כג:
במה מדליקין פרק שני
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הדר
פשטה
נר
חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. ונראה
ומפני בטול עניים. שלא היו יודעים מתי יקצורה) אותם: מפני החשד.
מג א מיי' פ"ד מהל' חנוכה
א) [ברכות יד.], ב) [תוספת'
סוטה פ"ד], ג) [לקמן כד:],
הל' ד סמג עשין ה
לרשב"א כשחל ר"ח טבת להיות בשבת שיש להפטיר בנרות
שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה
ד) [לקמן כד: מנחות מו:],
טוש"ע א"ח סי' תרעא סעיף
כבר: ומשום לא תכלה. דמשמע שעת כילוי: אטו כולהו. הני
דזכריה משום פרסומי ניסא ולא בהשמים כסאי שהיא הפטרת ר"ח
ה) בס"א: יקצה, ו) [איכה ג],
ג:
מד ב מיי' שם טוש"ע שם
ז) [שמות יג], ח) [ועי' תוס'
דאמרן לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי מאי שנא שעת כילוי: אמר
ועוד כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה יש לו להפטיר מענין שקרא
❖
סעיף ד:
ב"ב יב: ד"ה אמצרא],
רבא מפני הרמאין. העוברין על לא
ומה שמקדימים לקרות בשל ר"ח
מה ג ד מיי' פ"ד מהל'
תכלה ואומרים כבר הנחנוה: שתי
משום דבקריאת התורה כיון דמצי
חנוכה הל' יג יד
ומפני ביטול עניים שלא יהו עניים יושבין
טוש"ע א"ח סי' רסג סעי'
תורה אור השלם
פיות. שהנרות שלהם של חרס הן
למיעבד תרוייהו תדיר ופרסומי ניסא
ומשמרין עכשיו מניח בעה"ב פאה ומפני
ג וסי' רצו סעיף ה וסי'
עבדינן תרוייהו ותדיר קודם אבל
ומכוסין ועושים לו נקב בצדי כסויו
1 וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר
תרעח:
א
חשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא
מו ה מיי' פ"ה מהל' שבת
אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת
להכניס לו הפתילה והוא הפה
היכא דלא אפשר למעבד תרוייהוב
מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו ומשום
הל' א' סמג לאוין סה
שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ
ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל
פרסומי ניסא עדיף ועוד דבקריאת
טוש"ע א"ח סי' רסג סעיף
לֹא תְלַקֵּט: ויקרא יט ט
בל תכלה אטו כולהו לאו משום בל תכלה
2 לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן
א ב:
1
יש למעלה מן הכסוי וממלאו שמן
התורה אין כל כך פרסומי ניסא
מז ו [מיי' פ"ד מהל' חנוכה
יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה
נינהו אמר רבא מפני הרמאין: אמר רב יצחק
❖
והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט אם
שאינו מזכיר בה נרות כמו בהפטרה
ג
הל' ה] טוש"ע א"ח שם
לִפְנֵי הָעָם: שמות יג כב
בר רדיפה א"ר הונא נר שיש לה שני פיות
סעיף ד:
יש בו שני נקבים משני צדדין עולה
ועוד נראה לרשב"א דעל כן הקדימו
א
מח ז מיי' פי"א מהל'
❖
עולה לב' בני אדם אמר רבא מילא קערה
לשני בני אדם למהדרין העושין נר
של ר"ח כדי שהמפטיר יקרא בשל
ב
תרומות הלכה א:
הגהות הב"ח
לכל אחד ואחד: עשאה כמדורה.
חנוכה ויפטיר בנרות דזכריה:
שמן והקיפה פתילות כפה עליה כלי עולה
ה"ג חזא דהוו רגילי בשרגא. פי'
(א) רש"י ד"ה דבי נשא. נ"ב
שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו
לכמה בני אדם לא כפה עליה כלי עשאה
ע"ל בדף קטז ע"ב מבואר
מוסף תוספות
דומה לנר: נר ביתו ונר חנוכה. נר
הבעל והאשה לכך אמר תרי
דבי נשא פי' אביו: (ב) ד"ה
כמין מדורה ואפילו לאחד נמי אינה עולה:
הוו ליה בנין רבנן הואיל
א. דאיכא פרסומי ניסא
גברי רברבי נפקי מהכא ולקמן אמר
ביתו בשבת והוא עני ואין לו כדי
ואהבתו: (ג) ד"ה ואי לאו בר
באחרונה כמו בראשונה.
אמר רבא פשיטא לי ג נר ביתו ונר חנוכה נר
❖
לקנות שמן לשתי נרות: שלום ביתו.
חזא דהוה רגילה האשה לבדה לכך
הכי הוא שאינו:
תוס' הרא"ש. ב. בהפטרה,
ביתו עדיף משום שלום ביתו נר ביתו וקידוש
שאין מפטירין אלא אחד.
קאמר דנפיק חד גברא רבא בזכותה:
והכי אמרינן לקמן (דף כה:) ותזנח
תוס' הרא"ש. ג. [ד]איכא
דבי
היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו בעי
נשא דרב שיזבי. אומר ר"ת
משלום נפשיו) זו הדלקת נר בשבת שבני
פרסום, הילכך יש להפטיר
גליון הש"ס
בנרות דזכריה. תוס'
רבא נר חנוכה וקידוש היום מהו קידוש היום
ביתו מצטערין לישב בחשך: בנים
דכבר נפטר אביו לכך קאמר
גמ' אמר רבא דרחים רבנן.
הרא"ש. ד. אסורים. תוס'
❖
תלמידי חכמים. דכתיב (משלי ו) כי
בהאי לישנא דאי מחיים הוה ליה
עדיף דתדיר או דילמא נר חנוכה עדיף משום
עי' מכות יו"ד ע"א:
הרא"ש. ה. וביו"ט ליכא
למיגזר. תוס' הרא"ש.
למימר דבי אבוה ואומר ר"ת בשם
נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה
פרסומי ניסא בתר דאבעיא הדר פשטה
א)
ו. דלא בקיאי אנשי בהאי
דשבת וחנוכה בא אור דתורה: דרבי
רבינו שמואל שכשכותבין כתובה אם
נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא: אמר
טעמא וכו' לא ידעי אנשי
הגהות הגר"א
ד
אבין נגרא. חרש עצים: בשרגא.
אבי הכלה מחיים כותבין דהנעלת
טעם האיסור. תוס' הרא"ש.
רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי
[א] גמ' דמוקיר רבנן. צ"ל
ה
אלא יסברו מפני שהוא
דשבת: חליף ותני. עובר ושונה
ליה מבי אבוה ואם כבר מת כותבין
דדחיל מרבנן:
יום קדוש אסור לשרוף בו
חכמים הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר
כלומר עובר תמיד: דבי נשא (א). אביו
דהנעלת ליה מבי נשא ולרשב"א נרא'
[ב] שם דדחיל מרבנן. צ"ל
שמן תרומה שהוא קודש
❖
בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש
דמוקיר רבנן:
מפני שאין שורפין קדשים
ואיכא דאמרי חמיו: נפק מינייהו.
דאפי' מחיים אשכחן דקאמר בי נשא
בשבת, והלכך אם תתיר
היום זוכה וממלא גרבי יין רב הונא הוה
דחתנו כבנו: מאחרה ומדלקת. נר של
בפרק מי שהחשיך (לקמן דף קנו.)
להם יו"ט יבאו להתיר גם
בשבת והם לא ידעו טעם
מוסף רש"י
שבת סמוך לחשכה: לא ימיש. קרא
רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין
לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה
הדבר שלא אסרוהו
לגבלא דבי נשא דקגביל וספי לתוריה
יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב וה'
נגרא חזא דהוה רגיל בשרגי טובא אמר
לא ימיש. הקב"ה את עמוד
חכמים משום שריפת
הענן כו', משלים לעמוד
קדשים וכו' ולא נאסרה
הולך לפניהם יומם : עמוד הענן.
בטש ביה אתא אבוה אשכחיה כו'
ז)
תרי גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מינייהו
הענן. שעד שלא ישקע זה
אלא מפני שמצוה עליו
❖
ויכול לכתוב בכתובה כאשר ירצה ח):
של יום משלים אורו לעמוד האש
עולה זה (שמות יג כב).
לבערו גזירה שמא יטה.
רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין רב
גזרה יו"ט אטו שבת. וא"ת בכל
שהיה עמוד האש בא קודם שישקע
תוס' רי"ד. ז. בר נתן. תוס'
חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא
הרא"ש. ח. דאין מדליקין
שמנים שאין מדליקין בהן
עמוד הענן. אלמא אורח ארעא בהכי:
בשמן שריפה ביו"ט. תוס'
רבינו חננאל
דבי נשא דרב שיזבי חזא דהוה רגיל בשרגי
לאקדומי. בעוד היום גדול: תנינא.
בשבת נגזור יו"ט אטו שבת ובמתני'
הרא"ש. ט. דאביי אדאביי.
טובא אמר גברא רבא נפק מהכא נפק
אמר רב הונא [נר] שיש
תוס' הרא"ש. י. ומנא לי'
שונה אני: שלא יקדים. דלא מינכרא
תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט
לאביי דרבה לית לי' האי
לו ב' פיות עולה לב'
מינייהו רב שיזבי דביתהו דרב יוסף הות
שהיא של שבת: דרחים. אוהב: הוו
משמע דבשאר שמנים מדליקין וי"ל
ד
טעמא. תוס' הרא"ש.
בני אדם. אמר רב מילא
יא. כיון דלא שייכא להך
קערה שמן והקיפה פתילות
ליה בנין רבנן. (ב) ואהבתו עליהם כאב
דבשאר שמנים דכיון דאין נמשכין
מאחרה ומדלקת לה אמר לה רב יוסף תניא
מתני' כלל. תוס' הרא"ש.
עולה מניין פתילות לבני
על בן: ואי לאו בר הכי (ג). שאינו
אחר הפתילה כי שרי ביו"ט לא אתי
ב) 2 לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש
יב. רבה גופי' אהא דפריך
אדם, אילו הן מן המהדרין
לי' אביי מחלב מהותך
שצריכין לנר לכל אחד
רגיל לעסוק בתורה: ולשריפה
למישרי בשבת דפשיטא הוא דאיכא
לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד
וקרבי דגים שנימוחו. תוס'
ואחד, ואם לא כפה עליה
עומד. שאסור באכילה: שמצוה עליו
למיגזר בהן שמא יטה אבל שמן
ה
הרא"ש.
כלי נעשית כמדורה ואפילו
האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן
לבערו. דילמא אתי ביה לידי תקלה
שריפה אי שרי ביו"ט איכא למטעי
לאחד אינה עולה. אמר רבה
סברה לאקדומה אמר לה ההוא סבא תנינא
נר ביתו עדיף מנר חנוכה
דאכילה: שמא יטה. כדי שיתבער
ואתי למשרי בשבת כיון דנמשך אחר
ומקידוש היום, משום שלום
ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר: $ אמר
ו
מהר: ביום טוב. דליכא למיחש
הפתילה לפי שאינו פשוט לעולם
ביתו שנאמר [איוב ה]
וידעת כי שלום אהלך,
רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן [א] דמוקיר
להטייה לישתרי: בערב שבת. והוא
דטעמא דמתוך שמצוה עליו לשורפו
ונר חנוכה עדיף מקידוש
רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן [ב] דדחיל מרבנן
גזרה שמא יטה הקשה ה"ר אליעזר
צריך להדליקה מבעוד יום נמצא
ו
ז
היום כדי לפרסומי ניסא.
אמר רב הונא הרגיל בנר
שורף קדשים ביו"ט ולקמן בפרקין
דהכא מפרש רבה דטעמאח גזרה יו"ט
הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי
חנוכה הויין לו בנים ת"ח,
אטו שבת ולקמן (דף כד:) מפיק
(דף כד:) ילפינן מקראי דאין שורפין:
הזהיר במזוזה כו'. דביתהו
הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן: ולא
דרב יוסף הוות מאחרה
מקרא דהוא לבדו והשיב לו רבינו
בברכת
בשמן שריפה וכו': מאי שמן שריפה אמר רבה
ומדלקה, סמוך לחשיכה
שמואל דע"כ לקמן הוי רבא שהוא
בע"ש. אמר [לה] רב יוסף
שמן של תרומה שנטמאה ואמאי קרו לה שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד
ז
אחר אביי והכא רבה שהרי משיב לו
תנינא לא ימיש עמוד הענן
ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזרה שמא יטה א"ל אביי אלא
יומם וגו', מלמד שעמוד
אביי תלמידו וגם פליג עליה רב
הענן משלים לעמוד האש,
מעתה ביו"ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט גזרה י"ט
חסדא חבירו אך קשה מאי פריך הכא
ג)
כלומר בא עמוד האש
ט
ועדיין עמוד הענן קיים.
אטו שבת רב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן אלא הכא ביו"ט שחל להיות
אביי אלא מעתה ביו"ט לישתרי והוא
סברה לאקדומי טובא. תנא
גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין
ע"ש עסקינן לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט והא מדקתני סיפא אין מדליקין
ליה ההוא סבא ובלבד
ד)
שלא יקדים ובלבד [שלא]
בשמן שריפה מעולת שבת בשבתוי
בשמן שריפה ביו"ט מכלל דרישא לאו ביו"ט עסקי' א"ר חנינא מסורא מה טעם
יאחר, אלא בעת שקיעת
ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא
החמה קודם כמעט תהיה
קאמר מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט
הדלקה ולא בשמן שרפה.
קיימי אמאי דקאמר מ"ט אין מדליקין
תניא
אוקמה רב חסדא ביו"ט
לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ולית
שחל להיות ע"ש עסקינן
דבעי אדלוקי נר של שבת
להו האי גזרה [תרומה אטו קדשים] אלא קיימי לפרושי מנ"ל שאין שורפין קדשים ביום טוב ורשב"א מפרש הכי אלא מעתה ביום טוב
מבעוד יום ונמצא מדליקו
לישתרי אי אמרת בשלמא דמיירי ביום טוב שחל בערב שבת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב כדמוקי לה רב חסדא שפיר
ביו"ט, ואין מדליקין שמן
אלא כיון שאמרת טעמא דאין מדליקין בשבת גזירה שמא יטה השתא לא מצי לפרושי דביום טוב אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים
שרפה ביו"ט דקיי"ל שאין
שורפין קדשים ביו"ט.
ביו"ט דהא מה שייך יו"ט למיתני הכאיא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא אלא צריך לפרש דביו"ט נמי שמא יטה ומאי יטה שייך ביו"ט ולפ"ז
מתיישב לישנא אלא מעתה דמשמע שיש לפרש בענין אחר שלא יקשה ביו"ט לישתרי ולא קשה דאביי אדאביי ואם תאמר דהכא גזר רבה
יו"ט אטו שבת ושבת גופיה שמא יטה א"כ סבר דגזרינן גזרה לגזרה ובריש פירקין קאמריב היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה
ולא