כז:
במה מדליקין
פרק
שני שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לאתויי ציצית. דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים: גדילים
למדרש סמוכין להתיר כלאים בציצית וי"ל דהיינו עד דלא ידע
עד א מיי' פ"ג מהל' ציצית
א
א) מנחות לט: יבמות ד: נזיר
נח. ע"ש, ב) זבחים יח: מנחות
הלכה א סמג עשין כו
תעשה לך. לאלו: סד"א כדרבא. כלומר סד"א דלא דרשינן הני
דשעטנז לאפנויי אבל במסקנא דאמר לרבנן שעטנז לאפנויי הכי נמי
מג., ג) נגעי' פי"א מ"ח ת"כ
טוש"ע א"ח סי' ט סעיף א:
לתנא דבי ר' ישמעאל וצמר ופשתים לגופייהו אתו הלכך לא צריך
סמוכין לענין טלית למימר דטלית צמר ופשתים תעשה ציצית ולא
ב
עה ב מיי' שם הלכה ה
פ' תזריע, ד) [במשנה דנגעים
טוש"ע שם סע"ב:
לא נזכר דברי ר' מאיר ומטעם
לשאר טלית אלא לענין ציצית תדרשיה גדילים תעשה לך מצמר
אף כל לאתויי כלאים וא"ת לתנא דבי ר' ישמעאל צמר ופשתים גבי
ג
עו ג מיי' שם טוש"ע שם
זה כתבו תוס' בסוכה י"ב:
ופשתים ולא משאר מינין כדדריש
סעיף ג: לבישה מ"מ ל"ל דמדכתיב ובגד
ד"ה באניצי וכו' ליישב דלא
עז ד ה מיי' שם הל' ז
ליה רבא: כתיב הכנף מין כנף.
כלאים שעטנז לא יעלה עליך שמעינן
קאמר הכא רשב"א וסומכוס
לאתויי ציצית ציצית בהדיא כתיב לא
א
1
ורבי מאיר אמרו דבר אחד וגם
סמג שם טוש"ע א"ח
דכל בגדים צמר ופשתים הן וי"לד
דהאי כנף קרא יתירא הוא דהא כתיב
תלבש שעטנז צמר ופשתים וכתיב גדילים
דלא אמר כמאן כר' מאיר ע"ש
סי' יז סעיף א וסי' יח
2
על כנפי בגדיהם והוה ליה למכתב
דה"א דווקא העלאה אבל בלבישה כל
ודע דגם בת"כ ליתא דברי
סעיף א:
תעשה לך סד"א כדרבא דרבא רמי כתיב
א)
עח ו מיי' פ"ה מהלכות
רבי מאיר], ה) [סוכה כא.],
ונתנו על הציצית פתיל תכלת: מין
תרי מיני אסירי והשתא ליכא למימר
ו) [ויקרא יג], ז) [במדבר
3 הכנף מין כנף 1 וכתיב צמר ופשתים יחדיו
סוכה הלכה ד סמג
כנף. מין הטלית יהא הציצית דהכי
לתנא דבי ר' ישמעאל דתיתי שעטנז
יט], ח) שייך לעיל ע"א,
עשין מג טוש"ע א"ח סי'
הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן
ט) [וע"ע תוס' שבועות כו.
ב
תרכט סעיף ד:
שעטנז מהעלאה כדאמר בריש סוגיא
משמע ציצית של כנף תהא ואם של
עט ז מיי' פי"ג מהל'
ותוס' בכורות נד: ד"ה חדא
בין שלא במינן ג שאר מינין במינן פוטרין
משי הוא ציצית של משי פוטר בה:
ביבמות (דף ד: ושם) דהא השתא
טומאת צרעת ה"ח:
ותוס' ב"ק סז: ד"ה רבא],
פ ח מיי' פ"ה מהל' שבת
י) נ"א מסברא, כ) [ערך
שלא במינן אין פוטרין ס"ד כדרבא קמ"ל
וכתיב צמר ופשתים. גדילים תעשה
איצטריך שעטנז לאפנויי למדרש
אונין ע"ש], ל) [צ"ל ויתיב],
הל' ה סמג לאוין סה
לך דמשמע נמי מהן תעשה: סד"א
אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי לתנא
סמוכין ולא מופנה למדרש מיניה
מ) [וע"ע תוספות סוכה יב:
טוש"ע א"ח סימן רסד
❖
גזירה שוה: רב פפא אמרה.
ד"ה באניצי], נ) [ברכות מ.],
כדרבא. דאמר דהכנף אתא
סעיף א:
ח)
דבי רבי ישמעאל מאי שנא לענין טומאה
פא ט מיי' פ"ה מהל'
❖
לא בעי למימר רב נחמן בר יצחק
לאשמועינן דלא תדרוש סמוכין
דמרבי שאר בגדים דכתיב או בגד הכא נמי
טומאת מת הל' יב:
4
אמרה דאמר אף כל לאתויי ציצית
למיפטר שאר בגדים דודאי מיחייב
גליון הש"ס
לימא לרבות שאר בגדים מאשר תכסה
2
דאין לטעות ולהחליף דברי רבא לרב
מיהא בציצית דמינן קמ"ל אף כל דלא
גמ' אמר מר זוטרא דאמר
בה ההוא לאתויי כסות סומא הוא דאתא
תורה אור השלם
❖
ד
נחמן אלא ברב פפאה שהיה תלמידוו
תדרוש הכנף הכי אלא אורחיה
קרא. ברכות מ"ג ע"ב:
דתניא וראיתם אתו פרט לכסות לילה
1 לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר
ב) 5
ה
ומלך אחריו וכשהיה אומר דבר לא
דקרא הוא ולאשמעינן דמצות ציצית
וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו:
אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא
היו יודעים אם מדעתו אמרה או
בשני מיני צבע שני חוטין של תכלת
ז
דברים כב יא
מוסף רש"י
למדה לפניח רבוט): סד"א כי דוקיא
2 גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל
פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר
ושני חוטין של לבן דהיינו מין כנף
כתיב הכנף מין כנף. עשה
אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר
דרבא. ל"ג כי דוקיא דהא מגוף
דסתמיה לבן: מאי שנא כו'. אליבא
תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה
ציצית ממין הכנף, ואם טלית
תְּכַסֶּה בָּהּ: דברים כב יב
3 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
של משי עשה ציצית של משי,
מילתא דרבא הוא דמפיק ובריש
דרב נחמן קבעי לה דאמר אף כל
אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה
5
וכתיב צמר ופשתים גדילים
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם
לאתויי ציצית: אשר תכסה. ריבויא
יבמות (ג"ז שם) הוא דגרס לה ונראה
ומה ראית לרבות סומא ולהוציא כסות לילה
תעשה לך, דמשמע עשה
צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם
דקרא הוא: לכסות לילה. כסות
אע"ג דבפרק התכלת (מנחות ד' לט:
ציצית מצמר ופשתים (יבמות
לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת
מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל
ד: וכעי"ז נזיר נח.). פרט
הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
המיוחד ללילות דלא ניחייב: שישנה
אמר רב נחמן השיראין פטורין
ושם)
לכסות לילה. טלית העשויה
במדבר טו לח
אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה
בראייה אצל אחרים. וקרינן ביה
מן הציצית קיי"ל כרבא דבתראה הוא
4 וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם
לכסות לילה פטור מן הציצית
בראייה אצל אחרים ואימא לרבות שאר
(זבחים יח:). הרי כסות
בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ
וחייב בציצית מדאורייתא:
וראיתם לאחרים ביום ולא אתי אשר
סומא אמור. דחייב (מנחות
אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל
מסתברא
בגדים מסתברא קאי בצמר ופשתים מרבה
קאי בצמר ופשתים
תכסה ומפיק וראיתם: שאינה
מג.). והאונין. לאחר שתיקנו
כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה
במסרק שקורין צרבי"ש
כו'. לא שייך למיפרך
בראייה. ואי מרבינן לה מאשר
צמר ופשתים קאי בצמר ופשתים מרבה שאר
בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד
ועשאן אונץ שקורין רישט"א
הָעֶרֶב וְטָהֵר: ויקרא יא לב
❖
אדרבה קאי ברואין מרבה רואין קאי
תכסה קא עקרת ליה וראיתם:
בגדים: אמר אביי רבי שמעון בן אלעזר
5 וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת
(סוכה יב: וגורס: האונץ).
ואימא לרבות שאר בגדים. ולא
ברואין מרבה סומין דהא עיקר
וְּראִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת
וסומכוס אמרו דבר אחד רשב"א הא דאמרן
כָּל מִצְוֹת יְיָ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם
כסות סומא: קאי בצמר ופשתים.
המצוה היא בטלית ולא באדם שאם
סומכוס דתניא סומכוס אומר סיככה בטווי
רבינו חננאל
וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם
ו
כדאמר דסמך צמר ופשתים לגדילים
אין לו טלית בת ד' כנפות פטור מן
וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם
פסולה מפני שמטמאה בנגעים כמאן כי האי
לאיתויי ציצית שאינו חייב
הציציתט: רבי שמעון בן אלעזר
זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:
מרבה כסות סומא דצמר ופשתים:
בציצית אלא צמר ופשתים.
במדבר טו לט
תנא דתנן שתי וערב מטמא בנגעים מיד
ז
ג)
וסומכוס אמרו דבר אחד. וא"ת
מרבה שאר בגדים. בתמיה: אמרו
6 וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה
י
ואקשינן ציצית בהדיא כתיב
ד) דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר השתי
לא תלבש שעטנז צמר
וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ
דבר אחד. דדבר המיטמא בנגעים
דר"ש בן אלעזר קאמר מסככין בו חוץ
ופשתים גדילים תעשה לך,
הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג:
❖
משישלה והערב מיד והאוני' של פשתן
מן הפשתן משמע אפי' לא נטוה
אין מסככין ואע"ג דאינו מטמא
כלומר אינו חייב לעשות
יהושע ב ו
משיתלבנו: מתני' כל היוצא מן העץ
גדילים אלא צמר ופשתים.
בטומאת מגע: הא דאמרן. חוץ
וכדאמרינן נמי בפ"ק דסוכה (דף יב:
ח
ושנינן איצטריך סד"א
ושם) סיככה באניצי פשתן פסולה
מפשתן ולא קאמר חוץ מבגד פשתן
אין מדליקין בו אלא פשתן וכל היוצא מן
כדרבא דרבא רמי כתיב
מוסף תוספות
ט
על ציצית הכנף מן כנף,
ומשמע התם דהיינו דייק ונפיץ אע"ג
משמע אע"ג דלאו בגד שלא נטוה
העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן:
א. בתחילת הסוגיא. תוס'
כלומר האי קרא משמע
דלא נטוה וסומכוס קאמר דדוקא
כגון אונין או נטוה ולא נארג אין
גמ' מנלן דפשתן איקרי עץ $אמר מר זוטרא
הרא"ש. ב. תיפוק מהתם.
תן ציצית מכנף עצמו של
בטווי פסולה וי"ל דלרשב"א קאסר
מסככין הואיל ומטמו בנגעים ואע"ג
תוס' יבמות ד: ד"ה אם.
זה הבגד, וכתוב אחרינא
דאמר קרא והיא העלתם הגגה ותטמנם
ג. לאפנויי צמר ופשתים
צמר ופשתים גדילים תעשה
6
דלא מטמא בשרצים: סיככה בטווי.
מדרבנן וסבר בדדייק ונפיץ לפי
י)
יא
דכלאים. תוס' יבמות ד:
לך, הא כיצד שאר מינין
בפשתי העץ:
והיוצא מן העץ אינו
שהוא קרוב לטווי וטווי הוא דאסור
הואיל ומטמו בנגעים דכתיב או בשתי
ד"ה אם. ד. דאצטריך. תוס'
במינן פוטרין שלא במינן
הרא"ש. ה. הוא דאיכא
אין פוטרין, אבל אם
מטמא טומאת
אהלים אלא פשתן:
מן התורה הואיל דמטמא בנגעים
או בערבו) וה"ה נמי לאונין משיתלבנו.
למטעי. תוס' הרא"ש.
תעשה ציצית מן צמר
מנלן אמר רבי
אלעזר גמר אהל אהל
והיינו אמרו דבר אחד דהא דקאמר
והאי דנקט טווי לאשמעינן דטווי
ו. של רבא. תוס' הרא"ש.
ופשתים פוטרין בין במינן
ה)
ז. התלמידים. תוס' שבועות
בין שלא במינן, קמ"ל
סומכוס סיככה בטווי פסולה היינו
מטמא מיד דטווייתו הוא גמר
ממשכן
כו. ד"ה חדא. ח. רבא. תוס'
דליתיה לדרבא ואתינן
מלאכתו ולא בעי שישלה: כמאן.
דבר תורה מדאמר מפני שמטמא
הרא"ש. ט. הלכך יש
לרבויי שאר בגדים לציצית
לרבות כענין הטלית. תוס'
מאשר תכסה. ודחינן האי
בנגעים דמדרבנן אין סברא לאוסרו אי מדאורייתא שרי לסכך
אמרה סומכוס להא כר' מאיר דאמר מטמא מיד שנטווה. ל"א
הרא"ש. י. היאך אמרו דבר
אשר תכסה לרבות כסות
בטומאת נגעים גזירה משום טומאת מת וכיון דבטווי אסור מדאוריית'
כמאן אמרה אביי להאי מילתא דההיא חוץ מפשתן פשתן דווקא
אחד הא מיפלג פליגי.
סומא שחייב בציצית. האי
תוס' סוכה יב: ד"ה באניצי.
א"כ באניצי פשתן יאסור מדרבנן מפני שהוא קרוב לטווי כדפרישית:
קאמר אע"ג דלאו בגד ועל כרחיך אפי' אונין במשמע אלמא
תנא דתני אין מטמא בגדים
יב
אונין של פשתן. פי' בקונטרס שלא נטוה ודחק לפרש כן מפני
יא. דאע"ג דאינו טווי,
אלא צמר ופשתים מפיק
אונין מיטמאין בנגעים: כי האי תנא. כר' יהודה: משישלה.
פסול לסכך. רשב"א.
מהאי תנא דבי רבי ישמעאל
שיהיו שולין אותו מן היורה ששולקין אותו בה ללבנו: משיתלבנו.
דכבר תנא שתי וערב וקשה לריב"א דמנלן לטמאותו בנגעים
יב. הלכך תרוייהו אמרו
דתני רבי ישמעאל בגד
דבר אחד, דר' שמעון,
בתנור: מתני' אין מדליקין בו. לעשות פתילה מקנבוס
צמר אין לי אלא בגד צמר
הא שתי וערב כתיב ונראה לר"י דאונין היינו מטוהיג וכן פי' בערוךכ)
מדפסיל בדייק ונפיץ
מנין לרבות צמר גמלים
ובגד קנבוס ומצמר גפן: אינו מטמא טומאת אוהלים.
ושתי וערב דקאמר היינו צמר לפי שבצמר ניכר בין שתי לערב
אם עשה
בודאי ס"ל דבטווי מטמא
צמר ארנבים נוצה של עזים
בנגעים
כסומכוס,
השיראין והכלך והסיריקין
דהשתי הוא מן הלשונות של צמר הגדול וטווי כלאחר יד ולא כמו
מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו
וסומכוס נמי דמפסיל נמי
מניין ת"ל או בגד, ואמרינן
דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו: אלא פשתן. שאף אהל טמא
שטווים הערב ודרך היה לשולקו אע"פ שעכשיו אין רגילין ואונין של
יד
בטווי דבר תורה, בדייק
אינו מטמא בשלש על שלש
כדכתיב והזה על האהל ז) ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא: גמ'
ונפיץ פסיל מדרבנן כיון
אלא צמר ופשתים, והאי
פשתן שהוא הטווי לא הוזכר לא שתי ולא ערב לפי שלא ניכר איזה של
טו
דקרוב לטויה. רשב"א.
דתני דמיטמאין בנגעים
שתי ואיזה של ערב כדאמר בפ"ק דמס' ע"ז (ד' יז:) אייתו ליה תרי
ממשכן
טז
יג. של פשתן. תוס' סוכה
שאר בגדים בשלשה על
קיבורי אמרו ליה הי דשתיא והי דערבא איתרחיש ליה ניסא אתא זיבורא ל)(למיתב) על דערבא כו' אלמא לא מינכר בפשתן מ): כל היוצא מן
שלשה. אמרנו בתחילת
יב: ד"ה באניצי. יד. [ש]טווי
יז
יח
כלפי היד. תוס' סוכה יב:
הפרק השיראין והכלך
העץ אין מדליקין. פי' בקונטרס לעיל כגון בקנבוס וצמר גפןיט ואין נראה לר"ת דא"כ יהא אסור להדליק בו ומעשים בכל יום שמדליקין בצמר גפן
ד"ה באניצי. טו. [ש]הכל
והסירקין חייבין בציצית.
וגם טוב מאד לפתילה ואור"י ודאי מותר להדליק בקנבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה
שוה. תוס' סוכה יב: ד"ה
ואמרינן בתחילת יבמות,
כ
כא
כב
באניצי. טז. כשנתפס ר'
אמר רחמנא עביד ציצית
שאר זרעיםכג כו'כד ופשתן נמי מין זרע כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משוםכה דאיקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכמו עץ
אלעזר בן פרטא למינות
פתיל תכלת ותכלת עמרא
הדעת למ"ד חטה היתה וקרי לה עץ אע"פ שאינה עץ ועוד דאמר בכיצד מברכין (ברכות דף מ: ושם) כל היכא דאי שקלת לפירא ולא הדר
נ)
ושאלו לו אמאי קרו לך
הוא, וממאי דתכלת עמרא
רבי, אמר להם רבן של
הוא, ואמרינן מדשש כיתנא
אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ופשתן וקנבוס וצמר גפןכו אי שקלת לפירא היינו הזרע לא הדר אילנא ומפיק הלכך לאו יוצא
טרסיים אני. תוס' הרא"ש.
דכתיב שש ברקמה ממצרים
מן העץ נינהו: ואין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן.
והא דאמר לעיל בפ"ק (דף יז.) ועל עצמן בכל שהן משמע דכל הכלים נעשה
יז. אתיא זבורתא יתבא
וגו', כמו שנתפרש ביומא,
על דשתיא. תוס' הרא"ש.
מדשש כיתנא תכלת עמרא
אהל לקבל טומאה מחמת אהל הכא איירי בדבר הקבוע שחיברו לקרקעכז אע"ג שמתחילה היה בגד כיון שחיברו לאהל בטלו מתורת בגד
יח. אם לא יהי' גרדי, אבל
הוא, שמעינן מינא דעמרא
ואין מיטמא אלא פשתן אע"פ שהוא מחובר כדכתיב והזה על האהל כו' וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה
כח
כט
בצמר הכל מכירין בו.
הוא דמיקריא פתיל תכלת,
תוס' הרא"ש. יט. שקורין
הילכך ליכא ציצית אלא
כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה
ל
עמרא. תנינא שתי וערב
קוטון, לפי שיוצא מן
וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב"א פירש במשניות בע"א:
לא
העץ. מרדכי. כ. אין לך
מטמאין בנגעים מיד דברי
פתילה מושכת בשמנים
רבי מאיר רבי יהודה אומר
ויפרוש
[ושהאור נדלקת בה יפה.
השתי משישלה והערב מיד,
רשב"א] כצמר גפן. רמב"ן. ולמה אסרוה. ריטב"א. כא. וצמר גפן וכו' שכמין גבעולין יוצאין מן הארץ ובראשן פרי כעין תפוח והאונין של פשתן משיתלבנו. מתניתין כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן [כו'. גמרא מנלן דפשתן] איקרי
בקליפה דומה לערמון והצמר בתוכו. מאירי (וכ"כ לענין שיטת עצמו, עיי"ש). כב. אבל. רמב"ן. כג. מדרבנן הוא דאסירי. רמב"ן. עץ, שנאמר ותטמנם בפשתי העץ. כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. מנהני מילי אמר רבי אלעזר
כד. אלמא קנבוס מין זרע הוא ולא אילן. מרדכי. וגם לא נקרא עץ בשום מקום, וכיון דכן, ה"ה כשר לפתילה, כמו שנהגו.
יליף אהל אהל
ריטב"א. כה. [ד]אע"ג דלאו עץ הוא. מרדכי. כו. ופשתן. מאירי. כז. ביתדות וחבלים, שדינן כבית. תוס' רי"ד. כח. [ש]נעשה
אהל קבוע. מאירי. כט. אבל אם היו בגדים [(ב)מטלטלין. רמב"ן], אע"פ שהן משאר מינים, מיטמאין באהל המת אם האהילו על המת, כדין כל הכלים. תוס' רי"ד. ל. שלא תהא בוקעת ועולה. ריטב"א. לא. ושל כלך. תוס' הרא"ש.