במה מדליקין
פרק שני שבת
כה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עשה הוא. דמשמע שבות בו: ואין עשה. דבאש תשרופו דוחה יו"ט
בק"ו דהא בלאו ק"ו נמי אתיא דאתי עשה ודחי לא תעשה ורב אשי
סא א ב מיי' פ"ב מהל'
א
ב
א) [ביצה ח:], ב) תמורה לג:,
ג) בכורות לד. ע"ש יבמות עד.
תרומות הי"ד ופ"א
דהוא לא תעשה ועשה ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת
הוא דמשני דיו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה
ע"ש, ד) [יבמות שם ולקמן
ה"א טוש"ע י"ד סימן שלא
❖
היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין גם זו לא
ועשה וקשה לר"י דבפ"ק דביצה (דף ח: ושם) משמע א)דאית ליה לרבא סי"ט בהג"ה:
כו.], ה) יבמות עג:,
ו) [פסחים כד.], ז) צ"ל
יצא מן הכלל: הא בחול שפיר דמי. לאיתהנויי מינה: מצוה לשרוף
דיו"ט עשה ולא תעשה הוא גבי אפר כירה דפריך סוף סוף יו"ט עשה
ג
הניתר, ח) [ויקרא כב],
את התרומה שנטמאת. דדמיא לקדש
ולא תעשה הוא ואין עשה דכיסוי
ט) [במעשר שני פ"ה מ"י],
מוסף רש"י
י) [ועי' תוספות פסחים כ:
ועוד משום תקלה: לא בערתי ממנו.
דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא
עשה והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה
א)
ד"ה ראוי], כ) [ביבמות עג:
ולא בערתי ממנו בטמא.
במעשר שני כתיב: בטמא. בין שאני
כו' ודוחק למימר דהש"ס ניחא ליה
ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ביום
ד"ה שכן וכו' כתבו בפשיטות
דמשמע בין שאני טמא כו'
טמא בין שהוא טמא: קדש לא
למיפרך דיו"ט עשה ולא תעשה הוא
מחוסר כפורים לא חשיב משום
הוא מתודה שלא בערו באש
ד
טוב הוא דאסיר הא בחול שפיר דמי מ"ט
דמהאי טעמא גופא נפקא לן
ולא הדליק בו את הנר,
ממעיטנא. מהך חומרא: שכן. יש
דקי"ל כרב אשי אבל רבא אע"ג דלית
❖
וכו'], ל) פ"ב דבכורים,
אמר רב כשם שמצוה לשרוף הקדשים
וכל שכן בטהור, דלא ניתן
בו חומרי פנקעכ"ס וראוי גם לזו.
ליה ליו"ט עשה ולא תעשה מ"מ אין
ה
אלא לאכילה ושתיה וסיכה,
שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה
ב)
וממילא שמעינן מדלא הוצרך
חייבין עליו משום פיגול שחט על
כיסוי דוחה יו"ט מלבדו ור"י מפרש
ו
ט
להתודות על טהור, שמע
תורה אור השלם
שנטמאת ואמרה תורה בשעת ביעורה
א
מנת לאכול חוץ לזמנו ואכל אפילו
דאתיא בק"ו מנדרים ונדבות דדחו
מינה הכי קאמר אפילו
תיהני ממנה היכן אמרה תורה מדרב נחמן
1 וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי
בשעת הטומאה שלא יכולתי
בזמנו. ומשום נותר חוץ לזמנו ממש
יו"ט אף על גב שלא נכרתו עליהם
לאוכלו לא נתתיו להדלקה
הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת
❖
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר
ולא חשב מתחלה. וקרוי קרבן. ויש בו
י"ג בריתות מילהי לכ"שיא וקסבר רבא
ג)
(יבמות עג:).
תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי
מעילה ואף על גב שקדש ז)(הנותר)
דקריבין ביו"ט וליכא למיפרך מה
קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת
יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה
1
וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:
לאכילת כהנים אין בהן מעילה מ"מ
לנדרים ונדבות שהן לצורך גבוה
תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר
במדבר יח ח
תוס' ישנים
ד) ב
תורת מעילה שייכא ביה אם קדשי
כדפריך בפ' ר' אליעזר דמילה (לקמן
2 לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ
אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה
א) וע"כ אית ליה לרבא
וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא
קדשים הן יש בהן מעילה לפני זריקה
קלא:) מה לעומר ושתי הלחם שהן
דיו"ט עשה ול"ת הוא דאי
ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת
וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת
לכל הנהנה מהן ואם קדשים קלים
לצורך גבוהיב דהא לאו חובה נינהו
לא הוי אלא ל"ת גרידא אמאי
שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָי
תבשילך ואיבעית אימא מדרבי אבהו
מוקי קרא אמילתא דאיכא
עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:
הן יש מעילה באימוריהן לאחר זריקת
ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו
❖
ק"ו ולוקמא בנותר או בשאר
דברים כו יד
דאמר רבי אבהו א"ר
יוחנן ולא בערתי
דמים לאפוקי תרומה דלית בה כלל:
צורך גבוה כיון דאי לא חטא לא בעי
ה)
2
דליכא ק"ו ח ומיהו אכולהו
ק"ו איכא למיפרך שכן
ממנו בטמא
ממנו אי אתה מבעיר אבל
וכרת. לאוכלה בטומאת הגוף
לאייתינהו ואית ליה לרבא דיום טוב
נוהגים בנשים כבאנשים
גליון הש"ס
ותרומה במיתה בידי שמים ימיו
עשה ולא תעשה כדמוכח בביצה להכי
אתה מבעיר שמן של
תרומה שנטמאת
תאמר במילה שאינה נוהגת
תוס' ד"ה הא בחול וכו'
כ"א באנשים ואיכא למימר
נקצרים אבל אינו הולך ערירי: אסור
איצטריך ק"ו דאי לאו ק"ו לא הוה
ואימא ממנו
אי אתה מבעיר אבל אתה
עולת ראיי' תוכיח דקריבה
וא"ת אכתי היכי יליף
לאונן. ק"ו ממעשר אבל תרומה
צריך קרא למיסריג ורבא לא קאי
מבעיר שמן של קדש שנטמא לאו קל
בק"ו. עיין זבחים קא ע"א
לב"ה ביו"ט. טו וא"ת בפרק
מותרת לאונן ביבמות בפרק הערל
אשריפת קדשים אלא הש"ס מייתי
תוס' ד"ה ומה מעשר:
ר' אליעזר דמילה דבעי
יד
וחומר הוא מה מעשר הקל אמרה תורה
שם ד"ה כך אתה מצווה
ו)
למילף מילה שלא בזמנה דלא
זר זרח) ב' פעמים זרות אמרתי
משום דמינה נמי שמעינן דאין שריפת
(דף ע:)
דחי יו"ט לחזקיה מנותר
וכו' ומדרבנן אי נמי
לא בערתי ממנו בטמא קדש חמור לא כ"ש
לך ולא אנינות. אונן כל זמן שלא
קדשים דוחה יו"ט:
ולאביי מעולת שבת והיכא
מדאוריי' מדאיקרי קדש.
א"ה תרומה נמי לימא ק"ו הוא הא כתיב
עיין פסחים פ"ב ע"ב תוס'
בעי למילף הא במילה איכא
ה"ל יו"ט עשה כו'. וא"ת הנך אמוראי
נקבר מתו: מחפ"ז. מיתה בידי
❖
ד"ה אבל נטמא וצ"ע:
ק"ו:
ממנו ומה ראית מסתברא קדש לא ממעיטנא
שמים לזר האוכלה או כהן טמא.
טז
ב) אע"ג דהוקשו כל עריות
דלעיל דסברי דיו"ט לא תעשה גרידא
זה לזה דילמא קרא אתא
שכן סימן פנ"ק עכ"ס פיגול נותר קרבן
וחומש לזר האוכלה בשוגג דכתיב
נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת וכי האי
לאשווינהו ב' כתובים הבאים
מוסף תוספות
❖
(ויקרא כב) כי יאכל קדש בשגגה ויסף
מעילה וכרת אסור לאונן אדרבה תרומה
גוונא פריך בפ"ק דיבמות (דף ו.) ושמא מיכן
כאחד:
א. הויא דחיא יו"ט. תוס'
חמישיתו עליו אבל קדש משעה שיש
לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט [ת"י]:
יז
יח
לא ממעיטנא שכן מחפ"ז סימן מיתה חומש
הא בחול שפיר דמי מ"ט כו'. תימה
הרא"ש. דהו"ל מילה עשה
היתר לכהנים כתרומה ויצא מידי
וי"ט ל"ת. רשב"א. ב. כל
ואין
רבינו חננאל
מהיכא תיתי דתרומה טמאה
מעילה שוב אין חומש בשגגת אכילתו.
כמה דלא ידעינן דיו"ט
תרומה טמאה ביו"ט
עשה ול"ת הוא. תוס'
ויש דמוקמי לה בחומשין דחומשא ולא נהירא דהא רבינן ביה אסורה בהנאה דבעי מ"טיט אי ממעשר הקל כדמשמע בסמוך איכא
הרא"ש. ג. מן המוכן,
אסור לשורפה, הא בחול
דף נד:):
למיפרך מה למעשר שכן הד"ס ט"ב כדפריך בהערל (יבמות דף עד:)
חומש דחומש בהקדש בפרק הזהב (בבא מציעא
דקאמר התם דאע"ג
מותר. מנלן אמר רבא
דעביד כתישה אתי עשה
כשם שמצוה לשרוף
וליכא למימר דהוה אסרינן ליה משום דאיקרי קדש דכתיב (ויקרא כב)
ואין
דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט.
קדשים הפסולים בחול,
ונתן לכהן את הקדש או משום דהוקשה לקדשים כדאמר במעילה בפרק הנהנה (דף יט.) דקדש אקשי רחמנא לתרומה וקדש גופיה אסור
תוס' הרא"ש. ד. אליבא
כן מצוה לשרוף התרומה
דהלכתא. תוס' הרא"ש.
שנטמאת, ואמרה תורה
בהנאה כשניטמא אפילו אותו קדשכ שהיה מותר בהנאה קודם כמו שלמים נפקא לן שפיר מק"ו דמעשר או מהיקשא דמעשר כדאמר בפרק כל
ה. ס"ל מטעמא אחרינא.
בשעת שרפתה תהנה ממנה,
שעה (פסחים דף כד.) דא"כ מאי פריך ומה ראית ואימא ממנו אתא למעוטי קדש ולא תרומה ואם נמעט קדש מהיכא תיתי איסור תרומה וי"ל
כא
תוס' הרא"ש. ו. כדדריש
שנאמר ואני נתתי לך
הכא. תוס' הרא"ש.
את משמרת תרומותי בב'
דהוה גמרינן תרומה מדאיתקש לבכורים ובכורים למעשר כדאמרינן בהערל (יבמות דף עג:) ולקמן לא סמיך אק"ו אלא אהיקשא סמיך ומיהו
כב
כג
ז. ומש"ה הוצרך לתרץ
תרומות הכתוב מדבר,
קדש אתי שפיר בק"ו ממעשר כדאמרי' בפ' כל שעה (פסחים דף כד.) וליכא למיפרך שכן הד"ס ט"ב דכולהו איתנהו בקדש בר מוידוי ואר"ת
אפר כירה מוכן לודאי
אחת תרומה טהורה ואחת
דמוידוי לא שייך למיפרך דלא שייך וידוי גבי קדש אבל בתרומה שייך דהא אגב מעשר מתודה נמי אתרומה כדאמר וגם נתתיו ללוי זו תרומה
וכו'. תוס' הרא"ש. ח. כגון
תרומה טמאה, ואמר
ט)
כיסוי הדם או שריפת
רחמנא בשתיהן נתתי לך,
ואין לה וידוי בפני עצמה $וא"ת אכתי היכי יליף בק"ו קדש ממעשר הא איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה כדפריך בפרק בתרא
קדשים דלא לידחי יו"ט
שלך תהא להסקה תחת
דמכות (דף יז:) ואור"י דלא שייך האי פירכא אלא דוקא גבי חוץ לחומה כדהתם דבעי למילף דאוכל תודה או שלמים חוץ לחומה דלוקה
אבל מילה החמורה דחייא
תבשילך ליהנות ממנה.
ור' יוחנן אמר מהכא
יו"ט. לכך הנכון לפרש
ממעשר ואם תאמר הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסורי הנאהכד וערלה דאסורה בהנאה ושרי ליהנות בשעת ביעור כדאמר בפרק כל שעה
דרבא ס"ל דיו"ט עשה
לא בערתי ממנו בטמא,
(פסחים כז:) ולא משכח התם עצים לרבנן דאסורים אלא בשרשיפא וצריך לדחות ולומר דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק
כה
ול"ת כסברא דהתם, דכי
מן המעשר ממנו אינו
מעצים: כך אתה מצווה לשרוף את התרומה. פי' בקונטרס משום דלא ליתי בה לידי תקלה לפי טעם זה נראה דלאו דוקא שריפה אלא
אצטריך 'לבדו', למעוטי
מבעיר בטמא, אבל מבעיר
מילה שהיא חמורה.
בשמן תרומה שנטמאת.
ה"ה שאר ביעור וכ"פ בהדיא באלו עוברין ול"נ דבסוף תמורה (דף לג:) קתני תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא
כו
כז
ריטב"א. ט. ורבא ידע שפיר
ואקשינן אמאי קא מרבית
דיו"ט עשה הוא. תוס'
תרומה להנאה, תרבה קודש
יקברו ע"כ נראה דשריפה דוקא משום דדמיא לקדש $ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש ואם תאמר דאמר בספ"ק דפסחים (דף כ:)
כח
כט
ל
לא
הרא"ש. י. שנכרתו עליה
שנטמא שמותר להנות
גבי תרומה טמאה שתעשה זילוף הא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה פירוש כגון משקין ויש לומר דלא קאי אלא אערלה וכלאי הכרם
י"ג בריתות. רמב"ן.
ממנו. ודחינן (האי') ק"ו
ולא אתרומה דשריא בהנאה : אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה. ואף על גב דדריש רבי אליעזר (בכורות דף לד. ושם)
יא. שתדחה יו"ט. רמב"ן.
הוא, ומה מעשר הקל (יום)
י)
יב. הכא ליכא למיפרך
[אם] נטמא אסור בהנאה,
אחת תרומה טהורה ואחת תלויהלב יניחנה במקום המוצנע ולא במקום התורפה דאסור לגרום לה טומאהלג התם דריש משמרת תרומותי
הכי. תוס' הרא"ש. יג. ורב
קדש החמור לא כ"ש. אי
משמע שתי תרומות צריכות שימור דהיינו טהורה ותלויה והכא דריש מלך : שכן פנקעכ"ס. תימה דמצי לאחשובי נמי דחמירי קדשים
אשי סבר נדרים ונדבות
הכי תרומה נמי נימא ק"ו
לד
לה
אינן קריבין ביו"ט, הלכך
מתרומה בהא העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים כ): פגול. היינו חישב לאוכלו חוץ למקומו ובכלל זה
ותהיה אסורה בהנאה. ודחי'
ק"ו ליכא. רמב"ן. וא"ת
הא כתיב במעשר ממנו,
הוי אוכל חוץ לחומה דלוקה בקדשים ונותר היינו חישב לאוכלו חוץ לזמנו והוי נותר בכלל זה והוי האי פיגול ונותר כי ההוא דאם עון פיגול הוא
כיון דרבא ס"ל דיו"ט
מכלל שיש אחר שמותר
עשה ול"ת הוא, אמאי
בהנאה כו'. ומייתינן בק"ו,
הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר כו' (פסחים דף טז:) ולא כמו פיגול שבכל הש"ס דקרי פיגול דחישב לאוכלו חוץ לזמנו דהיינו נותר
אצטריך לאתויי קרא
הקודש שכן חומר מן
כרת.
דהכא:
שאינו מגיע לששים שנה שהוא מיתת כל אדם כדמשמע בשילהי מ"ק (דף כח. ושם) דאמר התם רב יוסף כי הוה בר שיתין שנין
ד'לבדו'. תוס' הרא"ש.
התרומה, כי הקודש יש
תיפוק לי משום דהו"ל
בו חומרא שנעשה פיגול
עבד יומא טבא לרבנן אמר השתא נפקי לי מכרת א"ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר פירוש כדאמר התם מת ביום
יו"ט עשה ול"ת ולא מצי
ונותר כי בשר הוא וקובע
א' מיתה של זעם שנים מיתה של בהלה שלשה מיתה של כרת ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע אלא שמת בשביל עון זה אפי' אין בידו
דחי לי' עשה דשריפת
לו זמן לאכילתו ואם
קדשים, י"ל דאה"נ אלא.
עבר נעשה נותר, והאוכל
עון אחר ואפי' למ"ד (לקמן דף נה.) יש מיתה בלא חטא בשביל עון זה יקצרו ימיו ומיהו בירושל'ל) קאמר דכרת אינו מגיע לחמשים ומפיק לה
לו
חי' הר"ן. יד. ולמילה שלא
קודש וטומאתו עליו חייב
מאל תכריתו את שבט הקהתי וגו'לז וזאת עשו להם וחיו פי' אמרה תורה עשו להם תקנה שלא ימותו בעבודתן קודם חמשים וכתיב אל תכריתו
בזמנה אצטריכא. רמב"ן.
כרת, והנהנה מן הקודש
משמע כרת היינו שמת קודם חמישים ומיתה האמורה בתורה דקאמר התם היינו שמת עד ששים דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא
טו. בפ"ב דביצה, דאינה
מביא קרבן מעילה, והוא
נוהגת בנשים, ואינה מצוה
קרבן לפיכך אסור לאונן,
נגזרה גזירה אלא על בני עשרים שימותו קודם ארבעיםלח וקרי לה מיתה אבל זרעו אומר ריב"א דאין בכרת אלא בהנהו דכתיב בהו ערירי ואין
עוברת ויש לה תשלומין
משא"כ בתרומה כי לא
נראה לר"ת דהא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) קאמר ערירי דכתב רחמנא גבי דודתו למה לי לכדרבא כו' ואי אין זרעו נכרת אלא
כל ז', מיהא איכא למפרך
תמצא מאילו כולן בתרומה.
מה לעולת ראייה דין הוא
אע"פ שהתרומה יש בה
דוקא בהנהו דכתיב ערירילט ב) מאי קבעי והא דלא קאמר במועד קטן (דף כח. ושם) נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דבני מי נפק מר
שתדחה יו"ט שלא יהא
מיתה שנאמר ומתו בו
התם מיירי כשאין לו בנים קטנים ודוקא קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולים כדמשמע בפירקין (דף לב:) ומיהו קשה
שלחנך מלא ושלחן של
כי יחללוהו, והנהנה ממנה
רבך ריקן, וכה"ג פריך גבי
משלם אותה וחומשה, ואין
דבתורת כהנים ממעט אשת אח מן האם מכרת מדכתיב אשת אחיומ נדה היא מה נדה יש לה היתרמא אף אשת אח דיש לה
נדרים ונדבות בפ"ב
לה פדיון, ואסורה לזרים,
היתר דהיינו מן האב דשריא כשאין לה בנים ובכולי הש"ס משמע דיש בה כרת כמו בשאר עריות דהא מני לה גבי חמש עשרה
מב
מג
מד
דביצה, ומבינייהו איכא
מה שאין כן בקודש כי
למילף, מאוכל נפש
השלמים מותרין לישראל
נשים פוטרות צרותיהן ולפירוש ריב"א אתי שפיר דמצינן למימר דממעט לה מערירי ואין להאריך [וע"ע תוספות יבמות ב: ד"ה אשת]:
מה
ועולת ראייה. תוס' הרא"ש.
(שאין) [שהן] זרים, ואם
תתן נפסלוא) יש להן פדיון,
טז. דלא הוי עשה, הא
דקי"ל בכל דוכתא דאתי
אפ"ה חומרות דקודש
עשה ודחי ל"ת. תוס' הרא"ש. יז. דשאני הכא דאינה מצוה עוברת. תוס' הרא"ש. יח. ולא דמי לכלאים בציצית שאם עבר זמנה בטלה. תוס' הרא"ש. יט. דממונו של כהן הוא. ריטב"א. כ. [ש]נטמא אחר זריקה. תוס' הרא"ש. כא. אי
נפישי.
ילפינן תרומה מקדש. תוס' הרא"ש. כב. דפריכא הוא. תוס' הרא"ש. כג. דפ' הערל. תוס' הרא"ש. כד. אפי' יהיו תרומה וקדשים אסורים בהנאה אמאי צריך קרא להתירם בהסיקא תחת תבשילו, והרי. תוס' הרא"ש. כה. משום
א) ר"ל אם נפסלו ע"י מום
דבשעת הבערה לא חשיב להו בעין. תוס' הרא"ש. כו. אם הי' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. תוס' הרא"ש. כז. גבי הא דתנן לא יקרא לה שם עד שתאפה ופי' לפי שאינו יכול לשורפה ולא ליתנה לפני כלבו ביו"ט משום
קודם שחיטה וכ"ה בפירש"י.
שאסור לבערה ביו"ט, משמע דאי לאו משום יו"ט הי' יכול ליתנה לפני כלבו. תוס' הרא"ש. כח. [ב]תרומה הראוי לשריפה. רשב"א. כט. הטעינוה שריפה כקדש. רשב"א. ל. טעונה שריפה. רשב"א. לא. דכתיב בי' באש ישרף.
תוס' הרא"ש. לב. צריכין שימור. תוס' הרא"ש. לג. והיכי נפקי מקרא ג' תרומות טהורה וטמאה ותלויה, וי"ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי, דקאי 'תרומתי' א'לך' וא'משמרת'. תוס' בכורות לד. ד"ה אחת. לד. דטמאה
לאו בת שימור היא. תוס' הרא"ש. לה. ד'לך' שייך אטמאה לרבוייה להיתר הנאה [דאתלויה לא שייך, דתלויה לאו שלך היא. תוס' הרא"ש דאינה ראויה לכלום]. תוס' בכורות לד. ד"ה אחת. לא להסקה ולא לאכילה. תוס' הרא"ש.
לו. שהי' ראוי לחיות אם לא עון זה. תוס' הרא"ש. לז. ועבודתם עד נ', דכתיב מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. תוס' מ"ק כח. ד"ה מת בחמשים. לח. שהלכו במדבר, שימות קודם שיגיע לס'. תוס' הרא"ש. דאמרי' לא מת
א' מהן פחות מבן ס'. תוס' מ"ק כח. ד"ה ומיתה בידי שמים. לט. דמכרת לא שמעי' ערירי. תוס' יבמות ב. ד"ה אשת. מ. באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר, אתה אומר באשת אחיו מאביו או אינו אלא באשת אחיו מאמו וכו' ת"ל.
תוס' יבמות ב. ד"ה אשת. מא. ויש לה איסור. תוס' יבמות ב. ד"ה אשת. מב. ויש לה איסור. תוס' יבמות ב. ד"ה אשת. מג. אם יש לה בנים אסורה. תוס' יבמות ב. ד"ה אשת. מד. משמע דאתא למעוטי אשת אחיו מאמו דאין בה כרת.
תוס' יבמות ב. ד"ה אשת. מה. דכתיב בההוא קרא, אבל כרת יש בה וכו' ולא יתכן פי' זה לרש"י שאומר [הכא] דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים, אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו
אלא בעריות דכתיב בהו ערירי, וחילוק יש בין מיתה לכרת כדאמר בירוש' דכרת בן נ' וכו' ומיתה היא בס'. תוס' יבמות ב. ד"ה אשת.