יציאות
השבת פרק ראשון שבת
ד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כאן
לחצר אחרת. ואסור להחזירה דקתני לא להחזירה אצלו
ח) לאותה חצר. שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת
ז א מיי' פ"א מהל' שבת
א) [עירובין לו.] חולין יב.
קאמר אלא להחזירה לחצר אחרת: ומאי שנא. בזו כנגד
קיב., ב) לקמן קב., ג) נ"א
הלכה יט ופ"ב מהל'
הסמוכה לה אסור לזורקם: לכי תיכול עלה כורא דמילחא. בבדיחותא
רב אשי, ד) מנחות מח.
שגגות הלכה א סמג עשין
אהדר ליה כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר. לישנא
זו איירי דבדיוטא אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט
א
ריג:
[קידושין נה:] ועי' בעירובין
ח ב מיי' (פ"ג מהל' שבת
לב:, ה) [עי' תוס' לקמן ז.
אחרינא לכשתאכל עליה כור של מלח
לא תוכל להשוותם זו לזו:
מרה"י לרה"י דרך רה"ר א"נ בדיוטא אחת וכגון שאין מפסיק שם רה"ר :
ב
ג
ד"ה וטח], ו) לקמן צו.,
ואלא דאהדר ואידכר מי מחייב.
הל' י"ח) פ"ט הל' ה'
מחשבתו. שנתכוון לפנותה מחצר זו
ז) [שם צז. גיטין עט. ב"ק ע:],
(ופ' כ"ב הלכה א) סמג לאוין
ח) [שייך לדף ג:], ט) בס"א
לא נתקיימה הלכך לא גזרו אבל
תימה דלישני אימא לידי
סה טוש"ע א"ח סי' רנד
כאן לחצר אחרת כדבעא מיניה רבא מר"נ
ליתא, י) [בתוס' גיטין מא:
סעיף ו:
לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור
ט)(חיוב) איסור חטאת כדקאמר בסמוך
היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מהו
ט ג מיי' פי"ג מהל' שבת
סוף ד"ה כופין כתבו ועוד
דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה"ר:
קודם שיבא לידי איסור סקילה:
מצוה דרבים שאני ע"ש ועי'
הלכה א ופי"ד הלכה ז
להחזירה לאותה חצר א"ל מותר לחצר
וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל
תוס' פסחים פח: ד"ה כופין],
סמג שם טוש"ע א"ח סי'
ולא אידכר. קודם אפייה על שגגתו
❖
כ) [שייך לע"ב],
אחרת מהו א"ל אסור ומאי שנא לכי א) תיכול
שמה סעיף יט וטור סי'
❖
שיזכה חבירך. והא דאמר בבכל
שהיא שבת או שמלאכה זו אסורה:
שמח:
עלה כורא דמילחא התם לא איתעבידא
למאן התירו. הא לא מסיק אדעתיה
מערבין (עירובין לב: ושם) רבי סבר ניחא
ז
גליון הש"ס
מחשבתו הכא איתעבידא מחשבתו: גופא
לבא לישאל על כך: ואלא דאיהדר
ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא
תוס' ישנים
גמ' ואלא לאו דאהדר
בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור
ואידכר. קודם אפייה: מי מחייב.
ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם
ח
ט
א) קשה לרשב"א דכי אידכר
ואידכר מי מחייב. עיין
חטאת באפייתו: תחלתה וסופה.
התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב
כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו דאמר
שו"ת תולדות אדם המיוחסו'
נמי יכול לבוא לידי חטאת
לרמב"ן סי' ר"ה: תוס' ד"ה
אם שכח לבסוף קודם שנאפה
תחלת המלאכה וסופה. לא נודעה
לי' מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי
י
חטאת או לא התירו א"ל רב אחא בר אביי
הפת כדמוכח ס"פ הזורק ד
קוד' שיבא וכו' ובודאי
לו שגגתו עד שנגמרה עבירה:
אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו
לרבינא היכי דמי אילימא בשוגג ולא אידכר
[לקמן קב.] ואומר
תאפה אם לא ירדנה. עיין
לאחרים. אחר שראה ובא לפנינו
אין אומרים לו חטא אפי' איסור קל
גיטין דף לג ע"א תוס' ד"ה
מהר"מ ה דהא לא שכיח
ליה למאן התירו $ואלא לאו דאיהדר ואידכר
ואפקעינהו: בא"ד דודאי
שיחזור וישכח: ו
לישאל לרדותה קודם שיבא חבירו
שלא יבא חבירו לידי איסור חמור
ב) תימה למהר"ר שמואל
לא היה בדעתו לרדות מל'
ב) מי מחייב והתנן א) א כל חייבי חטאות אינן
לידי חיוב חטאת: וכי אומרים לו
ואומר ריב"א דאפי' למדביק עצמו
ממירבורא א"כ מאי קא
זה משמע דמש"ה לא הוי
חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן
התראת ס'. ואלו ממש"כ
מיבעיא כיון דבין התירו בין
לאדם. צא וחטא איסור קל כדי שלא
אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין
יא
אח"כ וכן בשבועה לא אוכל
לא התירו לא מחייב פשיטא
שגגה אלא במזיד קודם שיבא לידי איסור
יתחייב חבירך עונש חמור: בהדיא.
לא נעשה האיסור ומוטב שיעשה איסור
זה אם אוכל זה. משמע דשלא
דלא יתירו ונ"ל דנ"מ אם
אוכל זו אם לא אוכל זו לא
התירו דמחייב אם לא ירדה
סקילה מיבעי ליה אמר רב שילא לעולם
סקילה. ובלשון פשיטותא ולא בלשון
קל ולא יעשה איסור חמור על ידו אבל
הוי התראת ס' כיון דמחוסר
א"נ היא גופא קא מיבעי'
בעיא מתני רב אחא בריה דרבא
הכא המעשה של איסור כבר נעשה
בשוגג ולמאן התירו לאחרים מתקיף לה רב
מעשה אף דלא שייך לומר
ליה התירו דאם לא יתירו
דהיה בדעתו שלא לאכלו
מחייב ול"ד לההיא דפסחים
מילתא דרב ביבי: מעל גבי מקום
וממילא יגמור לא יעשה אפי' איסור
יב
ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי
ג)
ד)
דהא אפילו בהיפוך מראה
כיון דפשע או לא התירו דלא
ד'. דהוי חשוב למיהוי הנחתו הנחה
קל בידים והא דתנן בהשולח (גיטין
דעתו לאכלו: תוס' ד"ה
שיזכה חבירך אלא אמר רב אשי לעולם
מחייב אע"ג דפשע מתחלה
ועקירתו עקירה וידו לאו מקום ד'
דף מא: ושם) מי שחציו עבד וחציו בן
השתא מיהא אינו מניח
אבל למטה וכו' כשהחפץ
במזיד ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה
בידו. ע"ל צב ע"א תוס' ד"ה
מלרדות אלא ע"י שאסרו לו
הוא וקתני לה מתני' בין לעקירה בין
חורין כופין את רבו ועושה אותו
❖
❖
התם:
חכמים:
רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא
להנחה דקתני ונתן לתוך ידו של בעל
בן חורין ואע"ג דבההיא פירקא (דף לח:)
אמר רב ביבי בר אביי ב הדביק פת בתנור
הבית הרי הנחה או שנטל מתוכה
א"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר
מוסף רש"י
מוסף תוספות
התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור
הרי עקירה: קלוטה. החפץ הואיל
בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני
יג
לכי תיכול עלה כורא
א. ורה"ר מפסיק באמצע.
סקילה: פשט העני את ידו: אמאי חייב
ונקלט באוירה של רשות הרבים כמי
פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני
יד
דמילחא. כשתמדוד לי כור
תוס' הרא"ש. ב. אפילו.
שהונחה בתוכו הוא ואע"ג דלא נח:
התם בר"א שנכנס לבה"מ ולא מצא שם
והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום
של מלח בשכר שאומר לך,
תוס' הרא"ש. ג. כי אם כנגד
ה) ג
ובדיחותא בעלמא הוא (חולין
החצר אבל הבית שאחורי
י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה
ובתוך
ד' על ד' וליכא אמר רבה הא מני ר"ע
אותה חצר סמוך לרשות
יב. וכעי"ז שם קיב. וערובין
דרבים שאני ועוד י"ל דדוקא היכא
לו.). קלוטה. בתוך האויר,
היחיד אחר, דבכי האי
דאמר לא בעינן מקום ארבעה על ארבעה ו) דתנן הזורק מרשות היחיד לרשות
כמי שהונחה. לארץ (גיטין
דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא
גוונא לא מיחייב מושיט
❖
היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים ר"ע סבר
עט. וכעי"ז ב"ק ע:).
אלא כעין העגלות
כדי כו'טו ואתי שפיר הא דאמרי' בריש
שבמשכן שהיו פתוחות
אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי
ז)
תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם)
טז
לכל רוח לרשות הרבים.
שהונחה דמיא למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמיא
תוס' הרא"ש. ד. שאם חזר
רבינו חננאל
דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי
ושכח חייב חטאת. תוס'
ובתוך
עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה
הרא"ש. ה. דבשביל זה אין
ופירשה רב נחמן באותה
להתיר לו. תוס' הרא"ש.
חצר שהוציאה ממנה שהרי
דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו וכן בפרק בתרא דעירובין (דף קג: ושם) כהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה לו
ו. קודם אפיית הפת. תוס'
לא עשה כלום כי לא נעשית
בשיניו אע"ג דהוי שבות וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת
יז
יח
הרא"ש. ז. חבר שאמר לעם
מחשבתו, שרצה להשליכן
וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין י)והוי נמי כמצוה דרבים : קודם שיבא לידי איסור סקילה. וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו
הארץ לקוט לך תאנים
לחצר אחרת ולא עלתה לו
יט
כ
כא
מתאנתי יתרום החבר
מחשבתו. והא דתני [אסור]
לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א ב)דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו
מתאנים שבביתו כנגד
אסור להחזירה בחצר אחרת
וכן בפסחים בס"פ האשה (דף צב. ושם) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי
אותן שילקוט עם הארץ
שהרי אם יחזירנה לחצר
לפי שעם הארץ חשוד
אחרת הרי נעשית מחשבתו
ליה למיעבד פסח וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילהכב והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיבא
ולפיכך אסור. בעיא דרב
לאכול בלא תרומה,
לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה ותי' ריב"א דכיון שהדביק תוך כדי דבור של התראה $ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו
ואקשי' התם וכי נחשדו
ביבי בר אביי תירצה רב
חברים לתרום שלא מן
אשי הכי, הדביק פת בתנור
התראת ספק הוא $דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה ולא הוי התראת ספק אלא כגבלוקח אם על הבנים למ"ד בפ' ואלו הן הלוקין (מכות
המוקף כלומר דהא בעינן
בשבת במזיד התירו לו
דף טו.) בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטנה ועכשיו שמשבר כנפיה אין יכולין להתרותו דלא הויא התראה אלא על הלאו
כד
כה
כו
שיתרום מתאנה שלקט עם
לרדותה קודם שתיאפה
הארץ ופרקי' התם. שיטה
שיבוא [נ"א. שלא יבוא]
והלאו כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיהכז דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין
להר"ן. ח. והלכתא כותיה.
לידי איסור סקילה או לא,
מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפייה מחוסרת מעשה : מתני לה בהדיא.
כח
כט
ריטב"א. אלמא אומרים לו
שהאופה מאבות מלאכות
אית ספרים דגרסי בעי רב ביבי ומתני בהדיא בבעיא דרב ביבי איסור סקילה: והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד'. אומר ר"תל
לאדם חטא לזכות
הואא), ולא איפשיטא.
לחבירך, י"ל. תוס' הרא"ש.
וקשיא לן מכדי רדיית הפת
דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד' וכן היה מסתמא במשכן ועוד אומר ר"י דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של
לא
לב
לג
לד
ט. היינו טעמא. תוס'
חכמה ואינה מלאכה,
הרא"ש. י. [ד]אם יאכל עם
חפץ דרשינן בעירובין (פ"א ד' יז:) דאל יצא אל יוציא אע"ג דפשטיה דקרא קאי אמקומו של אדם דהיינו ד' אמות מ"מ משמע נמי מקום החפץ ואין
דגרסינן בפרק כל כתבי
לה
הארץ טבל על ידו הוי
הקדש תנא דבי שמואל כל
מקום חשוב בפחות מד'לו: כ)אבל למעלה מי' ד"ה פטור. יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאם תמצא לומר פטור לפי
כאלו הוא אוכלו, לפיכך
מלאכת עבודה לא תעשו,
שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' שהעגלות היו גבוהים י' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט אבל עתה דמושיט
מוטב שיעשה הוא איסור
יצא תקיעת שופר ורדיית
קל ויתרום שלא מן
הפת שהיא חכמה ואינה
חייב למטה מי' אז לא מצי למימר למעלה מי' ד"ה חייב דא"כ למטה מי' מ"ט פטור זורקלז ומיהו אינו הוכחה דלא מצי למימר דלכ"ע ילפינן
המוקף ואל יאכל עם
מלאכה, וכיון שאינה
זורק ממושיט דא"כ הא דתנן לקמן בהזורק (דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב אלמא לא ילפי' זורק ממושיט אמאן
הארץ טבל על ידו. תוס'
מלאכה אמאי לא פשטי בה
הרא"ש. [ועי' מאירי].
להיתירה. וקבלנו מרבותינו
תרמייה ותדע דהא כי נמי נימא דמושיט חייב למטה מי' הוי מצי למימר דלכ"ע ילפי' זורק ממושיט ובדיוטא אחת בין למטה מי' בין למעלה
יא. גבי הך דרבי. תוס'
כי בעיא זו להתיר לו בפטור
מי' ד"ה חייב ופליגי למטה מי' בזו כנגד זו דמר סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ומר סבר לא אמרינן אלא דלא מצי למימר דלכ"ע
הרא"ש. יב. דילמא. רשב"א.
ומותר היא, לפיכך לא
ילפינן זורק ממושיט משום מתני' דהזורק ולמאי שנפרש בסמוך אתי נמי שפיר דלא נקט הכי: דרבי עקיבא סבר ילפי' זורק ממושיט.
יג. [הרי] שאומרים לו
איפשיטא. ויש אומרים כי
לאדם חטא כדי שיזכה
רדיית הפת האפויה היא
וא"ת והא ע"כ זורק מרשות היחיד לרה"י דרך רשות הרבים לא היה במשכן דאם היה במשכן מה צריך למילף ממושיט ומ"ט נמי דרבנן דפטרי
חבירך וכו' י"ל. תוס'
חכמה ואינה מלאכה, אבל
הרא"ש. יד. דלא תהו
רדייתה בעודה עיסה קודם
וכיון דלא היה במשכן אמאי מחייב ר"ע דבתולדה דהוצאה שהיא מלאכה גרועה אין לנו לחייב אלא דוקא אותן שהיו במשכן כדפרישית
בראה לשבת יצרה. תוס'
שיקרמו פניה מלאכה היא,
לעיל (ד' ב.) וי"ל דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה: אבל למטה מי' ד"ה חייב דאמר קלוטה כמי
פסחים פח: טו. שהדביק
הלא תראה הפת האפויה
שהונחה. $כשהחפץ בידו של עני או של בע"ה לא שייך קלוטה דהא כשנותן בע"ה לתוך ידו והוציא לא מחייב תימה לר"י אם ברייתא היא
סמוך לחשיכה. תוס' גיטין
איפשר לרדותה בסכין
מא: אבל היכא דלא פשע
וכיוצא בה, אבל העיסה אי
בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד' וכדמשמע קצת בסמוך דא"ר זירא הא מני אחרים היא משמע דפליגי רבנן עליה אם כן היכי
לא. חי' הר"ן. טז. אין לך
איפשר לרדותה אלא בידים,
קאמר הכא ד"ה חייב אם כן ההיא ברייתא מני ונראה דלא קשה מידי שיעמיד ר"ע ורבנן כמתניתין ולא כההיא ברייתא דניחא ליה
דבר שמתעכב אחר תמיד
שנמצא כמו לש ועורך,
להעמיד מתני' ככ"ע: דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. וקשה לר"י דמאי פריך למימרא דפשיטא ליה לרבה מנא ליה דפשיטא
של בין הערבים אלא
ומתקן הוא ואינו מקלקל,
קטרת ונרות בכל השנה
ולפיכך לא הזכירו במקום
ליה לרבה אי משום דקאמר הא מני ר"ע היא היינו משום דלר"ע אית ליה ממה נפשך קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל אליבא דרבנן
לח
לט
ופסח ומחוסר כפורים
הזה הא דתניא דבי שמואל
דערבי פסחים בלבד,
כלל ללמד כי אינו דומה זה
מספקא ליה ולהכי לא הוה מצי למימר הא מני רבנן היא ואם היינו אומרים הא דקאמר לעיל רבי עקיבא סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא
לזה כלל. פיסקא פשט
שטובל ואוכל פסחו
ורבנן כו' הכל מדברי רבה היא הוה אתי שפיר אך אין נראה שיהא מדברי רבה ואומר ר"י דהכי פירושו והא מיבעיא בעי לרבה
העני את ידו לפנים.
לערב, ומפרש התם
משום. תוס' עירובין לב:
אקשינן והא בעינן עקירה
וכיון דאיכא לספוקי בפלוגתייהו איכא נמי לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ובזו כנגד זו לכ"ע פטור כי פליגי
מ
יז. כדי שיזכה חבירו
והנחה מעל גבי מקום
בדיוטא בעבודה. תוס' גיטין מא:
ארבעה וליכא, דהא כל
יח. [ו]אע"ג דהם פושעים. תוס' גיטין מא: יט. בחי' הר"ן איתא: "ודמו גברא לאנוסין". כ. ולא לפושעים. חי' הר"ן. כא. כיון
חיובי שבת לא מחייבי עד שיעקור ממקום ד' וינוח במקום ד'. ואוקמא רבה לר' עקיבא דסבר קלוטה באויר כמי שהונחה בקרקע
דרבים נכשלים בה. תוס' הרא"ש. [ועי' מהר"ם]. כב. [בתוס' הרא"ש איתא: "לידי איסור סקילה"] [ועי' מהר"ם, וחכמת מנוח].
דמיא, דתנן מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין.
כג. כגון. תוס' הרא"ש. כד. שאינו עובר על לאו דלא תקח אם לא שיבטל העשה שלא יוכל לקיימו כגון על ידי שחיטה או
א) מדברי רבינו ז"ל אלו נראה קצת דמפרש דגם רב אחא בריה דרבא מתני להא דרב ביבי בלשון בעיא ודלא כפרש"י רק דמתני בהדי בעי
שבירת כנפיה, דכשהתרו בו בשעה שנטל האם אם תטלנה ותשחטנה תלקה היינו התראת ספק שבשעה שנטל האם על
רב ביבי דמיירי במזיד ודו"ק.
הבנים עדיין מחוסר מעשה אחר קודם שיתחייב מלקות. תוס' הרא"ש. כה. ולא יבטל העשה. תוס' הרא"ש. כו. בשעת מעשה
כשעובר. תוס' הרא"ש. כז. והתרו בו בשעת אכילת איסור ואכלה בתוך כדי דיבור של התראה, היינו התראת ספק. תוס' הרא"ש.
כח. והתראה בשעת אכילת התנאי לא מהני דהתראה בשעת עשיית האיסור בעינן. תוס' הרא"ש. כט. אלא בודאי תאפה. תוס' הרא"ש. ל. דסברא היא. תוס' הרא"ש. לא. אלא במקום רחב שיכול להשתמר בו שלא יפול. רשב"א. לב. [ש]היו נוטלים החפץ
מתיבתן להביאו ליד הגזבר. תוס' הרא"ש. לג. דדייקינן [מקרא]. תוס' הרא"ש. לד. וממקומו. תוס' הרא"ש. לה. לפי מה דדרשינן אל יוציא. תוס' הרא"ש. לו. ותנאי דאמרי' בשמעתין דפליגי בה, לית להו הא טעמא, אי נמי גמירי לה הכי. ריטב"א. לז. נהי
דלמטה מעשרה לא מחייבי מטעם קלוטה משום דסברי לאו כמי שהונחה דמיא מ"מ ליחייבו משום דילפי זורק ממושיט. תוס' הרא"ש. [ועי' שבת של מי]. לח. דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא. תוס' הרא"ש. לט. לכל צידי האיבעיא. תוס' הרא"ש. מ. לפי
שהדבר נטוי לשני צדדין, ממילא. תוס' הרא"ש.