1/311

קנז:

מי שהחשיך פרק

עשרים וארבע

שבת

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

וגיגית סדוקה מונחת על גביו. והמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית

ב) [כנגד] הסדק ולפני מות המת

פקקו בשבת המאור בטפיח שמא אין

מד א מיי' פ"י מהל' שבת

א) [ברי"ף ובר"ן איתא באגנא

הלכה ו סמג לאוין סה

וכן הוא ברש"י שם וע' בערוך

בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל שאין לו מקום לצאת דרך מעלה וחור שבין שני בתים מכניס את הטומאה לצד שני

טוש"ע א"ח סימן שיז סעיף

ערך אודנא וכן בברכות כב. ר'

במלא אגרוף לפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד ההילקט וכלי חרס אינו מטמא מגבו וחוצץ: וקשרו מקידה. שהיא רחבה טפח: בגמי

א:

זירא הוה יתיב באגנא דמיא

מה ב מיי' פכ"ד מהל'

פרש"י באגנא גיגית],

לידע. אם תכנס בסדק הגיגית ובמסכת אהלות (פ"י) שנינו ג) (דאין) חילוק בארובה שבתוך הבית

וטומאה מקצתה כנגד ארובה ומקצתה

❖

ב) [רש"ל], ג) [רש"ל מח"ז],

שבת הלכה ה סמג

בתוך הבית בין יש בארובה פותח

שם טוש"ע א"ח סימן שו

❖ מים וכך פירש בערוך:

באוונא דמיא. אמבטי של וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את

טפח לאין בארובה פותח טפח ואני

סעיף ו:

רבינו חננאל

לא יכולתי להבין בו. ולהכי נקט גמי

המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי

מדידה דמצוה דלאו דמצוה מי

שראוי למאכל בהמה ולא מיבטל

ויתד של מחרישה. וקיי"ל

רב נסים גאון

לידע אם יש שם בגיגית פותח טפח אם לאו:

דכל היכא דפליגי רב

ליה להיות קשר של קיימא דמנתק

אמור כו'. בפקיקה לא

ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין

אם יש בגיגית. עיקר דיליה

אחא ורבינא הלכתא כדברי

באוונא.

כשיבש:

בגיגית מלאה

בעינן של מצוה כדפירש' לעיל

המיקל, ואסקינן בה הלכה

במסכת אהלות [פ"ג משנה ז]

אלא בשבת: עולא איקלע לבי ריש גלותא

למעשה שהלכה כרבי

כזית מן המת פיתחו בטפח,

מים: מתעסק. שלא לצורך אלא

בשילהי כל הכלים

(דף קכו:)

שמעון בהלכות שבת כולן

והמת פיתחו בד' טפחים

חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב א) באוונא

לאיעסוקי בעלמא:

דווקא במדידה בעינן של מצוה:

ואין הלכה כרבי יהודה אלא

להציל את הטומאה על

דמיא וקא משח ליה אמר ליה אימר

במוקצה מחמת איסורו.

הפתחים, אבל להוציא את

הדרן עלך מי שהחשיך

הטומאה בפותח טפח. אמר

ואשכחנן ר' יוחנן דאמר

דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי

ליה אנא מתעסק בעלמא

מודה ר' שמעון בזה,

וסליקא לה מסכת שבת

אנא. עיקר שלו כבר פירשנו

דגרסינן בפרק כירה א"ר

אמור אמר ליה מתעסק בעלמא אנא:

חייא בר אבא א"ר יוחנן

בפרק כלל גדול שהמתעסק

אין מוקצה לר' שמעון אלא

פטור לענין שבת כמו

הדרן עלך מי שהחשיך וסליקא לה מסכת

שבת

כעין שמן שבנר בשעה

שאמרו בכריתות בפרק אכל

שדולק הואיל והוקצה

חלב [דף יט] אמר רב

לאיסורו והוקצה למצוותו.

נחמן אמר שמואל מתעסק

ומוקצה מחמת חסרון כיס דברי הכל מוקצה הוא ואסור. וקשיא לן הדא הילכתא דאמרינן בפרק כירה [דף מה] כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר [רבי יוחנן] הלכה כר' יהודה, וריב"ל אמר הילכתא כר"ש וכו' וצריכא עיונא. ואם

בחלבים ובעריות חייב

שכבר נהנה, מתעסק בשבת

יש לומר הא ר' יצחק בר יוסף א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה, הא ריב"ל פליג עליה ואמר הילכתא כר"ש. ואע"ג דאמר רב יוסף היינו דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אמרו הלכה כר' שמעון וליה לא ס"ל, וא"ל אביי לרב יוסף

ואת לא תסברא דר' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה, הני כולהו שמעתתא לא דייקינן [והא במסקאנא דיקא וכואתה עבדינן עובאדא],. מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ומבעיא לן האי דקתני מפירין

פטור מלאכת מחשבת

נדרים בשבת לצורך הוא אבל שלא לצורך השבת לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת, או דילמא כי קתני לצורך אשאלה בלבד אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך השבת מפירין, אלמא הפרת נדרים כל אותו היום בלבד. וסלקא

אסרה תורה. ובגמרא

כתנאי דתניא הפרת נדרים כל היום, ר' יוסי בר' יהודה ורבי אלעזר בר' שמעון אומרים מעת לעת. והילכתא הפרת נדרים כל היום בלבד דגרסינן בפרק נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה פי' שמועה זו, והכי פסקה לה

דהזורק דבני מערבא [סוף

[התם] ר"ש בן פזי אריב"ל אין הלכה כאותו הזוג. ונשאלין לנדרים לצורך השבת. ומיבעיא לן בשלא היה לו פנאי מערב שבת, או דילמא אפילו היה לו פנאי. ופשטנא אפילו היה לו פנאי (מערב) [מבעוד] יום והוה אפשר להו

פרקא] גרסי המתעסק בשבת

פטור היך עבידה אמר הריני

לישאל, נשאלין בשבת ושפיר דמי. [פי'] מפירין נדרים, שמפר הבעל לאשתו ונשאלין לנדרים, שאילה לחכמים. ומפרשינן בפרק נערה המאורסה סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים ביחיד מומחה בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה

קוצר חצי גרוגרת וקצר

[הדיוטות] לא דמחזי בי דינא. א"ל אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד ואפילו בקרובין ואפילו בלילה לא מחזי בי דינא. אמר רבא אמר רב נחמן הילכתא נשאלין נדרים מעומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובין ואפילו אפשר להן

מבעוד יום. פוקקין את המאור. פירוש מניחין בגג מקום פתוח כגון זרת הן חסר הן יתיר ליכנס ממנו אור ונקרא מאור, ותנן [פי"ג] העושה לו מאור בתחילה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה שירי המאור רום אצבעיים על רוחב

כגרוגרת פטור.

סליק מי שהחשיך

גודל. ואם רוצה בשבת לסותמו מותר, ועל זה שנינו פוקקין את המאור, ופירושו סותמין את המאור כאשר פירשנו. ומודדין את המטלית ואת המקוה אם היא אמה על אמה ברום שלש, ראוי לטבול בו. פקקו את המאור בטפיח.

וסליקא לה מסכתא

פירוש טפיח, כלי חרס קטן והוא כגון פתיא. והרבים נקראין פתוותא כדגרסינן בע"ז בגמרא אילו דברים של נכרים אוסרין ואיסורן איסור הנאה [דף לג:], וכדתנן זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת. וקושרין את המקידה

דשבת בסייעתא דשמיא

בגמי. פירוש מקידה, כלי חרס כגון זה ששנינו בפרק היה מביא את מנחתה, היה מביא (את) פיילי של [חרס] חדשה ונותן בתוכה חצי לוג מים מן הכיורא). וזו שאמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין ב' בתים וגיגית

סדוקה מונחת על גבן, ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע את יש בגיגית פותח טפח אם לאו, מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. וכך פירושו, היה שם ב' בתים, והילקטי מלשון תל המתלקט

והוא כמין קיר חוצץ ביניהן. וגיגית כלי כמין פתיא סדוק או כמין כפישא מפולשת, והיה קבוע בכותל חלול פתוח. ובאותה שבת היה המת מוטל בבית אחד, ובבית האחר היו רוצים להכנס בו כהנים, ולא היו יודעים בבירור אם

יש בגיגית פותח טפח ומביא את הטומאה אם לאו, שכך שנו במשנתנו טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה. ועוד שנינו פרק העושה מאור [פי"ג משנה ד] לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח. וסתמו

את המאור בטפיח, הוא כמין כלי לכסות את המאור הפתוח שלא יאהילו העומדים על הגג באותו המאור ויטמאו מן הטומאה המוטלת בתוך הבית כנגד המאור, שהיה נפתח המאור [נ"א: בפתחו של מאור] יתר ממלא מקדח

גדול של לשכה שזה שיעורו ומפורש במשנתנו פרק [הנזכר], לפיכך הוצרכו לסותמו. ואותה הגיגית היתה בכותל גבוהה מקומת אדם ופישוט זרועותיו ולמטה מן הגג מכדי תליית אדם ופישוט זרועותיו, ולקחו מקידה שהיא כלי

חרס ויש בה בכולה טפח וקשרוה בגמי ושלשלוה והעמידה כנגד פי הגיגית לראות אם פי הגיגית נתמלאה, הנה יש בה טפח ומביאה הטומאה מבית לבית. ואם היא פחותה ממלא הגיגית, נתברר שאין בגיגית פותח טפח ואינה

מביאה הטומאה. ויש אומרים קשרו המקידה בגמי בראש הקנה ושיערו פתחה של גיגית אם יש בה פותח טפח ואם לאו. עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באדנא דמיאת והיה מודד המים גובה המים

ורוחבו. אמר לו אימר דאמרינן שהתירו חכמים מדידה דמצוה, כגון מדידה של מקוה שצריך לטבילת מקוה, מדידה דלאו מצוה מי אמור. א"ל מתעסק בעלמא אנא, כלומר אני מודד ולא מתכוון למדידה אני. קונטרס אחרון גירסא

ירושלמי בראש השנה פרק אם אין מזכירין בתחילתו אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין אותו על פיו, חשכה מוצאי שבת מטלטלין אותו על פיו. ר' חייא אמר מטלטלין אפומא (דימלותא) [דמלייתא]. רבי מתניאה מטלטל

על אברתיה דזיהרא. ר' (ממל) [אמי מל] על פי נשים דאמרי שמשא הות בסוסיתא.

הדרן עלך מי שהחשיך בדרך. תהלה לעל במתי עב דורך סליקא לה מסכת שבת. משירי אהודנו צח דודי. כי כביר מצאה ידי. מי שזיכני להתחיל והוא יזכני לסיים. חזק ונתחזק הכותב לעד לא יוזק.

א) כמדומה שחסר כאן לציין בסוטה דף ט' דאיתא שם לפיכך הכהן משקה אותה במקידה של חרס וכ"ה ג"כ שם דף ל"ב וכן מציין הערוך ערך קד.

אחר השלמת המסכתא יאמר זה ויועיל לזכרון בעזרת השם יתברך

*) הַדְרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שַׁבָּת וְהַדְרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שַׁבָּת וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת שַׁבָּת וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִינָן לֹא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא

דְּאָתֵי:

יאמר כן שלשה פעמים ואחר כך יאמר:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. **) חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי בַּר פָּפָּא נַחְמָן בַּר

פָּפָּא אַחָאי בַּר פָּפָּא אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא רַפְרָם בַּר פָּפָּא רָכִישׁ בַּר פָּפָּא סוּרְחָב בַּר פָּפָּא אַדָּא בַּר פָּפָּא דָּרוּ בַּר פָּפָּא:

הַעֲרֵב נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה כֻּלָּנוּ אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל

כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ

וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ: מֵאוֹיְבָי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ

אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים.

אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָן מְקַבְּלִים שָׂכָר.

אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ

יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת שַׁבָּת כֵּן תַּעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת

וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹּא תַמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי

וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם. וְתִתְקַיֵּם בִּי בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים: אוֹרֶךְ

יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד: יְיָ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָּתָא, וּלְאַחְיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עַלְמָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכָלֵיהּ בְּגַּוֵהּ,

וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵיהּ וִיקָרֵיהּ, [וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ].

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר

וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ

אָמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן, וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא, דִּי בְאַתְרָא (קַדִּישָׁא) הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר

וַאֲתַר, יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן ק¢ דָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא

רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

*) פי' הגון על זה תמצא בספר החיים שחיבר אחי הגאון מהר"ל מפראג בספר זכיות ח"א פ"ג, **) בסיומא וסוף תשובת הרמ"א ז"ל וכן בסוף יש"ש בב"ק כתוב רמזים על הזכרת שמות הללו.