יציאות
השבת
פרק ראשון שבת
יח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עם השמש. בעוד
החמה זורחת: כלי לבן. שהוא קשה לכבס וצריך
אבל בשכר אסור פירוש שכיר יום בד"א
בתלוש אבל במחובר אסור
קלד א מיי' פ"ח מהל'
א) [עי' תוס' ע"ז כא: ד"ה
מאי טעמא], ב) לקמן קנה:,
שבת הלכה טז סמג
ג' ימים ומחמירין על עצמן כב"ש: שטוענין. את הזיתים בקורות
ובעיר אחרת בין בתלוש בין במחובר מותר אמר ר"ש בר כהנא בשם
ג) [צ"ל יוסי ברבי יהודה וכ"א
לאוין סה:
רבי אחא בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כר"ש בן אלעזר ורבינו
בית הבד ואת הענבים בעיגולי הגת שלא היו עוצרין אותן בגלגל כמו
א
קלה ב ג מיי' פ"ג מהל'
לקמן קנה:], ד) [עירובין כ:
וש"נ], ה) תוספתא פ"א,
שבת הלכה ב ופ"ו
שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבדין והני דגת קרי עיגולין שהיו דפין
תם נמי כשבנה את ביתו
לא סמך על תשובתו ולא רצה להתיר:
ב
ו) [ברב אלפס וברא"ש ליתא],
הלכה טז סמג שם טור
עבין עשוין כעיגולין ושוין שטוענין
ג ומיהוד בשדה מותר כרשב"גה דבשדה רגילות
ז) [ג"ז שם ליתא],
שו"ע או"ח סימן רנב
ח) [מכילתא פרשת
לעשות באריסות ולא בשכירות יום וכשישראל
אותן מבעוד יום והמשקה הולך וזב
סעיף ה וסימן רמו סעיף
השמש אמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא
❖
א)
משפטים], ט) [עי' בערוך
א:
אומר לנכרי לתקן מנעלים או לקנות אל
כל השבת. ובגמרא (דף יט.) פריך מאי
שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים
ערך לח ובערך קקרי שהאריך
יאמר תעשה למחר דא"כ הוי כשכיר יום
שנא דלא פליגי ב"ש בהא ומפרש
לפרש עניינם קחנו משם],
קודם לשבת ושוין אלו ואלו שטוענין קורת
אלא תעשה לכשתרצה ואם הביא לו נכרי
י) הא מני ב"ש היא ולב"ש
מוסף תוספות
משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא
בית הבד ועגולי הגת: גמ' מאן תנא נתינת
ס"א, כ) [דף יט.], ל) [לקמן
כליו ויודע שכבסן בשבת אסור ללובשן
חיוב חטאת דכי אמרי' סחיטת זיתים
עג.], מ) תנינהו להו וחד תני
א. אלמא פסיק כר"ש בן
בשבת דאמר לקמן (קכב.) נכרי שהדליק
מים לדיו זו היא שרייתן אמר רב יוסף רבי
לתרוייהו וכיון דלאו גבי הדדי
אלעזר דאמר בעירו
וענבים אב מלאכה בפ' חבית שנשברה
נר בשביל ישראל אסור להשתמש לאורה
תנינהו חדא תניא כצ"ל. רש"ל,
במחובר דאסור אף
היא דתניא ב)אחד נותן את הקמח וא' נותן (א)
❖
(לקמן דף קמג:) הני מילי בזיתים
נ) [ביצה כב:],
(תוספות ישנים):
בקיבולת והוא הדין בתוך
אבל דיו דלאו בר גיבול הוא.
את המים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי
התחום, ולא מיבעיא
וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה
ג)
הבנין עצמו דאסור אלא
אומר אינו חייב עד שיגבל א"ל אביי ודילמא
ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו
והא דאמר בבמה מדליקין
אף לפסול האבנים ולתקן
תורה אור השלם
והיא תולדה דדש אבל הכא אין נותנין
(לקמן דף כג. ושם) כל השמנים יפים
הקורות ואפילו רחוק מן
עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר
1 וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי
החומה ואפילו בביתו של
קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה
לדיו איבעיא להו לגבל או לעשןו לאו
גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא
עובד כוכבים אסור כיון
אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם
בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחלה
דוקא גיבול אלא האי גיבול היינו
דלצורך מחובר הוא, דהא
אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ
ליחייב לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את
במחובר כה"ג פליגי
לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ:
ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק
עירוב בעלמא ואם תאמר והא מורסן
❖
ופסיק הלכה כר"ש בן
שמות כג יג
האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי
ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא
דאמר בפרק בתרא (דף קנה: ושם)
אלעזר, דאילו לעשות
רבי ר' יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגבל
ולא דמי לדש: גמ' מאי שנא
הבנין עצמו אפילו רבנן
דלאו בר גיבול הוא וקאמר התם ר'
ז
מודו דאסור דברשות
הגהות הב"ח
ודילמא מאי אפר א עפר דבר גיבול הוא
בכולהו כו' ל"ג לה הכא אלא לקמן
יוסי ברבי יהודה אינו חייב עד שיגבל
כ)
ח
ישראל הוא ולא שרו אף
(א) גמ' ואחד נותן לתוכו
תלוש אלא בביתו של
והתניא אפר והתניא עפר מידי גבי הדדי
במשנה ושוין שטוענין: מאן תנא
וי"ל דהתם לגבי קמח קאמר דאינו בר
ד)
את המים וכו' ודילמא לא
עובד כוכבים כגון כלים
❖
נתינת מים לדיו. ואע"פ שלא גיבל
גיבול אבל בר גיבול הוא טפי מדיו
תניא: ת"ר פותקין מים לגינה ע"ש עם
ט
היא ע"כ:
ה)
ב
לכובס שמתקנם ביד עובד
כוכבים. תוס' ע"ז כא:
הדיו זו היא שרייתו והוי לישה דידיה
ולהכי לא מייתי מיניה הכא אדיו
חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו
ב. אע"פ שהקל בקיבולת.
בהכי ומיחייב משום לש דהא מתניתין
ומכאן קשה על המפרש אהא דאמר
ומניחין מוגמר תחת הכלים (ע"ש) ומתגמרין
תוס' ע"ז כא: ג. עובדי
לעזי רש"י
ו)
ליכא גיבול ואפליגו בה מבעוד יום
בביצה בפרק המביא (דף לב: ושם)
כוכבים לבנות בשבת
והולכין כל היום כולו ומניחין גפרית תחת
אע"פ שהיו עושים
ניילי"ר [ניאילי"ר]. לגפר
מכלל דבשבת חייב חטאת הוא:
קיטמא שרי היינו כשנותנין מים לתוכו
בקבלנות. תוס' ע"ז כא:
(לגלף את המתכת
הכלים ז)(ע"ש עם חשיכה) ומתגפרין והולכין
האחרון חייב. משום לש שהוא אב
לשרוק התנור סביב הואיל ולאו בר
ד. אע"פ שהלכה כר"ש
באמצעות גפרית).
כל השבת כולה ומניחין קילור ע"ג העין
בן אלעזר בקיבולת מ"מ.
לוזי"א. רטיה לעין.
מלאכה ל): אפר. לאו בר גיבול הוא:
גיבול הוא והכא משמע דאדרבה
❖
תוס' ע"ז כא: ה. דהא סתם
איימ"א [אי"ם]. חכה.
ואיספלנית על גבי מכה (ע"ש עם חשיכה)
עפר. בר גיבול הוא לטיט של בנין:
דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי
ז)
לן תנא דמתני' כותיה,
והטעם מפרש דאריסא
והא תניא. תרתי מתניתא חדא דאפר
ומתרפאת והולכת כל היום כולו אבל אין
אלא יש לפרש קיטמא שרי בלא
י
אריסותיה קא עביד. תוס'
תוס' ישנים
וחדא דעפר: מידי גבי הדדי תנינהו.
מים לשרוק התנור סביביו וקמ"ל דלא
מ)
יא
נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי
ע"ז כא: ו. אלמא דיו בר
א) א"נ התם אינו משים
גיבול הוא, וי"ל. תוס'
חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי
גזרינן שמא יגבל בי"ט:
שיטחנו מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה
ומתרפאת והולכת כל השבת
קילור עצמו בתחבושת אלא
הרא"ש. (עי' שפ"א).
אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר
שורה הקילור במים ולגבי
ז. [ד]בעי למימר דעד כאן
מפני שמשמעת קול א"ל רב יוסף ולימא מר
כולה. ואם תאמר הא דאמר בפרק
בלשון אפר: פותקין. פותחין. עושין
דידיה ליכא למיגזר שיודע כי
לא קאמר ר' יוסי ב"ר
משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר
לא התירו לו אלא ע"י שרייה
יהודה אלא בקמח דבר
ח)
1
נגר קטן משפת המעין לגנה: מוגמר.
שמונה שרצים (לקמן דף קח:) שורין
ואחרים סבורין שלרחוץ מים
גיבול הוא אבל מורסן
אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים
❖
לבונה ומיני בשמים נותנין על האש
קילורין מע"ש ומניח תחת העין בשבת
הוא צריך:
דלאו בר גיבול הוא אפי'
אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים
ר' יוסי ב"ר יהודה מודה,
ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף:
וא"כיב בשבת נמי שרי להניח ויש לומר
ומסיק דתנא בהדיא אחד
והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים
גפרית. תחת כלי כסף שמציירין בהם
דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח
הנותן המורסן ואחד נותן
רבינו חננאל
לתוכו מים האחרון חייב
פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית
בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג
דאורייתא גפרית ומוגמר מאי טעמא שרו
דברי רבי. תוס' הרא"ש.
אילו ששנינו בברייתא,
והן משחירות וניכרות וקורין ניילי"ר:
וליכא למיחש לשחיקת סממנים והכא
משום דלא קעביד מעשה אונין של פשתן
ח. אלמא אע"ג דמורסן
פתיחת מים לגינה בע"ש,
לאו בר גיבול הוא לא
והנחת מוגמר תחת הכלים,
קילור. תחבושת שקורין לוזי"א:
מניח בעין לרפואה ולא שריא אלא
מאי טעמא שרו משום דלא עביד מעשה
מיחייב בנתינת מים. תוס'
והנחת גפרית תחת הכלים,
ואספלנית. רטייה: ברחיים של מים.
מערב שבת א):
הרא"ש. ט. [ו]אפר. תוס'
כולן מותרין. וכן קילור על
ומינח נייחא מצודת חיה ועוף ודגים דקא
אונין של פשתן מאי טעמא שרו.
וכ"ש ברחיים של יד ושל חמור דאדם
הרא"ש. י. כמו שהוא יבש.
העין בע"ש, ואיספלנית על
עביד מעשה מאי טעמא שרו התם נמי
תוס' ביצה לב: יא. לסתום
המכה ומתרפאת והולכת
מצווה על שביתת בהמתו: שיטחנו
הא דנקיט אונין טפי מדיו
הסדקים של תנור שלא
בשבת. ואע"ג דקיי"ל כב"ה
בלחי וקוקרי דלא קעביד מעשה והשתא
ט)
מבעוד יום. מפני שמשמעת את
וסממנין וכרשינין משום דהתם
יוציא האור. תוס' ביצה לב:
וב"ה לית להו שביתת
יג
יב. מאי איריא מערב
כלים, נתינת חטים ברחיים
דאמר רב אושעיא אמר רב אסי מאן תנא
הקול ואוושא מילתא בשבת ואיכא
פשיטא דליכא מעשה כלל אבל באונין
שבת אפילו. תוס' הרא"ש.
של מים בע"ש להטחן
זילותא: לרבות שביתת כלים. דכתיב
שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ולא
התנור עושה קצת מעשה כשמחממו
יג. שהוזכרו
תחלה
בשבת אסור, דלא אמרו
במשנה. תוס' הרא"ש.
משום שביתת כלי אלא רב
לעיל מינה למען ינוח שורך וחמורך
ועוד דבהנך לא הזכיר כלי אבל גבי
בית הלל י) לב"ש בין קעביד מעשה בין דלא
יד. [ו]א"כ לא אתיא
יוסף, אבל רבה אמר מפני
וגו': והשתא דאמרת בית הלל אית
אונין הוזכר התנור:
כב"ה. תוס' הרא"ש.
שמשמעת את הקול,
קעביד מעשה אסור לבית הלל ג אע"ג
ולימא מר משום שביתת כלים.
טו. [ו]מ"ט אפקה רב
וכוותיה מסתברא.
להו שביתת כלים. דהא על כרחיך
דקעביד מעשה שרי והשתא דאמרת דלב"ש
יוסף לברייתא מדב"ה
האי מתניתא בית הלל מדשרי בהנך
ואם תאמר למאי דמסיק
ואוקמה כב"ש. יטב"א.
אע"ג דלא עביד מעשה אסור אי הכי
טז. מלאוקומא כב"ה
וקתני דרחיים אסור משום שביתת
מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש
מוגמר
מטעמא גריעא דהשמעת
כלים: מוגמר וגפרית אמאי שרו.
מאי פריך רב יוסף ולימא מר משום
קול, [ד]מלתא חדתא
וה"ה לכל הנך דמתני' הרי המוגמר מונח בערדסקאות ונמצא כלי
שביתת כלים וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול
[היא] דלא אשכחן בשום
נ)
יד
דוכתא. פסקי הרא"ש סימן
עושה מלאכה: לא קא עביד הכלי שום מעשה. אלא מונח על הארץ
ואתי כב"הטו וי"ל דלא סבירא ליה לרב יוסף טעמא דהשמעת הקול
ל"ג. יז. וב"ה לא גזרו.
והן בתוכו אבל הרחיים עבדי מעשה ולב"ש כיון דמונחין בגווה היינו
כלל ומסתברא ליה טפי לאוקמה כב"ש משום שביתת כלים ונראה
טז
תוס' הרא"ש. יח. [ו]הוה
ליה למימר כדקא מודית
מעשה דיליה: מצודות דקא עבדי מעשה. שהפח נקשר ותופס העוף
דרבה סבר דטעמא דב"ש לאו משום שביתת כלים הוא אלא סבר
לי דב"ש אית להו שביתת
וכן יקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגלים כשנוגעין בו קופץ ומתחבר
דטעמא דב"ש דגזרינן דילמא אתי למעבד בשבת דאי לרבה נמי
יז
כלים. תוס' הרא"ש. יט. ואי
משום שביתת כלים לאו
מאליו ולוכד: בלחי. חכה שקורין איימ"א שהדג בולעו ומהדקו
טעמא דב"ש משום שביתת כלים למה היה צריך רב יוסף להביא
גזירה הוא אלא איסורא
והכלי אינו זז ממקומו: וקוקרי. שעושין סלים פיהן אחד רחב ופיהן
הברייתא והא מתני' היא דאסרי בית שמאי משום שביתת כלים ועוד
יח
דאורייתא, והך סוגיא
מתוקמא כרבה. תוס'
השני קצר מאד והדג (ס"א והחיה) נכנס שם ומוציא ראשו בפי הקצר
דאמר לקמן (דף יט.) הני דאי עביד להו בשבת חייב חטאת גזרו
הרא"ש. כ. אי כב"ה למה
ואין גופו יכול לצאת וכשבא להחזיר ראשו לפנים ראשי קרומות נכנסין
בית שמאי עם חשכה משמע דטעמא דבית שמאי משום גזירה ולא
לי טעמא דמשמעת קול,
לו תחת לחיו דהשתא לא עביד כלי מידי: והשתא דאמר כו' ב"ש היא.
משום שביתת כלים ולרב יוסף לא תקשה אמאי [לא] אסרי בית שמאי
וכב"ש נמי לא אתיא
יט
מדמפרש לקמן טעמא
והא דריחים ב"ש וב"ש לא שני להו בין היכא דעביד כלי מעשה
טעינת קורה משום שביתת כלים דהתם אתי ממילא טפי מכל הנך
דב"ש כל מידי דאי עביד
בין היכא דלא עביד דהא אסרי באונין דמתני'. וכיון דב"ש היא:
דמתניתין ואם תאמר לרבה הך ברייתא דשביתת כלים אמאן
ליה בשבת מחייב חטאת
גזור בהו משחשיכה. תוס'
תרמייהכ ויש לומר דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים בית שמאי
מוגמר
הרא"ש. (ועי' מהרש"א).
היא והיכא דעביד מעשה אבל היכא דלא עביד מעשה כי הנך דמתני' טעמייהו משום גזירה ומצודות דמתני' בלחי וקוקרי:
כא
כב
כג
כא. כגון רחיים. תוס'
והשתא דאמר רב אושעיא הא מני ב"ש היא. אומר ר"ת דהלכתא כרב יוסף דמוקי ברייתאכד כב"ש כה דהא רב אושעיא קאי כוותיהכו ולפ"ז
הרא"ש. כב. כלי. תוס'
הרא"ש. כג. [דהיינו]
ריחים מותרים דלדידיה לב"ה שרי אפי' היכא דקעביד מעשה ולא חייש להשמעת קול ולי נראה דרב אושעיא לא מוקי
כז
אונין לתוך תנור וצמר
ליורה. תוס' הרא"ש.
לה
כד. בשביתת
כלים.
רשב"א. כה. דטעמא דאין נותנין חטים לתוך רחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום היינו משום שביתת כלים ולא מיתוקמא הברייתא אלא אליבא דב"ש דאילו לב"ה לית להו שביתת כלים, ואין הלכה כאותה הברייתא
אלא כב"ה. אור זרוע הלכות ערב שבת סימן ב'. כו. ומדאמר רב הושעיא דב"ה לית ליה שביתת כלים אידחייא הא דאין נותנין מהלכתא, דב"ש היא. רשב"א. כז. [ד]מכאן אין ראיה דאיכא למימר. תוס' הרא"ש.