קנה: מי שהחשיך פרק
עשרים וארבע
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
את הדלועין. התלושין ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה דמאכל
אדם הן: אשוני. קשין: א"נ.
כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל
כג א מיי' פכ"א מהל'
א) [צ"ל מפרכין וכן העתיקו
שבת הלכה יח סמג
תוס' לעיל קנ: וכן בתוס' ב"ב
קשה להן: ומערבין. התבן והאספסתא יחד והבהמה אוכלת התבן בשביל האספסתא: תבן בתיבנא סריא. דלא חזיא והשתא
נבלה
יט: ד"ה בתיבנא], ב) [עי'
לאוין סה טוש"ע א"ח סימן
לה אוכלא. והאי סריא לאו סריא לגמרי דההיא לטינא קיימא ואסורה לטלטל: מתני' אין אובסין. מאכילין אותו הרבה על
משוי
שכד סעיף ו:
תוס' ב"מ פ: ד"ה סתם],
כד ב ג מיי' שם טוש"ע
ג) [תוספת' פי"ח], ד) [בקרא
ותוחבין לו בגרונו. ובגמרא מפרש לשון אובסין עושין לה כמין אבוס בתוך מעיה: ולא
דורסין. שדורס לה בתוך גרונה את
כרחו
שם סעיף ז:
כתיב ידע חסר וי"ו],
השעורין ומיהו לא הוי כל כך כמו
כה ד ה מיי' שם
ה) אהלות פי"א מ"ז,
אין
ו) [תוספת' פי"ח], ז) לעיל
אובסין: אבל מלעיטין. מפרש
הלכה לה טוש"ע
את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה
אובסין את הגמל וכו'. והא
א
ב
יח., ח) [לעיל יח. איתא רבי
שם סע"ט:
בגמרא: אין מאמירין. מפרש
דאמרינן בעירובין פרק עושין
לפני הכלבים $ מאי לאו דלועין דומיא דנבלה
כו ו מיי' שם והלכה לו
יוסי אומר], ט) [עי' מ"ש
בגמרא: מהלקטין. מפרש בגמרא:
טוש"ע שם סעיף י:
תוס' ב"ב צג: ד"ה מאן],
פסין
(דף כ: ושם) גמל שראשו
מה נבלה דרכיכא אף דלועין דרכיכי אלמא
כז ז ח ט מיי' שם טוש"ע
י) [סוטה מט:], כ) [פסחים
אין נותנין מים לפני דבורים. מפרש
❖
ורובו
מבפנים אובסין אותו מבפנים
לט:], ל) בד"ה אבל,
טרחינן באוכלא ותיובתא דרב יהודה אמר
שם סעיף יא:
טעמא בגמרא אי משום דאין
כח י מיי' פ"כ מהלכות
הך אביסה לאו היינו אביסה ממש דהא
לך רב יהודה לא נבלה דומיא דדלועין מה
טומאת מת הלכה ד:
מזונותיהן עליו שיוצאין ואוכלין בשדה
אמרינן הכא אין אובסין כו' וההיא
כט כ מיי' פכ"א מהלכ'
תורה אור השלם
דלועין דאשוני אף נבלה דאשונא והיכי
ג
אי משום דמיא באגמא שכיח להו:
אביסה היינו הלעטה וכן פירש רבינו
שבת הלכה לה:
א
ל ל מיי' פכ"א מהלכות
משכחת לה בבשר פילי א"נ בגורייאתא
1 יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים רָשָׁע
שמואל: אלא קמח דבר גיבול הוא.
הרדיסאות. על שם מקומן וניזונין
❖
שבת הלכה לד טוש"ע
לֹא יָבִין דָּעַת: משלי כט ז
בתוך הבית: גמ' כי האי גוונא.
❖
זוטרי תא שמע דתני רב חנן מנהרדעא
פירשתי לעיל בפ"ק (דף יח. ושם) ל):
א"ח סי' שכד סע"ג:
שיאכילנה כל כך שירחיבו מעיה
א) מפרכינן תבן ואספסתא ומערבין אלמא
מהו
הגהות הב"ח
טרחינן באוכלא תבן בתיבנא סריא אספסתא בעילי זוטרי: מתני' אין
כאבוס: אטענה כורא. על גבה
מוסף רש"י
למזונות לדרך לבד שאר משאות:
(א) גמ' דשדי ליה קמיה
❖
אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין מאמירין את העגלים
מחתכין את הדלועין.
אלא דיוני שובך:
למקום שאינה יכולה להחזיר. שתוחבו
התלושין, ומיהו סתמן לא
אבל מלעיטין ומהלקטין לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין
לה לפנים מבית הבליעה: בכלי.
למאכל בהמה קיימי אלא
ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין
לאדם (לקמן קנו:) ולא
גליון הש"ס
בתרווד: דספי בידים. תוחבו לתוך
ותרנגולין ולפני יוני הרדיסיות: גמ' מאי אין אובסין אמר רב יהודה אין
אמרינן טירחא דלאו צורך
פיו: אלא יוני שובך וכו'. בתמיה.
ד
גמרא מאי לאו דלועין.
. ואת
הוא (ביצה ב.)
הנבלה לפני הכלבים.
כעין זה בב"מ דף קט ע"ב
עושין לה אבוס בתוך מעיה מי איכא כי האי גוונא אין וכדאמר רב ירמיה
ואמאי לא מאי טרחא איכא: אלא
ואע"פ שנתנבלה בשבת, דבין
ועיין שיטה מקובצת שם ד"ה
❖
לאו כו'. ומדמהלקטין דמתניתין למקום
מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא ואטעינא כורא: אין
השמשות לא היתה עומדת
ה"נ:
ב)
לאכילת כלבים, אפילו הכי
שאינה יכולה להחזיר נמי שרי שמע
מאמירין: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה אמר רב יהודה המראה
ה
שרי, דלית לן מוקצה בשבת
מינה מלעיטין דעגלים וגמלים למקום
(שם). אין עושין לה איבוס
למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר רב חסדא
רבינו חננאל (המשך)
שאינה יכולה להחזיר ושרי אלא דגבי
בתוך מעיה. שתוחב לה
אמר אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר והמראה בכלי הלעטה ביד
מספוא הרבה על כרחה בבית
שאינה יכולה להחזיר. פי'
בהמה קרי ליה הלעטה וגבי עופות
הבליעה יותר מכדי אכילתה
המראה, שמוריד בידו
מתיב רב יוסף ג) ו מהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר שמלקיטין ואין מלקיטין
קרי ליה הילקוט ועל כרחך אין
עד שנעשה כאיבוס במעיה
המאכל בבלועו של עגלים
ליוני שובך וליוני עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין מאי מהלקטין ומאי
כשיוציאה למדבר ומתיירא
במקום שאינו יכול להחזירו
מאמירין דקאסר בכלי הוא: לעולם
שלא תמצא מאכל (ערובין
מתוך בלעו אבל חשוב הוא
מלקיטין אילימא מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמייהו
מהלקטין דספי ליה בידים.
ולמקום
(א)
כ:). אחד נותן את הקמח
כבלוע, כגון זה אסור
ואחד נותן לתוכו מים
להמרות. אבל להלעוטי
שיכולה להחזיר: אין מזונותן עליך.
מכלל דיוני שובך ויוני עלייה מישדא קמייהו נמי לא אלא לאו מהלקטין
האחרון חייב. משום לש
כדכתיב הלעיטני וגו', לתת
❖
דשכיחי להו בדברא: חזיר אין מזונותיו
למקום שאינה יכולה להחזיר מלקיטין למקום שיכולה להחזיר מכלל דהמראה
שהוא אב מלאכה (לעיל יח.).
המאכל בחיך שלו מותר,
עליך. דארור יהודי י) שיגדל חזירים:
וזה וזה ביד. ורב חסדא
בכלי ותיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה לעולם מהלקטין דספי ליה
אמר אידי ואידי למקום
מתני' נמי דיקא. דאפילו שדי קמייהו
שאין יכול להחזיר,
בידים מלקיטין דשדי ליה קמייהו ודקא קשיא לך יוני שובך ויוני עלייה
מוסף תוספות
נמי לא: דשכיחי באגמא. אבל
והמראה [ב]כלי והלעטה
למישדא קמייהו נמי לא הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך כדתניא
א. ולא דק בלישנא. רשב"א.
ביד. ואותביה רב יוסף לרב
❖
מזונות לא שכיחי להו: שמזונותיו
יהודה מהלקטין לתרנגולין
נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין
ז
מועטין. שאין אדם חס עליו לתת
ואין צ"ל שמלקטין כו'.
זה לזה זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך אמר רב אשי מתניתין
ופריק רב יהודה הכי לעולם
לו מזונות הרבה: כמה תשהה במעיו.
[וכו'], פי' מתניתא דאמר
רבינו חננאל
נמי דיקא אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין
דהכלב שאכל בשר מת ומת הכלב
ח
כך היא מהלקטין דספו ליה
באוכלא, אלא שחת דומיא
בידיה, והיא פחותה
בבית תוך ג' ימים מטמא באהל אבל
לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות מ"ט לאו משום דהני
ט
דחרובין, מה חרובין
מהלעטה שאמרנו, ומלקטין
בחייו לא מטמא דטומאה בלועה
מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך וליטעמיך מאי איריא מיא אפילו
דאשיני, פירוש יבישין
שמשליך לפניה שעורים
וקשין ואין יכולין להיאכל,
וכיוצא בהן דברים שהן
בבעלי חיים לא מיטמא כדאמר
חיטי ושערי נמי לא אלא שאני מיא דשכיחי באגמא דרש רבי יונה אפיתחא
אף שחת כמותן שנתייבש
מאכל לעופות. ואין
בבהמה המקשה (חולין דף עא:):
ונתקשה ואינו אוכל
משליכין מאכל לפני יוני
דבי נשיאה מאי דכתיב ד) 1 (יודע) צדיק דין דלים יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו
שמע מינה. מדקאמר שהקפיד
והריסוק משווייהו אוכל,
שובך ויוני [עליה] לפי
מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים כדתנן כמה תשהה אכילתו
ומתניתין כוותי דאמרי
שאינן [בני] תרבות ואין
ה)
י
הקדוש ברוך הוא על מזונותיו:
שוויי אוכלא לא משווינן.
מזונותן עליך, וכי [הא]
במעיו ויהא טמא בכלב ג' ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול
משח אודניה. מעט כמו אוזנו:
ואיזו היא בהמה שאינה
דתניא נותנין מזונות לפני
יכולה לאכול השחת אלא
הכלב ואין נותנין מזונות
לאור ותשרף אמר רב המנונא שמע מינה אורח ארעא למשדא אומצא
וחוטרא בתריה. יכהו במקל מיד
אחרי ריסוק, ואמרנו בעילי
לפני חזיר. ומה הפרש בין
שלא יהא מרגילו אצלו: אבל במתא
לכלבא וכמה אמר רב מרי משח אודניה וחוטרא אבתריה הני מילי
זוטרי, פי' עיירים קטנים.
זה לזה, כלב מזונותיו עליך
ותוב אקשינן על רב הונא
חזיר אין מזונותיו עליך.
לא. ליתיב ליה מידי אי לאו דידיה
בדברא אבל במתא לא דאתא למסרך אמר רב פפא לית דעניא מכלבא
מדרבי יהודה נשמע לרבנן,
ובא רב אשי לסייע דברי רב
הוא: משום דאתי למסרך. בתריה
לאו ר' יהודה מתיר בחרובין
יהודה ולומר שינויא דשני
ולית דעתיר מחזירא תניא כוותיה דרב יהודה ו)כ איזו היא המראה ואיזו היא
לדקה, לדקה אין לגסה לא,
שינויא היא מדוקיא
ויפסידו: לית דעתיר מחזירא.
הלעטה המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת
מכלל דרבנן סברי כיון
דמתניתין, דקתני אין נותנין
שכל מאכל ראוי לו ומוצא לאכול ואף
שיכולין לאכלן כמות שהן
מים לפני דבורים ולפני
הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותנין כרשינין בפני עצמן ומים בפני
מאכילין לו הרבה: כוותיה דרב
לא טרחינן לדחוקינהו להו
יונים שבשובך, אבל נותנים
עצמן: מהלקטין לתרנגולין כו': אמר אביי אמריתה קמיה דמר מתניתין מני
דמטרח באוכלא לא
לפני אווזים ותרנגולים
יהודה. שהמראה למקום שאינו
טרחינן, וא"ל רבי יהודה
ולפני יונים הרדוסיות, מ"ט
ואמר לי ר' יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים
יכול להחזיר: פוקס את פיה.
ז)
לת"ק התינח לגסה שיכולה
לאו משום דהני מזונותיו
לאכול כמות שהיא בלא
עליך והני אין מזונותיו
האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל דילמא עד
נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל
ח)
ריסוק אלא לדקה שאינה
עליך. ולא עמדו דברי רב
לסגור פיה: ומאכילה כרשינין ומים
כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל
יכולה לאוכלה כמות שהיא
אשי. והלכה כרב יהודה
בלא ריסוק שיוויי אוכלא
דתניא כוותיה דתניא איזו
בבת אחת. והמים מבליעין
מורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה לא סלקא דעתך
הוא ושרי. דאם נאמר כי
היא המראה ואיזו היא
הכרשינין לתוך בית בליעתה על
ת"ק סבר מטרח טרחינן
הלעטה, המראה מרביצה
דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר
שוויי אוכלא לא משוינן
ופוקס את פיה ומאכילה
כרחה: מאכילה מעומד. נותן
נותנין מים למורסן ת"ר אין גובלין את הקלי וי"א גובלין מאן י"א א"ר חסדא
וריסוק זה שוויי אוכלא
כרשינין ומים בבת אחת,
ל
ט)
לתוך פיה וכל זמן שאינו מרביצה
לדקה ולגסה הוא ואסור,
הלעטה מאכילה מעומד
רבי
וא"ל ר' יהודה לדקה
ומשקה מעומד ונותן לה
אינו יכול לתחוב כל כך ויכול
אוכלא הוא ומיטרח באוכל
כרשינין בפני עצמן ומים
להחזירה: מתניתין מני. דקתני נותן מים לתוך המורסן דנתינת מים לא זהו גיבולו: אפי' רבי יוסי מודה. דזהו גיבולו: קלי. קמח של
בפני עצמן. מהלקטין
שרי ואם הוא אוכל לדקה
תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשונא ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו:
לתרנגולים ונותנין מים
כ"ש לגסה ולא היה צריך
כ)
למורסן אבל לא גובלין.
לומר אלא ר' יהודה מתיר
רבי פי' מהלקטין, דספי להו
סתם בין לדקה בין לגסה,
בידיים כתירוצא דרב יהודה. ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין. אוקימנא (לר') [כר'] יוסי בר' יהודה דתניא אחד נותן את
ועלתה בקשיא לרב הונא. וחזרנו להקשות על רב יהודה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ופריק
הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי, ור' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגבל, אלמא אמרינן [דנתינת מים לאו זהו
ליה, ופשוטה היא. וכן הא דתני רב חנן מנהרדעא מפריכין תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא. ופריק גם זו. ואע"ג
גיבולו]. ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי בר' יהודה עד שיגבל אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל מורסן דלאו בר גיבול
דרוב סוגיא דשמעתא כרב הונא (ריחשא) [סלקא], הא איתותב ולא אשכח לה פירוקא ועלתה בה קושיא, ותוב רב יהודה ורבה
הוא אפילו ר' יוסי בר' יהודה מודי שנתינת מים למורסן אסור שזהו גיבולו. ואשכחנן תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי
רישי מתיבתא הוו דאמרינן האי שיפורא מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה, והילכתא כוותיהו ומשוינן אוכלא ולא קא מטרחינן
ר', [ר'] יוסי בר' יהודה אומר נותנים מים למורסן. ואע"ג דבכל מקום הילכתא כרבי מחבירו, הכא הלכה כר' יוסי דתנינן מתניתין
באוכלא. (מכלל דרב הונא לא הוה ריש מתיבתא, והא אמרינן כי הוו מפטרי רבנן מבי רב הונא הוו פיישי כו', ואמרינן ואמרי
במערבא קמא לה מתיבתא דהונא בבלאה). אין אובסין את הגמל כו'. פי' אובסין, מפטמין כדכתיב וברבורים אבוסים, והוא
סתמא כוותיה. ותוב מהא דכתוב אפינקסיה דלוי אמרית קדם רבינו הקדוש והוא רבי על דהוו גבלין שתיתא בבבל, (והוא) [והוה]
מאכילין את הגמל הרבה, כרב ירמיה דאמר אנא חזיתיה לההוא טייעא דאכלא כורא ואטענה כורא. וכן הלכה דאסור לפטם בהמה
צווח רבי ולית דשמע ליה ולית חילא בידיה למיסר מדר' יוסי בר' יהודה, מהא נמי שמעינן דהלכתא כר' יוסי בר' יהודה דהוא
בשבת ולא אפילו עופות. אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין. איזו היא המראה ואיזו הלעטה, אמר רב יהודה המראה למקום
בר פלוגתיה לא אסר ונפק עובדא כוותיה. ת"ר אין גובלין את הקליא וי"א גובלין. ואמרינן מאן י"א, ואמר רב חסדא