קנו:
מי שהחשיך פרק
עשרים וארבע
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כלדאי.
דקאי צדק. שהוא מזל שלך:
במערב. שהוא
בכולה
סוגיא משמע דהיינו חוזים בכוכבים ולא כמו
מקום מצונן ואין ראוי
לב א טוש"ע י"ד סימן רמז
א) [גירסת הערוך לדסתנא
פי' חלק], ב) ביצה ב. ו: כז:
סעיף ד:
להוליד כך מצאתי בהש"ס רבינו הלוי: במזרחו. שהוא מקום חום:
שפירש"י בערבי פסחים (דף קיג:) מניין שאין שואלין
לג ב טוש"ע א"ח סימן ב
פסחים נו: חולין יד., ג) רש"ל
צדק. הקב"ה קראו להביאו למזרח: לרגלו. בשבילו: אבלט. שם
סעיף ו: בכלדאים שנאמר תמים תהיה וגו' ופירש דהיינו אוב ועוד קשה
מ"ז, ד) לעיל יט:, ה) [ע'
לד ג ד מיי' פכ"א מהלכות
פרש"י ב"ק כא. ובע"ז כח.
חכם נכרי היה וחוזה בכוכבים: אזיל ואתי. דאין מזל לישראל
דבהדיא כתיב אל תפנו וגו' ובספרי דרש מנין שאין שואלין בגורלות
ד"ה ניקרא], ו) ביצה כז:,
שבת הל' יח סמג שם
ויועיל לו תפלה: בתרתי גובי.
שנאמר תמים תהיה וגורל וחוזה
ז) [לעיל מו. וש"נ], ח) [דף
טוש"ע א"ח סימן שכד סעיף
כז:], ט) רש"ל מ"ז, י) [ועי'
בשתי חתיכות שקצצו עם הקנים
ו ז:
בכוכבים חדא מילתא היא: דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה
רבי יהודה אומר אם לא היתה
לה ה מיי' פ"ב מהלכות
תוספות ביצה ב: ד"ה גבי
❖
בלא יודע: מרמינן בהדדי. מטילין
במזרח והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק
י"ט הלכה טז סמג
שבת],
1
❖
נבלה מע"ש כו'. תימה היכי
פת [לסל] לכל החבורה כאחד ואוכלין
לאוין עה:
יקראהו לרגלו ומדשמואל נמי אין מזל
יחד והאחד גובה מכולן: אנא
מוכח בפסחים פרק מקום שנהגו בסופו
לישראל דשמואל ואבלט הוו יתבי והוו
הגהות הב"ח
קאימנא ומרמינא. אגבה ואשים
(דף נו: ושם) ובפ"ק דביצה (דף ו:
תורה אור השלם
קאזלי הנך אינשי לאגמא א"ל אבלט
(א) גמרא שקלתיה
בסל: שוואי נפשאי כמאן דשקלי
ושם) מהך מתניתין דמוכן לאדם לא
1 מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק
לריסתנאי. נ"ב פירוש חלק
לשמואל האי גברא אזיל ולא אתי טריק
מיניה. עשיתי עצמי כגובה ממנו
הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם
סעודה שלי וע' בברכות דף
יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו
מב: (ב) תוס' ד"ה והא א"ר
ליה חיויא ומיית א"ל שמואל אי בר ישראל
ונתתי משלי חלקו: לא ממיתה משונה.
הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא
גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר
יוחנן וכו' ראויה לכלבים
חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ:
הוא אזיל ואתי אדיתבי אזיל ואתי קם
דאסירא לכלבים משום דהואי מוקצה
ומיהו מיתה הגונה ימות אלא ממיתה
בע"ש כדפי' לעיל:
ישעיהו מא ב
(ג) בא"ד אע"פ שבשעת
2 לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע
עצמה מצלת ונותנת חיים: כלדאי.
מחמת איסור שלא היתה ראויה חיה
אבלט שדיה לטוניה אשכח ביה חיויא
❖
חבורן:
וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת:
❖
חוזים בכוכבים: דצתא. תחבתה:
ט)(לא) לאדם ט)(ולא לכלבים)א ותירץ ר"יב
דפסיק ושדי בתרתי גובי א"ל שמואל מאי
משלי י ב
למכבנתא. [אישפינגלי"ז בלע"ז]
דיש דברים ראויים ליתן לפני הכלבים
עבדת א"ל כל יומא הוה מרמינן ריפתא
גליון הש"ס
חיים כגון עופות וכיוצא בהן הלכך
נושק"א של זהב שיש כמו טס בראשה:
בהדי הדדי ואכלינן האידנא הוה איכא חד
מוסף רש"י
ריסתנאי. אמנשטריישו"ן: ובעי
אי לאו דמוכן לאדם לא הוי מוכן
רש"י ד"ה אקלקילתא
מינן דלא הוה ליה ריפתא הוה קא מיכסף
מחתכין את הדלועין. ולא
על האשפה. מאשפות ירים
רחמי. בקש רחמים שלא ישלוט בך
לכלבים הוה שריא ליתן לכלבים וה"ר
ג
אמרינן מוקצין הן לבהמה
אביון (תהלים קלג) תרגום
אמינא להו אנא קאימנא וארמינא כי מטאי
יצר הרע: קיבורא. אשכול תמרים
יצחק בן הר"ר מאיר גריס במתני'
דמאכל אדם הן (לעיל קנה:)
מקלקלתא מרים חשוכה רש"י
והדקל לא שלו היה: מתני' את
ולא אמרינן טירחא דלאו
ע"ג דף כח ע"א ד"ה
לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה כי
אם לא היתה נבלה מעיו"ט אסורה
ויקרא: תוס' ד"ה תרגמא
צורך הוא (ביצה ב.). ואת
הדלועין. התלושין ומיהו סתמן לאו
השתא אתי שפיר בפשיטות דמוכן
היכי דלא ליכסיף א"ל מצוה עבדת נפק
הנבלה לפני הכלבים.
וכו' דהכי קים ליה. עיין
א
ואע"פ שנתנבלה בשבת, דבין
לעיל דף ט ע"ב תוספ' ד"ה
למאכל בהמה קיימי אלא לאדם: ואת
שפיר לאדם ואינו מוקצה מחמת
שמואל ודרש וצדקה תציל ממות ולא
❖
2
השמשות לא היתה עומדת
הא לן וש"נ:
הנבלה. שנתנבלה היום ובין השמשות
איסור ולא נהירא לי דבריש ביצה
ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה ומדר"ע
לאכילת כלבים, אפילו הכי
(דף ב.) דייק מינה דגבי שבת סתם
היתה עומדת לאדם ואפ"ה מחתכין:
שרי, דלית לן מוקצה בשבת
ד
נמי אין מזל לישראל דר"ע הויא ליה ברתא
(שם). שאינה מן המוכן.
גמ' כר"ש. דלית ליה מוקצה:
לעזי רש"י
לה תנא כר"ש אלמא גבי שבת
אתמול כשקדש היום לא היתה
אמרי ליה כלדאי ההוא יומא דעיילה לבי
מדכרכי דזוזי. מחצלות העשויות
מיתניא וה"ר פורת מפרש דממשנה
ה
עומדת למאכל כלבים (חולין
אישפינגלי"ז
גננא טריק לה חיויא ומיתא הוה דאיגא
עד.). כרכי דזוזי. זוג של
[אישפינגל"א]. סיכה
יתירה דייקו דה"ל למתני אם לא
לספינות לכסות פרקמטיא שבתוכן.
מחצלאות שמכסים בהן את
(שאינה נקובה).
אמילתא טובא ההוא יומא שקלתה
היתה נבלה מע"ש אסורה ותו לא
זוזי ספינות בלשון ארמי כך מצאתי
ז
פרגמטיא של ספינה, וזוזי
נושק"א. סיכה, מכבנה.
לשון זוג לפי שהן שתים
אמנשטריישו"ן
בתשובת הגאונים: כי הוו מייתי
למכבנתא דצתא בגודא איתרמי איתיב
דמאי צ"ל לפי שאינה מן המוכן אלא
❖
ועשויות כאהל, ובתשובת
[אמינישטרישו"ן]. מנה.
טריפתא לקמיה. בהמה שנולד בה
להכי תני לה דאפילו הוי מוכן לאדם
ח
בעיניה דחיויא לצפרא כי קא שקלה לה
הגאונים מצאתי כרכי דזיווי
ומפרש שהוא לשון ספינה
לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור
ספק טרפות וצריכה להוראת חכם:
הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה אמר לה
בלשון ארמי (לעיל יט:). דרב
רבינו חננאל
אקלקילתא. $על האשפה שאם יראנה
לא הוי מוכן לכלבים.ט מ"ר:
אסר ושמואל שרי. רב
אבוה מאי עבדת אמרה ליה בפניא אתא
ושמואל אמר הלכה כר"ש.
טריפה יניחה שם: ואפילו לכלבים
אסר לטלטולי משום מוקצה
אבלט, שהיה (רבנן)
עניא קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא
דרב סבר כר' יהודה במוקצה
[רבינו] שמואל אומר, גוי
לא חזיא. דנשחטה היום ולא יוכלו
תימה לר"י תרתי
ושמואל סבר כר"ש דלית
הוא, דאמרינן בפרק אין
בסעודתא וליכא דשמעיה קאימנא שקלתי
לטלטל כרבי יהודה: תרגמא זעירי.
דשמואל למה לי דתיפוק ליה מההיא
ליה מוקצה (שם). בבהמת
מעמידין בהמה בפונדקאות
קדשים. שאסורה בהנאה
דכרכי דזוזי ועז לחלבה ורחל לגיזתה לריסתנאי דיהבית לי יהבתיה ניהליה אמר
של גוים שמואל ואבלט הוו
במסכת ביצה בבהמת קדשים דאסורה
(א) א)
ח)
וטעונה קבורה ואינה נפדית
יתבי כו'. מתני' מחתכין
לה מצוה עבדת נפק ר"ע ודרש וצדקה תציל
דשילהי פ"ק (דף יט: ושם) ותירץ ר"י
בהנאה ולא חזיא לכלבים הא דחולין
דבעינן העמדה והערכה,
את הדלועין לפני הבהמה
אי נמי אין פודין קדשים
ואת הנבלה לפני הכלבים,
דמוקצה דהתם קיל ממוקצה דהכאי:
שפיר דמי להאכילה לכלבים:
ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה
להאכיל לכלבים, ואפילו למ"ד
רבי יהודה אומר אם
תרגמא
אין לא היתה נבלה מע"ש
זעירי בבהמת קדשים.
עצמה ומדר"נ בר יצחק נמי אין מזל לישראל
פודין ביו"ט לא פרקי לה
הלכך לא חזיא (ביצה כז:).
אסורה. אתמר ע'ר'ל'
תימה לר"י היכי מוכח
דאימיה דר"נ בר יצחק אמרי לה כלדאי בריך גנבא הוה לא שבקתיה גלויי
הלכה כסתם משנה. ראה
אמר הלכה כר' יהודה.
❖
מהכא דס"ל כר"ש ע"כ איצטריך
לעיל קמז:
פי' ע'ר'ל' סימן שמות
רישיה אמרה ליה ב כסי רישיך כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא ובעי
לאוקמה בבהמת קדשים כדמוכח
החכמים דאמרו דהלכה
רחמי לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה יומא חד יתיב קא גריס תותי
כר' יהודה והם ע'ולא
פרק אין צדין (ביצה דף כז:) משום
ור'ב ול'וי, אילו שלשתם
מוסף תוספות
דיקלא נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא אלמיה יצריה
דמתני' נמי דיקא דקתני עלה ולא
כר' יהודה. עולא בפירוש
סליק פסקיה לקיבורא בשיניה: מתני' מחתכין את הדלועין לפני
א. [ד]בין השמשות לא
אמר הלכה כר' יהודה.
החלה שנטמאת מה חלה דקדשים אף
ב) ג
מצי שחיט לה דשמא הוא
רב מכלל חלוקתו על
הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים רבי יהודה אומר אם לא היתה
בהמה דקדשים ומכח האי דיוקא
שבת. תוס' ביצה ו: ד"ה
שמואל בכראכי דזוגי, פי'
ד
גמ'
השתא. ב. [ד]מוכן לאדם
מחצלאות הכרוכות זוגות
פריך התם למר בר אמימר דאמר
איתמר (ער"ל
נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן:
היינו שעומדת לאכילת
זוגות העומדות למכירה,
מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו
אדם ואע"ג דאין ראויה
דרב אסר להתירן ולישב
שח"ז סימן) אמר עולא הלכה כרבי יהודה ג) (ושמואל אמר הלכה כר"ש)
לאדם לאותה שבת היינו
בהן. שמעינן מינה כיון
שאסורין ודחיק ר"י לתרץ $ דהכי
ואף רב סבר הלכה כרבי יהודה מדכרכי דזוזי דרב אסר ושמואל
מחמת איסור, ולא מחמת
ד)
שהן לסחורה מוקצות הן,
קים ליה להש"ס שלא פירש זעירי כן
הקצאה שלא היה רוצה
מכלל דסבר הילכתא כר'
שרי ואף לוי סבר הלכה כרבי יהודה כי הא דלוי כי הוו מייתי טריפתא
שיהנה בה אדם, ולא
אלא משום דבעי לאוקמה כר"ש.
יהודה. לוי נמי מכללא דכי
לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא כי יתיב ה) אקילקליתא דאמר
אמרינן עמידתה לאדם
הוו מייתי טרפה לקמיה
והא
מ"ר: א"ר יוחנן הלכה כסתם
כעמידתה לכלבים, שאלו
דלוי ביו"ט לא הוה חזי
דילמא לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא ושמואל אמר הלכה כרבי
משנה ותנן אין מבקעין כו'. תימה
היתה עומדת לכלבים כמו
ליה אלא אקיקלתא, סבר
שעומדת לאדם היתה
דילמא לא מיכשרא ואפילו
שמעון ואף זעירי סבר הלכה כר"ש דתנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה
לר"י היכי מוכח מהכא דלא ס"ל כר"ש
ו)
מותרת כשנתנבלה בשבת,
לכלבים לא חזי, שמעינן
דההיא ודאי כרבי יהודה דשמא אית
ותרגמא זעירי בבהמת קדשים אבל בחולין שפיר דמי ואף רבי יוחנן
דלגבי כלבים ליכא
מינה דכר' יהודה סבירא
ה
מוקצה מחמת איסור. תוס'
ליה דאמר לפי שאינה מן
ליה לרבי יוחנן מיגו דאיתקצאי לבין
אמר הלכה כר"ש ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן
ז)
המוכן. ש'ז'ח' סימן, והן
פסחים נו: ד"ה דתנן. ג. ולא
השמשות איתקצאי לכולי יומא וקורה
אמר דהוי מוכן לכלבים
שמואל זעירי ור' יוחנן.
אין שמואל ור' יוחנן בהדיא
אע"ג דלבסוף הוי מוכן
שנשברה אפילו לר"ש איתקצאי בין
לכלבים אלא אדרבה לפי
אמרי הילכתא כר' שמעון.
השמשות קודם שבירתה דהואי מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש אבל במתניתין לא איתקצאי בין השמשות דלית ליה ההיא מוקצה
שסתמא עומד לאדם,
זעירי מכללא, מדחזינן
מקצי ליה מכלבים. תוס'
ליה לזעירי דמתרגם להא
מה שהיא עומדת לאדם והיה רוצה רבי לתרץ דאי אית ליה לר' יוחנן מיגו דאיתקצאי היה אוסר ודאי לטלטל בהמה שנתנבלה בשבת שהרי
פסחים נו: ד"ה דתנן.
דתנן בהמה שמתה לא
נהי שהיתה ראויה לכלבים (ב) בלא שחיטה כדפירשית לעיל מיהו לטלטל היתה אסורה דכולי עלמא מודו דבעלי חיים הם מוקצים הוה לן למימר
ד. אמרינן וכו' דגבי שבת
יזיזנה ממקומה דבבהמת
מיגו דאיתקצאי ודנתי לפני רבי כיון שהיא ראויה לכלבים משום שהיא מוקצה לטלטל אין לנו לאוסרה לטלטל נבלה בשבת מידי דהוה אפירות
מתניא. תוס' ביצה ו: ד"ה
קדשים [מיירי], מכלל
השתא. ה. דשפיר מיירי
דחולין שרי, כר' [שמעון]
הנושרין דתלינן טעמא בריש ביצה (דף ג.) שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה לא אסירי לטלטל כיון דחזו לעורבים בעודן מחוברין אע"פ
דלית ליה מוקצה. ומקשינן
בשבת. תוס' ביצה ו: ד"ה
שבעת חבורן היו אסורין לטלטל ותירץ רבי דמסתמא מתניתין בכל ענין איירי בין אותן שראויין לכלבים בעודן חיים בין שאינן ראויין
(ג)
השתא. ו. דמיירי דהשתא
על ר' יוחנן וכי סבר
הוי מוכן לאדם, משום
רבי יוחנן הילכתא כרבי
לכלבים דבכולהו שרי ר"ש ואכולהו קאי רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי שמעון דמתניתין ולא למחצה אלמא לית ליה מיגו דאיתקצאי. מ"ר:
דע"כ מיירי אף ביו"ט.
שמעון, והא אמר ר' יוחנן
והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה.
בריש ביצה (דף ב.) אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש משמע דחשיב לסתמא דמתני' סתמא אמר
תוס' ר"פ שם ד"ה השתא.
הלכה כסתם משנה, ותנן
דאי לא אשמועינן כ"א
רבי לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתניתין נמי פליג רבי יהודה וסתמא לאו דוקא אלאיא חשיב כרבים.יב מ"רי):
גבי שבת. תוס' ביצה ו: ד"ה
אין
השתא. ז. והייתי יודע
דאסורה משום מוקצה. תוס' ביצה ו: ד"ה השתא. ח. אם אינו ענין לשבת, דהא שמעינן ליה, תנהו ענין ליו"ט ואפ"ה אסור. תוס' ביצה ו: ד"ה השתא. ט. לפי שאינו מוכן ועומד למה שהיה בתחילה. תוס' הרא"ש. י. דכרכי דזוזי הן
מוקצה מחמת מיאוס כגון בגדים ומחצלות שמכסין בהם דגים ושאר דברים המלכלכין אותם וכו' דנבילה המתנבלת בשבת מוקצה מחמת איסור הוא דאף לכלבים אינו ראוי מחיים ומוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה
מחמת מיאוס. תוס' לעיל יט: ד"ה הני. יא. מהני הסתם להיות. תוס' ביצה ב: ד"ה גבי. יב. והוי רבים רבי שמעון והוי יחיד רבי יהודה, והלכתא כרבים כת"ק דהיינו ר"ש. תוס' ביצה ב: ד"ה גבי.