יז:
יציאות השבת פרק ראשון שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כיון
דאפשר למיעבד כשמואל מהימני. הקשה ריב"א תרומת
טבי. שם האיש: רישבא. פורס נשבין לצוד
חיה ועוף: גידולי
קכח א מיי' פי"א מהל'
א) [תרומות פ"ט [מ"ד] פסחים
לד. נדרים ס.], ב) רש"ל מ"ז,
תרומות הלכה כא:
תרומה. אם זרעה ואפי' דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית:
מעשר דלא אפשר להו למיעבד כשמואל ליגזור ותירץ ר"י
קכט ב מיי' פי"ז מהל'
ג) [קידושין נח: ע"ז עג: חולין
תרומה טהורה ביד ישראל. ועינו צרה ליתנה לכהן וזורעה לבטלה
דמ"מ אמת הוא שגזרו אף על גידולי תרומה גדולה ורוצה לפרש טעם
קלז:], ד) אלא אמר רבא כצ"ל
מאכלות אסורות הלכה
רש"ל, ה) לקמן קנג., ו) ע"א לו.
ט יב סמג לאוין קמב טוש"ע
מתורת תרומה: אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו. אלא חטה
בכולן: ומהר"ם אמר דתרומת מעשר מהימני הלוים דאין נותנין מעשר אלא
ע"ש, ז) [ג"ז שם: ע"ש], ח) [דף
יו"ד סימן קיב סעיף א:
אחת מן הכרי כדשמואל ומדאפרשו
לחבריםא וריב"א תירץ דאותן שהיו חשודים
קל ג מיי' פי"א שם הלכה ג
לו:], ט) נ"א אוכלין וכלים
ש"מ לא חשידי: משום תרומה טמאה
סמג לאוין קמט טוש"ע
מטמאין משקין עי' מהרש"א,
טבי רישבא אמר שמואל אף גידולי תרומה
ב
לא היו מפרישין כלל כדאמ' בסוטה וחברים
א)
י) [וע"ע תוס' ב"ק קטו: ד"ה
יו"ד סימן קכג סעיף א:
ביד כהן. שאסורה באכילה ובא
שהיו מפרישים מהימניג [תוס' ישנים]:
תרומה בו ביום גזרו מ"ט א"ר חנינא גזירה
קלא ד מיי' פי"ב מהל'
אתי], כ) [לעיל יב.], ל) [להלן יח:
דילמא משהי ליה גביה ואתי
לזורעה וגזור שתהא בשמה הראשון
ד"ה אלא כדי שיגיע], מ) [בד"ה
איסורי ביאה הל' א
משום תרומה טהורה ביד ישראל אמר רבא
❖
סמג לאוין קיב טוש"ע אה"ע
אריסא],
ביה לידי תקלה. פי'
והרי היא תרומה טמאה דחיישינן
אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו
סי' טז סעיף א:
דילמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי
בקונטרס ולכך גזרו דאפי' יזרענה
קלב ה מיי' פ"ד מהל' איסורי
(אלא אמר רבא ישראל) כיון דאפשר
ב)
ביאה הל' ד ופ"א מהל'
הגהות הב"ח
למיכל בטומאתה: נותן כיסו לנכרי.
דהוי טמאה וקשה לר"י דאמר בהדיא
טומאת מת הלכה יד ופ"ב
למעבד חטה אחת ג) כדשמואל ולא קעביד
בפרק כל שעה (פסחים דף לד. ושם)
ולא יטלטלנו פחות פחות מד' אמות:
(א) רש"י ד"ה שיהבילו
מהלכות משכב ומושב הלכה י:
קלג ו מיי' פ"ג מהלכות שבת
הימוני מהימני אלא גזירה משום תרומה
שיתחממו הס"ד ואח"כ מתחיל
סנוותאה. שם מקום: ובנותיהן.
שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא
ד)
א
הדיבור שיקלוט. מבעוד יום
הלכה ב' ופ"ו שם הלכה
טמאה ביד כהן דילמא משהי לה גביה
ואסורין מלאכול פי' לזרים כדמפרש
במס' ע"זח) פרכינן בנותיהן דאורייתא
יט סמג לאוין סה טור שו"ע
הוא סו"ד ואח"כ מ"ה העין
❖
נינהו: כולן מי"ח דברים הן. והא
או"ח סימן רמד סעיף א וסימן
הצבע:
התם אלמא לכהנים שרי וי"ל כיון
ד
ואתי לידי תקלה: ואידך אמר ר' חייא בר
❖
רנב סעיף א ב:
דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא
כולהו חדא היא דגזרו על פיתן משום
אמי משמיה דעולא אף מי שהחשיך לו
ה)
שמנן ועל שמנן כו' כדלקמן: הניחא
שמטהרין לא משהי גביה והא דהכא
ה
גליון הש"ס
בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו:
תוס' ישנים
לר"מ. דמני להו להא דמניח כלים תחת
חיישינן לתקלה ובספ"ק דפסחים (דף
ו
רש"י ד"ה שמטמא בזיבה
ו) ואידך אמר באלי אמר אבימי סנוותאה פתן
כ:) זאמרי ב"ה תעשה זילוףח איכא
הצינור הוו להו י"ח ט' דפסלי תרומה
א) וריב"א רצה לפרש שנותנין
ואפי' אינו זב. עיין מהרש"א
ושמנן ויינן ובנותיהן כולן מי"ח דבר הן הניחא
אותן בתנור כדי לייבשן כשמעלן
לקמן דף כא ע"ב בתוד"ה שהיה
למימר דהכא מודו ב"ה דפעמים
ואין קורין ואין פולין הא חדסר פשו
❖
מן המשרה ויש בו איסור
מונח:
לרבי מאיר אלא לר' יוסי שבסרי הויין איכא
שצריך להשהות שנה שלימה עד זמן
להו ז' צינור ומרדע ובנות כותים ובוצר
בישול טז טרם שיתייבשו מתרכך
זריעהטי): על פתן ושמנן משום יינן.
מחמת הלחלוחית וכדאמר
הא דרב אחא בר אדא דאמר רב אחא בר
וגידולי תרומה ונותן כיסו ופיתן ושמנן
[לקמן עד:] האי מאן דשדי
לעזי רש"י
חדא: איכא הא. דמוסיף רב יצחק
הקשה ריב"א מ"ש שהחמירו טפי ביין
אדא אמר ר' יצחק גזרו על פתן משום שמנן
סיכתא לאתונא חייב משום
❖
מבשל:
ביצ"א [ויצי"ש]. אלום.
לאסור בהנאה מפת ושמן ותירץ מפני
אדאבימי על דבר אחר משום ד"א:
ועל שמנן משום יינן על פתן משום שמנן
ארישש"א [רישטי"ש].
❖
ועל בנותיהן משום ד"א. ע"ז. ועוד
שהיין משמח אלהים ואנשים והיו
מאי אולמיה דשמן מפת אלא גזרו על ב פתן
אגודות פשתן סרוק.
גזרו על ד"א שלא הוזכר כאן: שמטמא
רגילין לנסכו אפי' שלא בפני ע"ז
מוסף תוספות
ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן
ג
בזיבה. $ואפילו אינו זב: אוכלין וכלים.
הואיל והוצרכו לאוסרו משום בנותיהם
א. ואיהו ודאי יהיב לה
מוסף רש"י
ועל בנותיהן משום דבר אחר ועל דבר אחר
ד
נתנו בו חכמים דין וחומר יין נסך
שנטמאו ט) במשקין חדא חשיב להו:
לכהן, וגם דבר שלא עמל בו
משום דבר אחר מאי דבר אחר אמר רב
מתני' סמנין. לצבע: כרשינין.
גידולי תרומה תרומה. אפילו
אדם אין עינו צרה בו, אבל
ז)
ממש כיון דפעמים היו מנסכין אותו
בדבר שזרעו כלה, כגון חיטין או
בתרומה הנוהגת בכל ישראל
נחמן בר יצחק גזרו על תינוק נכרי שמטמא
למאכל בהמה ביצ"א בלע"ז: וב"ה
אפי' שלא בפני ע"ז:
ה
צלעות שומין (פסחים לד.) דאין
שייך למיגזר. תוס' הרא"ש.
הניחא לר' מאיר אלא לרבי יוסי
גדולי היתר מעלין את האיסור
ב. יוחנן כהן גדול שלח
מתירין. משנתן את המים מבעוד
בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו
דאפשר למעבד
(נדרים ס.).
בכל גבול ישראל וראה שלא
שבסרי הויין. ה"מ נמי
יום: אונין. ארישש"א והן אגודות
במשכב זכור אי הכי לר"מ נמי תשסרי הויין
חטה אחת. דהא לא אתפריש
היו מפרישים אלא תרומה
שיעורא דידה אלא ראשית דגנך
גדולה בלבד אמר להם
של פשתן מנופץ ונותנין אותו בקדרה
למימר אלא לר' טרפון מאי איכא למימ'
י
אוכלין וכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב
כתיב ואפילו כל דהו, ורבנן הוא
בני כשם שתרומה גדולה
לתנור ומתלבן: שיהבילו. שיתחממו (א):
רש"י חשיב אין פולין ואין קורין בתרתי
להו: מתני' ב"ש אומרים אין שורין דיו
דאמרי עין יפה אחד מארבעים,
במיתה כך תרומת מעשר
העין. הצבע. שיקלוט מבעוד יום:
וכן משמע מדקתני בברייתא אלו מן
עין רעה אחד מששים, בינונית
וטבל במיתה. תוס' הרא"ש.
כ)
וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד
אחד מחמישים (ע"ז עג:). נותן
ג. והאי דקאמר כיון דאפשר
מתירין. לתתה מבעו"י והיא קולטת כל
ההלכות ולא קתני בברייתא אלא
כיסו לנכרי. מבעוד יום (לקמן
למעבד כשמואל לאו עיקר
יום וב"ה מתירין ב"ש אומרים אין נותנין
הנהו תרתי והא דלא חשיב מבחין
הלילה: ולא טוענין עמו. על החמור: ולא
קנג.). שמטמא בזיבה. אפילו
הטעם הוא אלא הימוני
לא ראה גזרו עליו להיות כזב
אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי
מהימני הוא עיקר הטעם
מגביהין עליו. משאוי על כתיפו. דנראה
בין בגדו לבגדי אשתו ושמש הבודק
❖
.
דכיון דמהמני ומפרשי ודאי
(ע"ז לו:)
שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה
כמסייעו להוליך בשבת: אלא כדי
כוסות וקערות לאור הנר הנך נפקו
יהבי. תוס' הרא"ש. ד. דהכא
לא גזרו חכמים אלא
שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא
מכלל הני תרתי שהן עיקר מיהו
אלא כדי שיקלוט העין וב"ה מתירין ב"ש
שתהא תרומה אבל לעולם
רב נסים גאון
קשה דלא מני רש"י הך דלא יאכל
המקום קרוב שיוליכנו שם מבעו"י:
אומרים אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים
פקעא טומאה מינה, ומיהו.
אלא אמר רבה ישראל כיון
ריטב"א. הועילו בתקנתם.
הזב עם הזבה דודאי מי"ח דבר הוה
עם
יא
אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירין ב"ש
תוס' הרא"ש. ה. ומשום
דאפשר למיעבד כשמואל ולא
דקתני לה במתניתין בהדיא ולפי זה
יב
דתהדר חולין הוא דהויא
קא עבדי, דאמר שמואל חטה
אומרים אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע
אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו
משהי לה. ריטב"א. ו. לדברי
אחת פוטרת את הכרי. ותמצא
למקום קרוב ובית הלל מתירין ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים
הכל דילמא אתי בה.
במס' קידושין [דף נח] בסוף
א"נ הבא ראשו ורובו במים שאובין
ריטב"א. ז. דקתני חבית יין
האיש מקדש, במסכת א)
לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן בית הלל מתירין עם
ו
וטהור שנפלו כו' חשיב חדא משום
של תרומה שנטמאת וכו'.
בכורות בפרק יש בכור לנחלה
יג
ריטב"א. ח. הרי דלא חייש
ובשחיטת חולין בפ' ראשית
השמש
דאי לא הא לא קיימא הא כי היכי
הגז [דף קלז]. ואידך אמר באלי
בה לתקלה. ריטב"א. ט. אבל
דפתן ושמנן ויינן ובנותיהן חשיב גזירה אחת וההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ דקתני עלה בתוספתא אלו מן ההלכות איכא למימר
יד
גיותאה משמיה דרב פיתן
[התם] לעולם יכול הוא
דהוי בכלל לא יאכל הזב עם הזבה: ועל בנותיהם משום דבר אחר. ואם תאמר הניחא למ"ד דמפרש בפרק ב' דמסכתא ע"ז (דף לו:)
לעשות זילוף אחר שיתיישן
ושמנן ויינם ובנותיהם כולן
מעט. תוס' ב"ק קטו: י. אלא
אסורין משמונה עשר דבר.
דעל בנותיהם גזרו יחוד דשייך למיגזר משום ע"ז אלא למ"ד דעל בנותיהם גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע"ז וי"ל דע"י שגזרו עליהם
טו
דחדא מינייהו נקט. חי'
תמצא בפ' אין מעמידין בהמה
נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהם כ"כ: אונין. פי' בקונ' נותנים בתנור א)ומתלבן וכן משמע בפ"ב (דף כז:) דאמרי' האונין של פשתן
הר"ן. יא. אע"פ דבברייתא
[ע"ז דף לו] כבר הודו ואמרו
לא קתני אלא אין פולין
בנותיהן דאורייתא היא דכתיב
משיתלבנו: אין פורסין מצודות כו'. אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ"מ גזרו לפרוש
ואין קורין ואלו מן ההלכות,
[דברים ז] לא תתחתן בם,
אבל לא יאכל הזב עם
והזכירו בזה הענין הרבה פנים
מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי קתני בתוספתא (פי"ג מ"ה) הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב:
יז
אלא בכדי שיצודו. וא"ת מנא ידע מתי יבא החיהיח וי"ל דבירושלמי (בפירקין ה"ז) מוקי לה בפורש בחורשין דמצוין שם חיותאיט ומיירי בענין זה
הזבה לא קתני ברייתא, מ"מ
ולא נתקיימו, וביררו בסוף
כיון דאין פולין ואין קורין
הדברים דאורייתא יחוד דאשת
שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשכה: אין מוכרים
היו מן ההלכות שנאמרו
איש, אתא דוד גזר אפילו יחוד
בעליה כ"ש לא יאכל הזב
דפנויה, אתו אינהו גזור אפילו
לנכרי. אף על גב דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת מ"מ מאחר שהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שישראל
עם הזבה. תוס' הרא"ש.
יחוד דגויה. ונתבאר עוד בזה
אסור מן התורה גזרו רבנן עם חשכה כדפירש בקונטרס משום דמיחלף בשלוחו אבל בהנך דברים דרישא שאינו עושה בשבת
ל)
כ
כא
יב. בתר אין פולין ואין
הפרק כי תינוק נכרי מטמא
איסור בידים לא גזרו אי לאו דמיחייב חטאת והיינו טעמא דאין נותנין עורות לעבדןכב: אין נותנין עורות לעבדן וב"ה מתירין.
קורין. תוס' הרא"ש. יג. שלא
בזיבה בן ט' שנים ויום אחד,
גזרו בטהור אלא משום לתא
לדבריהם אימתי ראוי לביאה
מכאן היה נראה לר"ת להתיר על ידי קבלנות נכרי לבנות בשבת ועוד מביא ראיה מריחים דשרי ב"ה אליבא דרב יוסף בגמ' (לקמן יח:) דמתירין
כג
דטמא וכדאיתא לעיל (יד.)
בן ט' שנים ויום אחד אימתי
בגמרא. ריטב"א. יד. אע"ג
מטמא בזיבה בן ט' שנים ויום
להניח שם חיטין מבעוד יום ויניחנו כל השבת כל שכן קבלנות על ידי נכרים דשרי ואינו ראיה דידעי כ"ע שהריחים טוחנות מעצמם
כד
דגזור פתן ושמנן משום יינן
אחד.
וידעי נמי שהחטין הושמו שם מע"ש אבל קבלנות יאמרו שצוה להם בשבת לעשות ועוד מביא ראיה מסוף פ"ק דע"ז (דף כא: ושם) מ)
ויינן משום בנותיהם. תוס'
א) לפנינו לא נמצא בפ' יש בכור
הרא"ש. טו. שלא ירצה לה
דאמר רשב"ג משכיר אדם שדהו לנכרי מ"ט אריס אריסותיה קעביד וה"נ קבלנותיה קעביד ואף על גב דר"ש בן אלעזר פליג עליה
כה
כו
מימרא דשמואל הלזו רק הוא
לעבוד ע"ז כדי שתשמע
❖
קיימא לן כרשב"ג דסתם מתני' כוותיהכז והא דאמרינן במ"ק (דף יב. ושם) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותרכח מוקי
בע"ז ד' עג ע"ב.
לו. תוס' הרא"ש. טז. דכל
ר"ת התם כולה שמעתיה באבל ולכך החמיר ול"נ דהתם איכא דמחמרי בחול המועד טפי מבאבל ואפילו למאן דמחמרי טפי באבל
דבר המתייבש. הגהות מרדכי
כט
סימן תנ"ב. יז. חיה או עוף.
מבחול המועד מודה בשבת דחמיר טפיל ונראה לר"ילא דהא דשרי בשמעתין עורות לעבדן היינו בתלוש דלא מפרסמא מילתא שהנכרי עושה
תוס' הרא"ש. יח. ואם פורש
רבינו חננאל
מלאכה בביתו ולא ידעי שהוא של ישראל וכן נמי אמר במ"ק (דף יא: ושם) גבי אבל מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו
המצודה על גבה כבר
גידולי תרומה תרומה.
היא ניצודית ועומדת. תוס'
אבל קבלנות דמחובר דהוי ברשות ישראל דמפרסמא מלתא אסור בתוך התחום דהרואה יאמר שכירי יום נינהולב והכי משמע בירושלמי
הרא"ש. יט. דמסתמא יכנסו
אסיקנא משום תרומה טמאה
דפירקין דקאמר התם אומני נכרים שהן עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך ביתם מותר אמר ר' שמעון בן אלעזר בד"א בקבולת
לג
שם לזמן מועט. רשב"א.
ביד כהן, אבל משום טהורה
[וא"כ] ידוע הוא קמן שראוי
ביד ישראל לא, פי' דאפשר
למעבד כדשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי, ומפורשת הא דשמואל בסוף ע"ז. הא דאמר עולא, והא דאמר באלי, פשוטות
לצוד. תוס' הרא"ש. כ. שלא יגביה ויטעון בידים. תוס' הרא"ש. כא. בהנך גזירות דכלים. תוס' הרא"ש. כב. [ו]כלים לכובס וכו'
הן. י"ח דברים שגזרו בו ביום אילו הן שפוסלין את התרומה, האוכל אוכל ראשון או אוכל שני, אע"ג דסוגיין הכא כר' יהושע
והיינו טעמא נמי דלא ימכור חמצו לנכרי. תוס' הרא"ש. כג. דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. תוס' הרא"ש. כד. ואע"פ שמשמעת
קול. תוס' ע"ז כא: כה. ועושה בה מלאכה בשבתות וביו"ט. תוס' הרא"ש. כו. וק"ו נמי הוא דהשתא אריסות שדה שחלק
דאמר זה וזה שני הוא, הא מיפרש בשחיטת חולין פרק השוחט [דף לד.] מימרא דרבה בר בר חנא (דילג) האוכל אוכל אוכל ראשון
הישראל משביח במלאכה שרי, קבלנות שאין בו שבח לישראל כלל במה שממהר נכרי לעשות קבלנותו [שאין הבית מתעלה
והאוכל אוכל שני כי שונים הם, והשותה משקין טמאים, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו עליו על ראשו ועל רובו
בכך אלא ממהר לעשות. תוס' מו"ק יב] לא כ"ש דנימא קבלנא קבלנותיה קעביד. תוס' ע"ז כא: כז. ועוד ותניא [התם] (לקמן
ג' לוגין מים שאובין, והספר והידים. אבל טבול יום לא, דאמרינן (פוסל האוכלין) סמי מיכן טבול יום, כלומר טבול יום אינה גזירה
יט.) גבי ספינה פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, אלמא אין הנכרי מניח לעשות קבלנותו בשביל ישראל ואיכא מאן
אלא מן התורה פוסל. האוכלין והכלים לר' מאיר דמחשב להו בחדא, הרי ח' דברים הללו שפוסלין את התרומה גזרו בו ביום. ועוד
דאמר אפי' לפסוק אין צריך. תוס' ע"ז כא: כח. אלמא דתחילת מלאכה כמו בנין אסור. תוס' הרא"ש. כט. ומפרש לה הכי, אמר
גזרו עשרה אחרים ואלו הן המניח כלים תחת הצינור, וכל המטלטלין מביאין הטומאה והבוצר לגת, וגדולי תרומה, ומי שהחשיך,
שמואל מקבלי קיבולת באבל בתוך התחום אסור כו' אמר רב פפא אפילו חוץ לתחום נמי לא אמרן דשרי אלא היכא דליכא
ופיתן, ושמנן, ויינן, ובנותיהן, ודבר אחר הרי י"ח דברים אליבא דר' מאיר. ולר' יוסי דאמר כי המניח כלים תחת הצינור לא גזרו בו
מתא דמקרבא להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור, פירוש לפי שיראו בני העיר מלאכתו כשילכו לשם, אמר רב
אלא עדיין הוא מחלוקת, פיחת זה ומחשב זה אוכלין והכלים שנטמא במשקין שנים, הרי גם לר' יוסי י"ח דבר שגזרו. ובנות כותים
נדות מעריסתן, ותינוק נכרי שיהא מטמא בזיבה כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו בעבירה. ירושלמי ר' אליעזר אומר בו ביום
ששת וכי ליכא מתא דמקרבא נמי לא אמרן דשרי אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא,
פירוש אז מותר חוץ לתחום ע"י קבלנות עובד כוכבים, אבל בחוש"מ דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור וכ"ש
גדשו סאה לחבית מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשומין מחזקת, פי' הוסיפו גזירות לגדור גדרות. ר' יהושע אומר
בחול גמור אלא חול המועד לרבותא נקט דאע"ג דלא שכיחי דאזלי כולי האי אסור, ולפי זה כל מה שאוסר לשם היינו באבל
בו ביום מחקו סאה, לא הוסיפו ולא גרעו אלא התירו המותר ואסרו האסור לחבית מלאה שמן אם יתן לתוכה מים מקיא השמן.
דוקא דבאבל החמירו יותר כדמוכח התם בריש פרקא אמר רב ששת בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחולו של
תני רשב"י בו ביום גזרו על פיתן, ויינן, וגבינתן, וחמצן, וצירן, ומורייסן, וכבושיהן, ושלוקיהן, ומלוחיהן, ועל החליקה, ושחיקה,
מועד אסורין בימי אבלו ותניא כותיה. תוס' ע"ז כא: ל. וגם מדפרש"י וה"ר נתן ערוך זצ"ל גבי מקבלי קבולת שקבלו עכו"ם
וטיסני, ועל לשונם, ועל עדותן, ומתנתן, ובכוריהן, ובניהן שנטמאו בזיבה מבן ט' שנים ויום אחד כדי שלא יהא תינוק ישראל מצוי
מישראל משמע כל ישראל אפי' אינו אבל. אור זרוע הל' ע"ש סי' ב'. לא. דכל קבלנות שיש בו פרסום דבר וידוע שהמלאכה
אצלו במשכב זכור, ובנותיהן מבת ג' שנים ויום א', פת עימעמו עליה והתירוה במקום שאין פת ישראל מצויה מפני חיי נפש. שמן
רבי ובית דינו התירוה מפני שלא פשט איסורו ברוב ישראל, ופירושן במסכת ע"ז. רבי חייא רבה מפקד לרב אין את יכול מיכל כל
של ישראל היא אסור. תוס' הרא"ש. לב. [ד]בבנין בית רגילות לשכור מידי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא
שכירי יום נינהו. תוס' ע"ז כא: לג. דקיבולת דבית אסור בין באבל בין בשבת. תוס' ע"ז כא:
שתא בטהרה אכול, ואין לא תהא אכול ז' יומין בשתא, מיכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה [לידי נקיות, נקיות מביאה]
לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי רוח הקודש,
רוה"ק לידי חסידות, חסידות לידי תחיית המתים, תחיית המתים לידי אליהו זכור לטוב. זריזות לידי נקיות שנאמר וכלה מכפר, נקיות לידי טהרה שנאמר וכפר וטהר וגו'. תני בשם ר"מ כל הקבוע בא"י ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבקר
ובערב מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אילו כולן ששנינו במשנתינו, כגון שריית דיו, ונתינת אונין של פשתן לתנור וכיוצא בהן, הלכתא כב"ה דמתירין עם השמש.