ד:
יציאות השבת פרק
ראשון שבת
תוס' ישנים
מסורת הש"ס
ובתוך
י'. דאילו למעלה מי' לאו אויר ר"ה הוא אלא אויר מקום
בדיוטא אחת דר"ע סבר ילפי' זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן
א) ואינה הוכחה דלא אמר
א) [לקמן צז.], ב) [ב"ק ע:
לעיל ע"א וש"נ], ג) נ"א נהי
קלוט' כמי שהונחה דמיא
פטור הוא ואפי' קלוטה ליכא: זורק ממושיט. דאילו במושיט מרה"י
אלא דרבה לא חש לפרש כל הבעיות ועוד אומר ר"י דהא דקאמר
א
דסבר, ד) [לקמן ז:], ה) שם
אלא להחמיר דאי להקל נמי
הש"ס אבל למטה מעשרה ד"ה חייב דאמרינן קלוטה כמי שהונחה
לרה"י דרך ר"ה אפי' למעלה מי' קיימא לן בפ' הזורקט) דחייב דיליף
דף ח., ו) [שם ב"מ קיח:],
אמרו א"כ זורק ד"א ברה"ר
ז) לקמן צז., ח) [גיטין עט.],
היכי משכחת לה:
היינו לרבנן אבל לר"ע קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ומחייב משום
מעגלות של מדבר שמושיטין את הקרשים מזו לזו והן רה"י וביניהם
ב) אין זה קושיא כ"כ דהא
ט) [לקמן צו.], י) דרבי יהודה
❖
דילפינן זורק ממושיט דאי סבר כמי
ר"ה ולא היו זורקים אותן שלא יתקלקלו:
כצ"ל, כ) צ"ל אפילו,
לא קאמר הא עקירה וודאי
ודילמא הנחה הוא דלא בעיא. מדקתני
שהונחה דמיא לא הוה מצי למילף
בעי אלא דילמא קאמר:
ובתוך עשרה פליגי והא מיבעיא בעי לה רבה
א)
ג) לא נתיישב לי דה"מ
זורק ממושיט דהא לא דמיא כלל דכיון
ר"ע מחייב אבל עקירה בעי מעל גבי
דבעי רבה למטה מי' פליגי ובהא פליגי
למימר דפליגי דלא הוי
א)
רב נסים גאון
דכמי שהונחה דמיא הוי [זורק למעלה
מקום ד' מדלא קתני ר"ע מחייב
נופו ברה"ר ולרבנן מקום
דר"ע סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן
ב)
פרק ראשון
פטור או כרמלי' הוא ועוד
מעשר'] כזורק מרה"י למקום פטור
שתים אחת משום הוצאה ואחת משום
סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא
דה"מ אביי למימר איפכא
אבל למעלה מעשרה דברי
הכנסה: זרק. מר"ה מתחלת ד' לסוף
וממקום פטור לרה"י ולא דמי כלל
באילן העומד ברה"ר ונופו
הכל פטור ולא ילפינן זורק
אבל למעלה מי' דברי הכל פטור ודכ"ע לא
נוטה לרה"י אלא חדא
ממושיט. עיקרו במשנה
למושיט שהוא מרה"י לרה"י ורה"ר
ד' ונח' ע"ג זיז. כל עץ היוצא מן הכותל
מינייהו נקט דברשות אחד
בפרק הזורק היו שתיהן
ילפינן זורק ממושיט או דילמא למעלה מי'
קרי זיז: רבי מחייב. אלמא דלא בעי
באמצע אלמא ע"כ כיון דסבר ילפינן
ב
לא מצי לאשכוחי דלרבנן הוי
בדיוטי אחת הזורק פטור
פליגי ובהא פליגי דר"ע סבר ילפינן זורק
עיקרו רה"ר ונופו כרמלית
והמושיט חייב, שכך היתה
הנחה על מקום ד': שדי נופו בתר
זורק ממושיט סבר קלוטה לאו כמי
או מקום פטור ולר' הוי
עבודת הלוים ב' עגלות זו
עיקרו. והוי כמונח בר"ה על מקום
ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן זורק ממושיט
שהונחה דמיא והשתא אתי שפיר דפריך
רבותא טפי דאפי' נופו
אחר זו ברה"ר מושיטין
ד' דעיקר מחשיב ליה לנוף: מחייב היה
לגמרי ברשות אחר שדי נופו
למימרא דפשיטא ליה כו' ואתי נמי
את הקרשים מזו לזו
ג
אבל למטה מי' דברי הכל חייב מאי טעמא
❖
בתר עיקרו:
אבל לא זורקין. ולפום
ר' שתים. דהוי כאלו נח ברה"י וחזר
שפיר דלא מצי למימר לעיל אבל
אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא הא לא
דהויין אבות המלאכות
למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק
ונעקר משם והכניס לר"ה. אלמא לא
ילפי ממלאכות המשכן
קשיא בתר דאיבעי הדר איפשיטא ליה דסבר
ג)
כמו שאמרו בפרק במה
מוסף תוספות
ממושיט דלר"ע לא מצי למילף כיון
עקירה בעי ולא הנחה בעי ע"ג מקום ד':
טומנין אין חייבין אלא על
ר"ע קלוטה כמי שהונחה דמיא ודילמא הנחה
מקורה מלאכה שכיוצא בה היתה
דסבר כמי שהונחה דמיא וכן משמע
א. והשתא ניחא נמי הא
הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא אלא אמר רב
דפריך והא מיבעיא ליה
במשכן וכו', והיתה עבודת
קצת דהא רב חסדא בעי נמי בהזורק
לרבה דאהאי צד קא סמיך
הלוים בעגלות שמושיטין
יוסף הא מני רבי היא הי רבי אילימא הא ר' דתניא זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא
(לקמן דף צז.) כמו רבה דהכא ואי הא
ד)
דאפילו לר' עקיבא לא
את הקרשים ולא זורקין,
אמרינן קלוטה. תוס'
גם כן המושיט בשבת
רבי מחייב וחכמים פוטרין התם כדבעי' למימר לקמן כדאביי דאמר אביי הכא
דקא מסיים קלוטה כמי שהונחה דמיא
ה)
הרא"ש. ב. דמושיט כל זמן
מגזוזטרא לגזוזטרא שהן
קאי נמי אדר"ע היכי מצי למימר לרב
באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לר"ה וזרק ונח אנופו דר' סבר אמרי' שדי נופו
ו)
שהחפץ ביד האדם לא
בדיוטא אחת חייב והזורק
אמרינן כקלוט דמי. תוס'
חסדא דלכ"ע כמי שהונחה דמיא
פטור. ועל העיקר הזה אמרו
בתר עיקרו ורבנן סברי לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו אלא הא ר' דתניא זרק
❖
ז)
הרא"ש. ג. דלהך צד לית
לא ילפינן זורק ממושיט.
ולקמן בפירקין (דף ח.) משמע דדוקא
מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ח)ר' מחייב וחכמים פוטרין ואמר רב יהודה אמר
ליה לר' עקיבא קלוטה.
ברה"י לא בעי רב חסדא הנחה ע"ג
תוס' הרא"ש. ד. וכדאמרינן
שמואל מחייב היה ר' שתים אחת משום הוצאה ואחת משו' הכנסה אלמא לא בעי
בפרק הזורק (לקמן צז:)
רבינו חננאל
מקום ארבעה ומיהו רשב"א פירש
דלא מחייב אתולדה
עקירה ולא הנחה ע"ג מקום ד' על ד' הא איתמר עלה רב ושמואל דאמרי תרווייהו
בסמוך אף ברה"ר לא בעי רב חסדא
במקום אב. רשב"א.
ודחינן ודילמא הנחה ע"ג
לא
מקום ד': ודילמא הנחה הוא
ה. מסברא הוא. תוס'
מקום ד' לא בעי, אבל
הרא"ש. ו. דעקירה הוא
עקירה מע"ג מקום ד' בעי,
דלא בעיא הא עקירה בעיא.
פירש"י דדייק מדלא מחייב ב' אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה וקשה ב) דילמא הא דלא מחייב
דאיכא למימר דבעי מקום
דהא לא שמעינן ליה לר'
ארבעה משום. תוס'
עקיבא מהא מתניתין אלא
ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ועוד דבסמוך קאמר רב יהודה מחייב היה רבי ב' אע"ג דקתני סתם רבי מחייב ה"נ לר"ע מנ"ל
ד
הרא"ש. ז. אבל בהנחה לא
בהנחה בלבד. אלא אמר רב
דלא מחייב שתים ונראה לפרש דפריך הא עקירה בעיא דילפינן ממשכן שהיו נוטלין מתיבתן שהיו בהן ארבע על ארבע ונותנין ליד עושי
ה
ו
ז
[דנותנין]. תוס' הרא"ש.
יוסף ר' היא כו', ונדחת.
המלאכה ולפי מה שפירשתי לעיל דדרשינן מאל יצא איש ממקומו אתי נמי שפיר דבעקירה מיירי: אלא א"ר יוסף כו'. קשה לרשב"א
ח. שינוח. תוס' הרא"ש.
ט. וא"ת. תוס' הרא"ש.
מה צריכין רבה ורב יוסף להעמיד המשנה כתנאים והא סבירא להו בפרק בתרא דעירובין (ד' צט. ושם) דמחשבתו משויא ליה מקום דקאמר התם
י. משמע דמחשבתו
רב יוסף השתין ורק חייב חטאת ופריך והא בעינן מקום ד' וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום דאי לא תימא הכי הא דאמר רבה זרק
משויא ליה מקום אפי'
היכא דניחא ליה בענין
בפי כלב או בפי כבשן חייב וכו' ותי' ר"ת דהא דאמר מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא לי' חבענין אחר אלא בענין זה כמו משתין
אחר וכו', י"ל דהתם. תוס'
ורק שאינו יכול להשתין או לרוק בענין אחר וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרוף העץ בכבשן ול"ג התם ונח בפי כלב דנח
הרא"ש. יא. וה"ק הני מילי
ידו דחשובה כד' על ד'
משמע דאין כוונתו לכך אבל הכא אינו חושש אם מקבל בידו או בכלי אחר טוהא דאמר לקמן (ד' ה.) ה"א ה"מ היכא דאחשבה לידו אע"ג
היכא דאחשבה. תוס'
דניחא ליה שיקבלנו בע"א כמו בידו היינו משום דקאמר דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' אבל בשאר דברים לא משוי ליה מחשבתו
י
יא
הרא"ש. יב. כיון דלא בעי
אלא היכא דלא ניחא ליה בע"א: זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא ר' מחייב. וא"ת אכתי תקשה לך דילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה
הנחה כלל אין נראה לומר
גבי עקירה כן. תוס'
בעיא וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר אבל קשה לספרים דגרסי לקמן בהזורק (ד' צז:) על מילתא דרב יהודה דאמר בסמוך מחייב היה רבי
הרא"ש. יג. וגם הנוף
ברשות הרבים. תוס'
שתים ויתיב רב חסדא וקא קשיא ליה למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב וכו' א"ל רב יוסף מר אדר' מתני לה וקשיא ליה אנן
הרא"ש להלן ח. יד. ואין
אדר' יהודה מתנינן לה לדברי ר"י דאמר חייב ב' אבל לר' לא מחייב ב' דלא מחייב ר' אתולדה במקום אב אם כן מה תירץ רב יוסף הא
בנופו ד'. תוס' הרא"ש להלן
מני ר' היא אכתי תקשה דילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה דר"ע דליכא הנחה כלל איכא
ח. טו. ולא הוה מפרש כל
שהוא. תוס' הרא"ש להלן ח.
למיפרך הא עקירה בעייב אבל אר' דבעי הנחה ע"ג זיז כל שהוא ה"ה דלעקירה סגיא בכל שהוא ומיהו להש"ס בסמוך לית ליה סברא דרב
טז. וזרק ונח על גביו דר'
יוסף דפריך ארבי זירא דילמא אחרים בעו עקירת מקום ד' ולא סגיא בכל שהוא כמו בהנחה ולר"ת נראה דגרסינן בהזורק יתיב רב יוסף וקא
יוסי בר' יהודה משוי ליה
רשות היחיד ואע"פ
קשיא ליה א"ל רב חסדא וכו' ואתי שפיר דרב יוסף הוה מתני דברי רב יהודה אדר' ובסמוך דפריך והא איתמר כו' הוה מצי למיפרך הא
שגדיים בוקעים בו. תוס'
דקשיא ליה לרב יוסף בהזורק (שם:) דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב דתניא ר' אומר דברים הדברים אלה הדברים וכגירסת ר"ת
הרא"ש להלן ח. יז. דלאו
בהכי פליגי אלא. תוס'
הרא"ש להלן ח. נראה דלההוא גירסא דמתני רב יוסף מילתא דרב יהודה דמחייב ב' ארבי יהודה קשה דרב יוסף אדרב יוסף דהתם אומר בהדיא רבה
ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא מחייב ר"י אלא אחת ויש לדחות דרב יוסף משמי' דרב יהודה קאמר י) ורב יהודה מחייב שתים וליה
לא סבירא ליה: באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרשות הרבים. הכא בשמעתין הוה מצי לאוקמי באילן שעיקרו ונופו כולו קאי
ברה"י ויש בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו וחשיבא מקום ד' ורבנן סברי לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ולא הוי מקום ד'
דברה"י נמי סברא שמעתין דבעינן מקום ד' על ד' מדאמר בסמוך תני טרסקל שבידו הא תינח ברה"י משמע דברה"י נמי מהדרינן
לאשכוחי מקום ארבע אלא נקט בכה"ג משום דמילתא דאביי איתמר בפרקין אמילתא דרב חסדא דאמר נעץ קנה ברה"י וזרק ונח על
גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב ופריך לימא דרב חסדא דאמר כרבי ומשני דברה"י כ"ע לא פליגי כדרב חסדא והכא באילן העומד
ברה"י ונופו נוטה לרה"ר ומיירי אפילו אין בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו דהויא כרה"י וחייב אע"ג דלא הוי מקום ד' כדרב
חסדא ורבנן סברי לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו אבל קשה אמאי לא משני אביי לקמן באילן העומד כולו ברה"ריג ויש בעיקרו ד'יד דרבי
סבר שדי נופו כו' וחשיב מקום ד' ולרבנן לא הוי מקום ד' דברה"ר מודה רב חסדא דבעינן מקום ד' דברה"י דווקא קאמר רב חסדא
כדמשמע לקמן דקאמר ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא ויש לומר דברה"ר לא מצי לאוקמי דאי הנוף למטה מג' לא הוו
פטרי רבנן אע"ג דליכא ד' דכארעא סמיכתא היא ואי למעלה מג' לא הוה מחייב ר' דכרמלית היא אם רחב ארבע או מקום פטור
אם אינו רחב ד' ולרשב"א נראה דברשות הרבים נמי משכחת לה למימר שדי נופו בתר עיקרו כגון שעיקרו פחות משלשה או גבוה ט'
ורבים מכתפים עליו דהוו רה"ר ונופו עולה למעלה מג' דלרבי הוי נוף רשות הרבים דשדינן ליה בתר עיקרו כי היכי דשדינן ליה בתר עיקרו
לשויא רה"י ולרבנן לא הוי כרה"ר והא דלא מוקי ליה אביי הכי ג)משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברשות הרבים דמ"ש ורב חסדא
נקט רשות היחיד משום דבעי לאשמעינן אפילו גבוה מאה אמות משום דרה"י עולה עד לרקיע ואיידי דנקט איהו רשות היחיד נקט נמי
בתר הכי ברה"י כ"ע לא פליגי כו' ולמאי דמוקי לה אביי לקמן אליבא דרב חסדא הא דנקט זיז כל שהוא דהא אפי' ברוחב ד' נמי פליגי
אומר רשב"א דנקט כל שהוא משום למעלה מי' דאי הוי רחב ד' הוי רה"י ולא הוו פטרי רבנן כ)(אי אין) גדיים בוקעין תחתיו אי סברי כר' יוסי
בר' יהודה בהזורק (לקמן ד' קא.) ואין נראה לר"י דמשמע דמשום רבותא דר' נקט לה ואומר ר"י דאי הוה נקיט זיז סתמאטו הוה סלקא דעתך
דמיירי ברחב ארבע וטעמא דר' לאו משום שדי נופו בתר עיקרו אלא ה"א דסבר כרבי יוסי בר"י דנעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקלטז להכי
נקט כל שהוא לאשמעינןיז דטעמא דרבי משום שדי נופו כו' ורש"י שפירש כאן משום שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברשות הרבים ע"ג
מקום ד' אי אפשר להעמידה דאי למטה מג' לא בעי רחב ד' לכ"ע ולמעלה מג' לא הוי רה"ר אם לא נעמיד בדבילה שמנה וטח בצד הנוף:
לא