במכות בגמרא מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים לוקין ומשלמין
. אין לוקין עליו.
שלא היה אביו מישראל
עד:)
דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דקאמר בשלמא לרבנן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' וקשה
דמיתת ב"ד הוא ענשו של
אלא אמו, ומפורש בפרק
לאו (ב"ק עד:) שלא ניתן
החולץ ליבמתו. ומפרקינן
לר"י ל"ל למימר טעמא דרבנן משום כדי רשעתו תיפוק ליה דרבנן מוקמי לא תענה לאזהרה לעדים זוממין ולא למלקות כדמוכח התם
לאו זה לאזהרה עונש מלקות
דילמא תרי רב מרי בר
על משנת מעידים אנו את איש פלוני שחייב מלקות ארבעים וקשה לר"י נמי היכי מצי למימר לרבנן דלאזהרה דעדים זוממים הוא דאתא ולא
כשאר לאוין, שהרי הוצרך
רחל, וזה אביו מישראל.
להזהירו, שאם לא כן לא היה
וכן תירוץ שמועה זו, רבא
למלקות הא בהזמה דגלות ובן גרושה מודו רבנן דאיכא מלקות ולמאי דפרישית אתי שפיר דכי היכי דלא אתי לידי מיתה או לידי מלקות
יכול לחייבו מיתה (מכות יג:)
אבוה דרב מרי בר רחל,
ע"י כאשר זמם לוקה משום לא תענה כיון דהתם לא צריך קרא דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם משום הכי לקי במעידים אנו בפלוני
אפילו לא התרו בו למיתה
א"ר יוחנן המחמר אחר
והתרו בו למלקות דהשתא
שהוא בן גרושה או שחייב גלות ואתי נמי שפיר הא דתלי טעמא דרבנן התם משום כדי רשעתו דאי לאו משום כדי רשעתו היו לוקין
בהמתו בשבת פטור מכלום,
לא מיקטיל, אפילו הכי לא
בשוגג לא מחייב חטאת
משום לא תענה אפי' לרבנן דאע"ג דסבירא להו דלא תענה אזהרה לכאשר זמם הוא דאתא דלא ענש כאשר זמם אלא אם כן הזהיר
לקי, דלאזהרת מיתה ניתן ולא
(והוקשה) [דהוקשה] כל
והוי כלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא נכתב למלקות אלא לאזהרת מיתה ה"מ דוקא כשחייב מלקות מכאשר זמם כגון מעידים
למלקות (ערובין יז: וכעי"ז
התורה כולה לע"ז. במזיד
סנהדרין פו:).
נמי לא מחייב (חטאת)
אנו באיש פלוני שחייב מלקות אבל כשאין חייבים מכאשר זמם אלא ממון לא מבעי התם לא תענה לאזהרה דכאשר זמם הוו מודו
[סקילה], דתנן בפרק ארבע
רבנן דלוקין משום לא תענה כמו בבן גרושה וגלות אי לאו משום כדי רשעתו וא"ת למאי דפירש דאי לאו דגלי קרא בהדיא מלקות
מיתות נמסרו לבית דין
א)[המחלל את השבת בדבר
בלא תענה מוהצדיקו את הצדיק לא הוה מחייבינן ביה משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם כן הא דמפיק עולא דעדים זוממים
שחייבין על שגגתו חטאת
לוקין מוהצדיקו את הצדיק בריש מכות ופריך עלה תיפוק ליה מלא תענה ומשני משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה אמאי לא משני
ה
חייבין על זדונו סקילה, הא
אין חייבין על שגגתו חטאת
משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ותירץ דההוא שנויא לא הוה אתי אלא לרבנן דלר' מאיר איכא תרי לאוי חד לאזהרה
ו
אין חייבין על זדונו סקילה],
כאשר זמם היכא דזמם מיתה או מלקות וחד למילקי עליה ולהכי ניחא טפי למימר טעמא דלאו שאין בו מעשה לאוקמא מילתא בין
ואוקימנא התם בתחומין
ואליבא דר"ע, בהבערה
לרבנן בין לרבי מאיר דמתניתין דמכות אע"ג דטעמא דלאו שאין בו מעשה נמי לא אתי לר"י ולמאי דפי' איצטריך והצדיקו למלקות
ז
ואליבא דר' יוסי. לאו נמי
אפי' למאן דמחייב בלאו שאין בו מעשה ועוד היה רגיל לתרץ כיון דלא תענה סתם כתיב אכל מילי קאי ולהכי מיחייב מלקות כאילו
לא מיחייב, דהוי לאו שניתן
נכתב אבן גרושה ואגלות וכאילו נכתב לא תענה שקר בממון ולבן גרושה וגלות שאז לא היה הנכתב לממון ניתן לאזהרה כאשר זמם
לאזהרת מיתת ב"ד, וכל
לאו שניתן לאזהרת מיתת
ולכך היה ראוי ללקות עליו והכי נמי השתא אע"פ שזה לא היה ראוי ללקות על אותו הניתן לאזהרת מיתה אפי' כשאינו יכול לבא לידי
ב"ד אין לוקין עליו.
מיתה עכשיו יש ללקות עליו כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה הואיל ונכתב על מיתה וממון ביחד סתם וניתן להלקות עליו בהזמת
א) בר"ח בדפוס וילנא הובא
מיתה נמי ניתן ללקות כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה ולפי טעם זה לא היה יכול לתרץ בריש מכות משום דהוה ליה לאו שניתן
הקטע המוסגר להלן אחר
לאזהרת מיתת ב"ד כי פריך ותיפוק ליה משום לא תענה דאע"פ שניתן לאזהרת מיתה יש ללקות עליו הואיל ונכתב סתם על מיתה ודברים
תיבות "ואליבא דר' יוסי"
אמנם נראה דמקומו כאן.
אחרים כדפרישית ולפי לשון זה לא אתי דרשה דוהצדיקו אלא למאן דאית ליה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדמשני בריש מכות אבל קשה
דבכל הש"ס חשיב לאו דשבת ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואמאי הא קאי נמי אלאו דמחמר ואההיא דאיסי (לעיל דף ו:) דליכא מיתה וי"ל כיון
דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת משמע סתם מלאכה דשבת היינו שבמיתה ולהכי לא משמע לאו דמלאכה דאיסי אבל לאו דלא תענה
משמע שאר דברים שאין בהן מיתה ומלקות וכן לאו דמחמר דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך משמע אשאר חיובי שבת טפי ממחמר
מדכתיב אתה כדקאמר הכא א"נ מדכתיב לא תעשה ולא כתיב לא תעשו והוצאה נמי אע"ג דנפקא מאל יצא (עירובין יז:) בהדי תחומין דבמלקות
אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה דכל סתם הוצאה דשבת
איתא בקרא דויכלא העם מהביא ותירוץ ראשון $נראה לר"י עיקר. מ"ר:
והא