מי שהחשיך פרק עשרים וארבע
שבת קנה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
למטה
מי' טפחים עירובו עירוב. קשה
יתד. נגר: ותלה
בה כלכלה. ונתן בה עירובו והוא נתכוון לשבות
אמאי עירובו עירוב
כ א מיי' פכ"א מהל' שבת
א) [חגיגה טז:], ב) לקמן קנו:,
ג) [רש"ל מח"ז], ד) [רש"ל],
הלכה ט סמג לאוין סה
למטה תחת האילן: למטה מי' טפחים. אם הכלכלה בתוך י'
והא כרמלית הוא כיון שרחבה ארבעה ואסור לטלטל
ה) [לעיל ח:], ו) [ועי' תוספות
טוש"ע א"ח סימן שה סעיף יח:
לרה"ר וי"ל אין כרמלית בכלים כדפירש בקונטרס בפ"ק דמכילתין
לארץ עירובו עירוב דהוא ועירובו ברה"ר אבל למעלה מי' וסתם
כא ב ג מיי' פכ"א מהל' שבת
חגיגה יז. ד"ה רב אשי דלא מקשה
אלא דרב אשי אדרב אשי וכתבו
הל' יח טוש"ע א"ח סי'
כלכלה רחבה ארבעה הויא לה כלכלה
רשות היחיד והוא נתכוין
(דף ח.) גבי היתה קופתו מונחת כו' $אי נמי כרבי דאמר ה)כל דבר
❖
תירוץ לזה],
שכד סעיף ד:
לשבות ברשות הרבים ואינו יכול
שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין
כב ד מיי' שם טוש"ע שם
❖
השמשות: אמר רב פפא הכא
ליטלו שם ולאכלו וכיון דאינה סעודה
סעיף ח:
יתד באילן ותלה בה כלכלה למעלה מעשרה
הגהות הב"ח
בכלכלה דחוקה עסקינן. מדמשני
הראויה לו אינו קונה שביתה על ידה:
טפחים אין עירובו עירוב למטה מי' טפחים
טעמא דנעץ יתד. דכי שקיל לעירובו
רב פפא הכי משמע דסבירא ליה
(א) במשנה את הכיפין אבל לא
מוסף תוספות
עירובו עירוב טעמא דנעץ יתד באילן הא
את הזרדין אין: (ב) גמ' כיפין
צדדין מותרין ורב אשי משמע בסמוך
משתמש בצדי צדדין אבל לא נעץ
תלתא זרדין דארזי וכו' אבל לא
לא נעץ אפילו למטה מי' טפחים אין עירובו
א. דהא סבר דשוויי אוכלא
דסבר דאסורין מדאמר רב אשי
יתד אלא קשרה בצדי אילן לא:
את הזרדין לא ליפספס וכו'
לא משוינן. תוס' הרא"ש.
עירוב והא האי תנא דקאסר בצדדין וקשרי
למטרח באוכלא טרחינן לשוויי
ב. שדבר קל הוא. רמב"ן.
הכא בכלכלה דחוקה. שפיה צר
בסמוך השתא דאמרת צדדין אסורין
אוכלא לא משוינן וכו' הן הן
ג. ובפספוס הוא שחלקו
בצדי צדדין אמר רב פפא הכא בכלכלה
וקשה לי הא איפכא שמעינן להו
וקצרה היא ומכניס ידו לתוכה בדוחק
זרדין פקיעין תרי זרדין תלתא
לאסרו משום מיטרח
דחוקה עסקינן דבהדי דשקיל ליה לעירוב
וכו' אבל לא הזרדין לפספסא:
באוכלא או משום שוויי
במסכת חגיגה בפ"ב (דף יז. ושם)
הלכך אי ממש הוה קטר לה בצדי
❖
(ג) שם היינו דקא אמר ר'
אוכלא. רמב"ן.
קמניד ליה לאילן וקמשמש באילן גופיה
אילן כי שקיל ליה לעירוביה מניד
דאמר רב פפא שמע מינה צדדין
יהודה חרובין לדקה נמי שוויי
אוכלא: (ד) שם ר' יהודה מתיר
ליה לאילן הלכך כי איכא יתד הוא
אסורין דאי סלקא דעתך צדדין
א והלכתא א) צדדין אסורין צדי צדדין מותרין
$
כצ"ל ואות ד' נמחק: (ה) שם
רבינו חננאל (המשך)
דשרי ואי לא לא: האי דרגא דמדלא.
מותרים נסמוך ארישא דצדדין נינהו
אמר רב אשי השתא דאמרת צדדין אסורין
מאי דקה גסה ואמאי קרי:
סולם שעולין בו לסוכת נוצרים
רב אשי אמר אפילו תימא צדדין
(ו) תוס' ד"ה ר' יהודה וכו'
האילן והכלכלה צידי צדדין
❖
האי דרגא דמדלא לא לינחיה איניש
וצריך לפרש דפליגי נמי בהא:
ולפיכך למטה מעשרה טפחים
שעושין ע"ג קונדיסין גבוהין והיא
מותרין כל דלהדי גבה כגבה דמי :
ו)
עירובו עירוב, אבל אם לא
אדיקלא דהוו להו צדדין אלא לינחיה
והלכתא צדדין אסורין צדי
סמוכה לאילן: לא לינחיה. ראש
נעץ יתד ותלה בו אלא תלה
אגוואזי לבר מדיקלא וכי סליק לא
באמירי האילן אפילו למטה
גליון הש"ס
צדדין מותרין.
הסולם אדיקלא לא יסמוך ראש
מעשרה אין עירובו עירוב
לינח כרעיה אגוואזי אלא ליתנח אקנין:
הסולם לצד דקל דכי סליק משתמש
ותימה לרבי אמאי לא חשיב הני בהדי
גמ' והלכתא צדדים אסורי'.
דהוה ליה צדדין. הרי נתברר
מתני'
עיין עירובין דף לג ע"א:
כי זה התנא אוסר בצדדין
מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה
בצדדין: אלא לינחיה אגוואזי לבר
יע"ל קג"ם דהלכה כאביי (בבבא מציעא
תוס' ד"ה למטה מי' וכו' א"נ
ומתיר בצידי צדדין. ופריק
מדיקלא. יתקע יתד בצדי האילן
דף כב:) דאמר רבא מאן דאסר
ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין
כרבי וכו'. ותמוה דא"כ אפי'
(א)
רב פפא אליבא דרבא הכא
לא נעץ יתד נמי דשימוש באילן
ויסמוך הסולם עליו דהוה ליה יתד
בצדדין אסר נמי בצדי צדדין ואביי
בכלכלה דחוקה וכו', ודברי
אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין
הוי רק שבות ול"ג בה"ש. אח"כ
רב פפא פשוטין הן. ומסקינן
צדדים וסולם צדי צדדין: וכי סליק
אמר בצדדין כולי עלמא לא פליגי
לפני בהמה בין דקה ובין גסה רבי יהודה
ראיתי שתמה כן בתשובת מעיל
בה והילכתא צדדין אסורין
לא לינח כרעיה על היתד אלא
[דאסור] ובצדי צדדין פליגי:
צדקה סימן ט' ולענ"ד י"ל
צדדי צדדין מותרין. דרגא
מתיר בחרובין לדקה: גמ' אמר רב הונא הן
רב
דנ"מ בע"ש שחל להיות ביו"ט
דאמדלא. סולם העשוי לעלות
יהודה אמר הן הן פקיעין
אקניא. על שליבות הסולם או קנים
והניח עירוב בערב יו"ט בכלכלה
בו בערסל והוא שכתוב,
הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין תרי כיפין
היוצאים מהקונדיסין: מתני' פקיעי
כו' וה"ק מתירים פקיעי עמיר
זו שיהיה עירוב ליו"ט ושבת.
כמלונה במקשה, והוא מלונה
תלתא (ב) זירין דארזי וה"ק מתירין פקיעי עמיר
ולפי דב' קדושות הן צריך שיהיה
לשומרי פירות. ודקדק רב אשי
כו'. פירש בקונטרס דהתרת פקיעים
עמיר. קשין של שבלים ג)(שאותם)
עירובו קיים ביה"ש דקודם שבת
מזו ההלכה שאסור להניח
לפני בהמה ומפספסין והוא הדין לכיפין
שאוגדים מתירין אותם שיהו נוחין
הויא שוויי אוכלא וצריך לפרש (ו) נמי
ובזה אם לא נעץ יתד לא
סולם על הדקל ולעלות בו
מהני עירובו לשבת דבה"ש אינו
שנמצא משתמש בצידי האילן
לבהמה לאוכלה: מפספסין. שכן
אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר
בהא דרב יהודה חשיב התרת פקיעין
יכול ליטול עירובו דהא בממנ"פ
ואסור, ופירש שאם יחקוק
דרך שמפזרים לבהמה העשבים
שוויי אוכלא ורב הונא לא חשיב לה
אמר רב חסדא מאי טעמא דרב הונא קא
אסור אי הוי יום והוא יו"ט או
באילן ויניח באותה חקיקה
לילה והוא שבת אסור בשימוש
גואזי שהן עצים ויניח באותן
ויפין לה לאוכלן שכשהן דחוקין
שוויי אוכלא מדשרי לה ואין נראה
א
סבר למטרח באוכלא טרחינן לשויי אוכלא
במחובר אבל בנעץ יתד דמצד
העצים הסולם, נמצא הסולם
לרבינו תם לאפלוגינהו בהכי אלא
מתחממין ואינה מריחה ריחה כל כך
טלטול מכרמלית לרה"ר ליכא
נתון בעצים כמין הכלכלה
לא משוינן רב יהודה אמר הן הן פקיעין הן
וקצה בהן: את הכיפין. מפרש
לתרוייהו לא הויא התרת פקיעי
איסור הוצאה ביו"ט ובה"ש
ביתד ושרי. וגם אסור להניח
הן זירין פקיעין תרי זירין תלתא כיפין דארזי
מותר דמשום שבות לא גזרינן
רגלי העולה באותה סולם
בגמרא וכן זירין: אין מרסקין.
עמיר לא שויא אוכלא ולא מיטרח
בה"ש דדלמא עדיין יום וליכא
בעצים הנעוצין באילן מפני
וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה
❖
ב
אין מחתכין: שחת. עשב של תבואה
באוכלא
דלא שייך טורח בהתרה
איסור הוצאה:
ב
שהן צדדין והצדדין אסורין,
אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי
וכי אינו מותר לו להשתמש
והוא אספסתא ומשום דטירחא דלא
ולהכי
שריא לתרוייהו.ג מ"ר:
ולעלות אלא בקנים שהן
אין מעלות הסולם והן שליבותיו
מפספסינן אבל לא הזירין לפספס אלא
צריך הוא: רבי יהודה מתיר בחרובין
[א]
הגהות הגר"א
שהן ודאי צדדי צדדין. מתירין
לדקה. ששיניה דקות וקשין לה:
להתיר אמר רבא מאי טעמא דרב יהודה קסבר
שווי אוכלא משוינן
ג
[א] גמ' לפספס אלא להתיר.
פקיעי עמיר כו'. פי' פקיעי,
גמ'
הן הן פקיעין הן הן כיפין.
מטרח באוכלא לא טרחינן תנן ד אין מרסקין את
השחת ואת החרובין
נ"ב גירסת הרי"ף ולא להתיר
אגודות כדתנן פקעת גמי.
❖
ונכון מאד:
בא רב הונא לפרש משנתנו
כולן קשין של שבלין הן מיהו פקיעין
לפני בהמה בין דקה ובין גסה מאי לאו חרובין דומיא דשחת מה שחת
ואמר הפקיעין והכיפין שניהם
תרי שאינן קשורין אלא בשני ראשים:
אגודות קשורות הן, אלא
דרכיכי אף חרובין דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ותיובתיה דרב הונא
כיפין תלת. קשורין ג' [אגודים]:
[ש]הפקיעין שתי אגודות
ד)
רבינו חננאל
אמר לך רב הונא לא שחת דומיא דחרובין מה חרובין דאקושי אף שחת
בפקיע, והכפין שלש אגודות
זירין דארזא. ענפים לחין של ארז
כגון שהיה צד המשאוי האחד
בכף. זירין דארזי, כשמתגדלין
דאקושי היכי משכחת לה בעילי זוטרי ת"ש רבי יהודה מתיר בחרובין
שמזרדין אותם ובעודם לחין ראויין
כבד והשני קל ורצינו להשוות
ומתקשין נקראין [זירי] דארזי,
המשאוי שלא יהיה א)מטרטן,
והן אחד אחד ואינן נאגדין
לדקה לדקה אין לגסה לא אי אמרת בשלמא ת"ק סבר מיטרח באוכלא לא
לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם
ומוסיף על הצד הקל דבר
באגודה, ואם אגדן [נ"א:
לעצים: וה"ק מתירין פקיעי עמיר
טרחינן שווי משוינן היינו דקא אמר ר' יהודה (ג) החרובין לדקה נמי שווי אוכלא
להשוות המשקל שלא יהיה
אגודין] בחזקתן עומדין.
אחד מהן מכריע. ועליו אמרה
ותרצה רב הונא למתניתין
ומפספסין. דכיון דמעיקרא אוכלא
הוא אלא אי אמרת ת"ק סבר שווי אוכלא לא משוינן מיטרח באוכלא מטרחינן
משנתנו מתיר החבלים והשקין
הכי, מתירין פקיעי עמיר לפני
נינהו מותר לטרוח בהן להכשירם
נופלים שהקשר למעלה הוא
בהמה ומפספסין, פי' מפספסין
רבי יהודה (ד) דמתיר בחרובין לדקה כל שכן לגסה מי סברת דקה דקה ממש
ואין צריך להגביה שק ולא
מפרכין כעין [נ"א: כגון]
למתקן לה. ואת הכיפין אף הן מתירין
מאי דקה גסה ומאי קרי לה דקה דדייקא באוכלא הא מדקתני רישא בין דקה
להוריד אלא כשמתיר החבל
פיתות לרככן (לית) [להיות]
(ה)
ומפספסין ואע"ג דנפיש טרחייהו.
נופלין אבר גואלקלי, נמצאו
נוח לאכילה. ומצינו בתלמוד
ובין גסה מכלל דרבי יהודה דקה דקה ממש קאמר קשיא תא שמע מחתכין
ב)
אבל לא הזירין לא לפספס ולא להתיר
גואלקי על צידי בהמה, ואבר
א"י שאמרו בענין תיקון
את
זה על גואלקי נמצא אבר זה
פתילה מפספסין, ופי' מחרכין,
דכיון דמעיקרא סתמייהו לאו אוכלא
צדי צדדין. אי נמי בגואלי,
כדכתיב ושער ראשיהון לא
והשתא הוא דמשוי להו אוכלא ה"ל אולודי אוכלא בשבת: מיטרח באוכלא. בדבר שתחילתו אוכל קודם תיקון זה טרחינן ומכשרינן לייפותן
דגואלקי עצמן אינן קשורין
התחרך. ונראין [נ"א: ומראין]
בחבלים אלא כמנהג שהיה
הדברים שהחריכה מרככת
לה: הן הן פקיעין הן הן זירין. שניהן בקשים של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא הזירין אפספוס קאי: וה"ק
לאורחים המהלכים בדרכים
כעין הפתיתה דהוא מעין
מתירין פקיעי עמיר.
דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה
שעושין בראש השקין כמין
בסיסה, כדאמרינן בידות
קרסים ולולאות מן החבלים
האוכלין שבססן לגורן. וכשם
בהתרה ואיתעביד אוכלא ופספוסיה לתענוג בעלמא הוא ומטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן. ומפספסין
ומכניס הקרסים בלולאות. אי
שמתירין ומפספסין הפקיעין,
את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא. אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר שלשה אוגדיהן בפקיעין דהתרת אוגדיהן
נמי לולאות בלבד ומכניס בהן
הוא הדין לכפין, אבל הזירין
עץ ומחברן וכשרוצה לפרקן
לא יפספס ולא יתיר אם
שוויי אוכלא הוא: אין מרסקין. סיפא דמתניתין היא וחד טעמא: דרכיכי. כגון חרובין לחין דראויין למאכל בהמה בלא ריסוק
נקשרו. ובא רב חסדא ופירש
מושך העץ ההוא והן נופלים
וריסוק דידהו לתענוג בעלמא: דאקושי. קשין כגון שיבשו: בעילי זוטרי. עיירים קטנים שאף השחת קשה להם וצריכה ריסוק לשוויי
טעמא דרב הונא (ואמר)
ונקרא העץ ההוא לכתא ואינו
[דאמר] בהעמידו למשנתנו
מגיע לצדדין, ואותו האבר
אוכלא: לדקה אין. דהוה ליה שוויי אוכלא: לגסה לא. דהוה ליה מטרח באוכלא: אי אמרת בשלמא. שמע רבי יהודה לת"ק דאמר מיטרח
נמי שמוסיפין על המשאוי
שמתירין ומפספסין הפקיעין
באוכלין אסור ואין מרסקין ברכיכי קאמר אבל שוויי אוכלא שרי היינו דקאמר ליה רבי יהודה חרובין לדקה לית לן למיסר דשווי אוכלא הוא ואע"ג
והכפין שהן מקודם אוכל
הוא צדדי צדדין והוא מותר
דרכיכי אלא אי אמרת קסבר ת"ק מיטרח באוכלא שרי שווי אוכלא אסור ואין מרסקין דקאמר בדאקושי קאמר דשוויי אוכלא הוי: רבי
אבל הצדדין אסורין. ועוד
ויכולין להיאכל כמות שהן,
אקשי ליה אביי לרבה הא
וכל ההתרה והפספוס לא
יהודה מתיר בחרובין לדקה. בתמיה הא כל שכן דלגסה למיטרח באוכלא הוא ושרי הכי ה"ל למיתני ור' יהודה מתיר בחרובין לגסה דהוה
ב' בידי אדם ואחת באילן
להוסיף להם אלא הכשר
ליה מיטרח באוכלא. והא ליכא למימר דר' יהודה מפיך דשויי אוכלא שרי מיטרח באוכלא אסיר דהא ת"ק בדאקושי קאמר וגבי גסה נמי
כו'. ופריק רבה התם דכפייה
לאכילה בלבד, דייקינן מדבריו
לאילן וסיכך על גביו שנמצא
הללו דקסבר מותר למיטרח
שוויי אוכלא הוא וה"ל למיתני ורבי יהודה מתיר סתמא בין דקה בין גסה ועוד הוה ליה למישרי נמי זירין להתיר ולפספס דשוויי אוכלא
משתמש באילן עצמו. תוב
באוכל ולהוסיף לו הכשר,
נמי הוא: דדייקא. כוססת יפה ומדקת אוכלין בפיה: והא מדקתני רישא בין דקה בין גסה שמע מינה דקה ממש.
ורבי יהודה את"ק קאי:
אקשינן עליה מסיפיה דקתני
אבל אם אין יכול להיאכל
ג' בידי אדם ואחת באילן
כגון הזירין שהן דארזי אלא
את אחרי התר ופספוס אסור, וזהו
כשרה ועולין לה ביו"ט, ואי
לשוויי אוכלי לא משוינן. ורב יהודה חלק על רב הונא לדברי רבה דאוקמינהו לדברי רב יהודה שוויה אוכלא לא משווינן, ואמר
כפייה לאילן וסיכך ע"ג אמאי עולין לה ביו"ט הא משתמש באילן ואסור. ופריק ליה התם (ופרסיכאנא) ב)[גוזא ופרסיכנא], פי'
(גיחא) [גוזא] ופרסיכנא, תרתב מאבקא. ועלה דייקינן זה הכלל כל שינטל האילן ויכולה לעמוד עולין לה ביו"ט. לימא כתנאי אין
רבה מדתרצה למתניתין שהפקיעין [והזירין שניהן אגודות (מפספס למה הן), מיהו הפקיעין שתים באגודה (והעמירן) [והזירין] ג',
עולין לה ביו"ט כו', סברי לה כגון דחק באילן ונתן הנסרין שהן הסכך באותה החקיקה והן הצדדין, זה אוסר להשתמש בצדדין וזה
מותר להתיר הפקיעין שקשרן אמיץ], ואם לא יתירם אינן נאכלין בטוב, ושלש אין קשרן אמיץ ונאכלין וכיון שיכולים להיאכל
מתיר. אמר אביי כולי עלמא צדדין אסורין והכא בצידי צדדין פליגי, פי' כגון דחק באילן ונתן באותה החקיקה עץ חזק כמין קורה
קסבר אטרוחי באוכלא לא טרחינן. ואם יש לומר מניין לנו ראייה שיש הפרש בין ב' לג' שאילו קישרם אמיץ יתר מאילו,
ושם ראשי הנסרים שהן הסכך על אותו העץ הנתון כמין קורה, שנמצא העץ ההוא צדדי האילן והנסרים הנתונין על גביו צדדי צדדין.
מצאנו לדבריהן שאומרים נימה אחת קשורה חוצצת, ג' אין חוצצת, ב' איני יודע. פי' ג' אינן חוצצת שאין קשרן מתחזק ומרפרף
רבא אמר צדדין וצדדי צדדין דינם אחד, האוסר בצדדין גם בצידי צדדין אוסר והמתיר צדדי צדדין גם בצדדין מתיר. ובא רב משרשיא
הוא והמים באים בתוכו לפיכך אינן חוצצין, אבל הכפים שהן זירי והן קשין כמו שאמרנו למעלה, מפספסין כדי לשוותם אוכל
וכ"ש שמתירין. ובאנו להקשות לרב הונא מסיפא דהא מתניתין דקתני אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין, ופשוטה
לאותובי (לרבה) [לרבא] דאמר המתיר בצידי צדדין מתיר גם בצדדין, הא דתניא נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה למטה מעשרה
היא. ופריק רב הונא לא, שהחרובין רכין הן כמות שהן שחת שהן רכין ויכולין להיאכל אין מרסקין אותן אלמא לא מטרחינן
עירובו עירוב, למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, ודייקינן מינה טעמא דנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה, פי' דהוה לה יתד צידי
א) עיין ערוך ערך אברורי. ב) הכת"י במשפט זה משובש, ותוקן עפ"י גמ' כתי"מ והערוך ערך גז י"א.