במה מדליקין
פרק שני שבת
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ויפרוש
את האהל וגו'. תימה
ממשכן. דלא הוה ביה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב ב) עשר
לר"י מנא ליה
דהאי אהל
פב א ב ג מיי' פ"ה
א) מעילה יח. ע"ש, ב) [שמות
כ], ג) [חוקת יט יד], ד) צ"ל
מהלכות טומאת מת
יריעות שש משזר: שזורין. רטור"ש בלע"ז דכתיב משזר: וחוטן כפול
היינו שש משזר אימא היינו יריעות עזים דאשכחנא
אלעזר, ה) [ויקרא יג],
הלכה יב:
ששה. כדאמרינן בפ' בא לו דסדר יומא (דף עא:) דברים שנאמר
בהדיא דאיקרי אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן
פג ד מיי' פ"ו מהלכות
ו) [שייך לע"ב], ז) [ברכות
כה.], ח) רש"ל מחק תיבת
טומאת צרעת הל"ז:
וכן משמע פשטיה דקרא ויפרוש את האהל דהיינו יריעות עזים על
בהן שש חוטן כפול ששה. ואי קשיא כיון דיליף ממשכן כלים ואדם
❖
פד ה מיי' שם פי"ב הלכה
אהל, ט) ס"א או בעור,
❖
שתחת גג הבית וכל שאר אהלים דלא
המשכן ג) דהיינו שש משזר כדכתיב
יב:
ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש
דמו למשכן מנלן דמטמו בספריג) תניא
ממשכן כתיב הכא זאת התורה אדם כי
א
1
תורה אור השלם
משזר ויש לומר דדייק משום דקרא
מנין לעשות שאר המאהילים כאהל
ימות באהל וכתיב התם 2 ויפרוש את האהל
הגהות הב"ח
כתיב בהקמת המשכן וחשיב לעיל
אמרת מה מצורע הקל עשה בו כל
1 זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי
על המשכן מה להלן של פשתן קרוי אהל
(א) תוס' ד"ה ויפרוש וכו'
יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל
המאהיל כו': אף כאן קרשים. ואימא
בסדר הקמתן דמתחלה נתן אדנים
אף כאן של פשתן קרוי אהל אי מה להלן
דמתחלה נתן אדנים ואח"כ
הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל
דעץ נמי איקרי אהל: משכן קרוי
(ואח"כ עמודים) ואחר כך הקרשים
(א)
קרשים ואח"כ עמודים
יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:
שזורין וחוטן כפול ו' אף כאן שזורין וחוטן
וכתיב אחר העמודים
במדבר יט יד
משכן. כגון עשר יריעות שש משזר
וכתיב אחר הקרשים ויפרוש את
ויפרוש את האהל: (ב) ד"ה
2 וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל
כפול ו' ת"ל א) אהל אהל ריבה אי אהל אהל
ומשכן איקרי אהל דכתיב (שמות לט)
האהל א משמע היינו יריעות התחתונות
א"כ וכו' לא למעט ולא לרבות
הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה
❖
ריבה אפילו כל מילי נמי אם כן גזירה שוה
הס"ד והשאר נמחק:
את משכן אהל מועד: הכי נמי.
שהם שש משזר דהם תחלת הפרשה
הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה
ב
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה:
מאי אהני ליה ואימא מה להלן קרשים אף
דמכסה עורות לאו אהל ולענין
ותימה דאמאי לא יליף מהא דמשכן
שמות מ יט
3 וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים
טומאה נמי לא מקבל: השתא עור
היינו יריעות שש משזר כדכתיב ואת
גליון הש"ס
כאן קרשים אמר קרא 3 ועשית קרשים
לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי
שִׁטִּים
בהמה טהורה. כגון אילים מאדמים:
המשכן תעשה וגו' ומשכן איקרי
למשכן משכן קרוי משכן ואין קרשים
גמ' אמר רב יוסף א"ה
שמות כו טו
ב
עֹמְדִים:
מה תחתון. עשתי עשרה יריעות
אהל דכתיב את משכן אהל מועד
4 וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל
היינו דמתרגמינן. עי'
קרויין משכן אלא מעתה ועשית מכסה
4
קדושין דף מו ע"א תוס'
ושמא אהאי קרא סמיך: אם כן
עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים
עזים לאהל על המשכן. דמשכן היינו
❖
ד"ה אר"י:
לאהל הכי נמי מכסה לא איקרי אהל אלא
וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים
ג"ש מאי אהני ליה. והא דאמר כל
עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב
מִלְמָעְלָה: שמות כו יד
הא דבעי רבי אלעזר עור בהמה טמאה מהו
5 וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת
מלמעלה מהן אהל יריעות עזים
פותח טפח מביא את הטומאה היינו
מוסף תוספות
הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד
שיטמא באהל המת השתא עור בהמה
ולמעלה מהן מכסה העורות: מאי
מק"ו ממצורע כדיליף בספרי וכדפיר'
מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ
א. והי"ל לכתוב 'ויפרוש
טהורה לא מטמא עור בהמה טמאה
קמיבעי ליה. הא ממשכן גמר לה ר'
בקונטרס וא"ת והיכי יליף נימא דיו
אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת
את המשכן' וכתיב
מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ד) (אליעזר) לעיל בריש שמעתין
כמצורע שלא יטמא אלא טומאת ערב
מיבעיא שאני התם דהדר אהדריה קרא
'ויפרוש את האהל על
במדבר ד כה
6 אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב
המשכן'. רמב"ן. ב. ומקרא
והתם
טהורה היא דהוי למלאכת
ודווקא בעומד או ביושב ולא עובר
ג
דכתיב ונשאו את יריעות המשכן ואת
5
מסורס הוא, וה"ק,
לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר
אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר: משכן: מכסה אחד היה. חציו של
כדתניא במסכת נגעים ומייתי לה
אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו
ויפרוש את האהל ויפרוש
אילים וחציו של תחשים ולמעלה
ובפ"ק דקדושין (ד' לג:) טמא יושב
על המשכן, כלומר, פירש
ז)
ויקרא יג מח
ד
מקיש עליון לתחתון מה תחתון קרוי אהל
7 וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם
האהל דהוא משכן, כלומר
דקרא
אתרוייהו כתיב דבין אילים
תחת האילן וטהור עובר טמא כו'
יריעות דשש, ופירש
בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ
אף עליון קרוי אהל: גופא בעי רבי אלעזר
בין תחשים היה מכסה אחד מלמעלה
וי"ל דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא
עליהן אהל אחר, יריעות
אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל
ג עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת
העזים. רמב"ן. (ועי'
כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה
לאהל יריעות העזים: תלא אילן.
מק"ו דמצורע דלית לן למילף אהל
מהרש"א). ג. כמו קוברי
בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד
❖
אהלין מאי קמיבעיא ליה אמר רב אדא בר
חיה טמאה היא ומנומרת בגוונין:
אהל ממשכן לענין למעט הבאת
המת שהיו עוברים
הָעֶרֶב וְטָהֵר: ויקרא יא לב
באכסדרה, ויש שם כלים,
אי הכי. סייעתא היא: ששש. ששמח
אהבה תחש שהיה בימי משה קמיבעיא
טומאה בשאר אהלים דלאו פשתן ולא
דמצורע עובר אינו מטמא
ביופיו בגוונין: עור או בעור. גבי
ילפינן ממשכן אלא לטומאת עצמו
ליה טמא היה או טהור היה אמר רב יוסף
באהל. תוס' סוכה כא. ד"ה
לעזי רש"י
יליף. ד. צ"ל פ"ק, וכ"ה
נגעים כתיב או בעור ה) והוה מצי
אפילו מחובר דדוקא פשתן ולא שאר
❖
מאי תיבעי ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת
ריטור"ש. מפותלים.
בתוס' סוכה כא. ד"ה יליף,
למכתב או עור: ושלקה ביד כהן.
יוצא מן העץ ולענין אהל שאינו עשוי
ובתוס' הרא"ש כאן.
שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד מתיב
משהראהו ביד כהן נעשה נגע
בידי אדם לרבי יהודה בפ"ב דסוכה
ה. קרשים לא עשו מהן
רבי אבא רבי יהודה אומר שני מכסאות היו
אלא דפנות ולא סכך.
מוסף רש"י
ומתחלה לא היה נגע: קצץ מכולן.
(דף כא. ושם) דלא מצינן למילף
רשב"א. ו. לדפנות. תוס'
אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של
מכל האמורים בפסוק וחיברן יחד:
ממצורע דלא אשכחן ביה קרא לא
אהל אהל ריבה. אהלים
הרא"ש. ז. לא ליטמי.
טובא כתיבי בפרשת פרה
עורות תחשים רבי נחמיה אומר מכסה אחד
רשב"א. ח. עד שיהו שם.
שרצים מטמאין בכעדשה ומת בכזית
למעט ולא לרבות (ב) ח)אהל שאינו עשוי
❖
(סוכה כא.).
רשב"א. ט. והכי נמי אית לן
בידי אדם: אי מה להלן קרשים
היה ודומה כמין תלא אילן והא תלא אילן
ונגעים בכגריס והוא פחות מכזית:
לרבויי פשתים אפי' בלא
קרשים. תוס' הרא"ש.
כו'. פירש בקונטרס דאף עץ יהא
אף אני אביא אהל המת שעור טמא
טמא הוא ה"ק כמין תלא אילן הוא שיש בו
י. דגבי הך, לא שייך
תוס' ישנים
בו. כדאמר לעיל מקיש עליון לתחתון
קרוי אהל וקשה לריב"א דהא דפנות
ה
גוונין הרבה ולא תלא אילן דאילו התם
לרבות. תוס' הרא"ש.
א) הקשה מהר"מ מה
יא. ולא רבה אהל אלא
אהל: ו) שאינה מטמאה
דקרוי
אין קרויות אהל אלא המכס' שמלמעלה
טמא והכא טהור $ א"ר יוסף א"ה היינו
צריך אהל אהל ריבה לילף
לענין שאר דברים. רשב"א.
בנגעים. דהא צמר ופשתים כתיב:
הוא קרוי אהל ומפ' דה"ק אי מה
מק"ו מנוצה של עזים דלא
יב. גי' תוס' הרא"ש: עור
דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה
מטמא בנגעים מטמא באהל
להלן קרשים בהדי פשתן אף כאן
בעור. יג. דאפי' אם נגע
מטמא
ו
ז
רבא אמר עור בהמה טמאה דמטמא באהל
המת שאין חוטן כפול ששה
במת אינו מקבל טומאה
בטומאת אהל קרשים בהדי פשתן
ח
דמטמא בנגעים לא כ"ש ותי'
כ"ש באהל. תוס' הרא"ש.
המת מהכא דתניא עור או בעור ריבה עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן
ד
ב)
ואע"ג דאהל אהל ריבה לענין דלא
6
דהכא קיימינן אליבא דר"א
יד. משער. תוס' הרא"ש.
דלית ליה ק"ו מדבעי בסמוך
טו. צמר. תוס' הרא"ש.
קצץ מכולן ועשה אחת מהן מנין תלמוד לומר או בכל מלאכת עור ואיכא
בעינן שזורים ולכפול ששה וכן לענין
א)ה
6
עור בהמה טמאה מהו והני
טז. בהמה טמאה, ובאהל
למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן אלא גמר משרצים דתניא עור
דלא בעינן צמר ופשתים יחד כי התם
דאית להו ק"ו דרשי אהל
גופי' דכתיב בי' עור
אהל לדרשה אחריתא:
בהמה טהורה דהיינו
אלא אפילו פשתים ולא צמרט מ"מ
אין לי אלא עור בהמה טהורה עור בהמה טמאה מנין תלמוד לומר 7 או עור
ב) נראה קצת דכל כלי
עורות אילים, לפיכך היה
פריך דליהוי קרשים בהדי פשתים
י
עור דכתיב במת ושכבת
אומר דאף כאן עור בהמה
ואיכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמאין בכעדשה נגעים יוכיחו וחזר הדין
זרע דאתי לדרשה אחרינא
טהורה. רשב"א. יז. עור
דסתם אהל קרוי עם הכיסוי ועם
לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שעור טמא בהן
ולא לעור בהמה טמאה
בהמה טמאה באהל.
הדפנות : ואין קרשים קרוים
יא
דא"כ תקשי אמאי איצטריך
ריטב"א.
יח. האמור
ועשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף אני אביא אהל המת שעור
משכן. וקשה לר"י הא כתיב יהיה
למיכתבינהו דליתי בג"ש
בשניהם שהוא מופנה
דבגד ועור משרצים:
טמא בו ונעשה בו עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אמר ליה רבא
לג"ש. ריטב"א. יט. ונימא
סרוח על צדי המשכן מזה ומזה
ג) דאי על האהל הוי יריעות
מה להלן טמא אף כאן
מברניש לרב אשי איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן טמאין בפחות
לכסותו ואמר לקמן בהזורק (דף צח:)
שש משזר ועל המשכן היינו
טמא, דהא ג"ש לגמרי
על הקרשים הא אין הקרשים
דיינינן ומופנה משני
קרויים משכן: מכזית תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית אלא אמר רבא מברניש
לכסות אמה של קרשים ואיכא למ"ד
❖
צדדים הוא ואין משיבים
אמה של אדנים אלמא דקרשים
אתיא
עליה. ריטב"א. כ. דמיירי
איקרי משכן ויש לומר דצדי המשכן איקרי ולא משכן: ריבה עור בהמה טמאה. פירש רבינו שמואל דלהכי איצטריך לרבויי עור
בעור בהמה טהורה.
ריטב"א. כא. לג"ש דבגד
רבינו חננאל
בהמה טמאה כדקתני בת"כ (פ' תזריע) צמר אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל כו' דומיא דצמר שהוא דוקא של כבשים מנין
ועור דשרצים, לא בעי
למילפה בג"ש. ריטב"א.
ממשכן כתיב זאת התורה
לרבות
עור בהמה דקה ואין נאכלת בהמה גסה נאכלת ואין נאכלת עד שתהא מרבה עורות שרצים תלמוד לומר ט) בעור בעור ונראה
יב
כב. אלא במגע, ולא. תוס'
אדם כי ימות באהל וכתיב
❖
דהא דנקט בהמה גסה נאכלת אגב אחריני נקט דאיהי לא בעיא קרא דהא בשמעתין ילפינן לענין טומאת אהל כל מין טהורה מאילים:
הרא"ש.
ויפרוש את האהל על
ושלקה ביד כהן. מפרש נמי רבינו שמואל דאיצטריך לרבויי משום דכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו' והראה אל הכהן דמשמע
המשכן, מה להלן שש
ותכלת, והן צמר ופשתים,
דאם לא היתה בו נגע קודם שהראהו לכהן טהור: שכן שתי וערב טמא בהן. מה שאין כן במת כדנפקא לן בפרק במה
אף הכא צמר ופשתים, כיון
רב נסים גאון
אשה (לקמן דף סד.) : אלא גמר משרצים דתניא עור אין לי אלא עור של בהמה טהורה. וא"ת מנלן דאיירי קרא בעור בהמה טהורה
דיליף אהל דטומאה מאהל
יג
משכן. בעי ר' אלעזר עור
אי מה להלן שזורין וחוטן
ויש לומר כמו בנגעים דהכא כתיב שק וה"א מה שק מין בהמה דקה ונאכל כדמוכח בת"כ ולקמן דשק הוי דבר הבא מן העזים אף עור מין
בהמה טמאה מהו שיטמא
כפול ו' אף כאן שזורין
בהמה דקה ונאכל אע"ג דבת"כ מרבה אף שק הבא מחזיר שהוא דבר טמא אפ"ה הוה אמינא דלא הוקשה עור אלא למשמעות דשק
באהל המת. ומיבעיא ליה
יד
וחוטן כפול ו'. ותמצא עוד
דהיינוטו של עזים ולא הוקש למאי דמרבי בשקטז לכך איצטריך ריבוי. הרב פורת: מה לשרצים. וליכא למיפרך שיטמא מת בכעדשה מק"ו
תחש שהיה בימי משה
עיקרו במס' דיומא בפרק
טהור היה או טמא היה.
בא לו כהן גדול [דף עא]
דהא כל שיעורים הם הלכה למשה מסיני וקשה לר"י ונילף מת משרצים בגזירה שוה דבגד ועור כדאמר לקמן בפרק במה אשה
יז
יח
ת"ר בגדים שנאמר בהן שש
ומפרש רב יוסף תנינא,
לא הוכשרו למלאכת שמים
חוטן כפול ו' וכו', ואמרו
(ג"ז שם) ואומר ר"י משום דג"ש דאהל אהל ממשכן סתרה לה לכך איצטריך ריבוי ועוד י"ל דג"ש לא איירי בטומאת אהל [המת] עצמו המחובר:
יט
כ
כא
כב
קראי כמה הוו שיתא חד
אלא עור בהמה טהורה
אתיא לגופיה דכיתנא ניהו, וחד
בלבד. איני והא"ר נחמיה
דומה כמין תלא אילן ותלא אילן טמא הוא. ושנינן דומה לו שיש לו גוונין הרבה כמותו, אבל טהור הוא. רבה אמר עור בהמה
שיהו שזורין, וחד לחוטן שיהא כפול ו'. ומהנה יודע לנו כי כל בגד שכתב בהן שש העשויים במשכן היו שזורים וחוטן כפול
ו'. תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית. עיקר דילה בספרי הנוגע במת יכול כל שהוא וכו', אחר שרבה הכתוב מיעט, אמרו
טמאה דמטמאה באהל המת אתי בק"ו מנגעים, דתניא היה לו לומר עור, למה כתב בעור, לרבות עור בהמה טמאה ושלקה
ביד כהן שמטמאה בנגעים. קיצץ מכולן, פי' כגון שנטל מזה העור רצועה ומזה רצועה ודיבקן ועשאן אחד, מנין שמטמא
כזית מן המת טמא שכן היא תחלת ברייתו. ובמשנה במסכת אהלות בפרק ב' אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת, ולא היה
בנגעים ת"ל או בכל מלאכת עור. פי' שלקה ביד כהן, כגון שהחזיק הכהן בעור לבודקו ועודנו בידו לקה בצרעת לאלתר.
ביניהם הפרש והוא כבר פירושו בפרק ג' כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים, ובתוספתא בראש סדר טהרות חומר
איכא למיפרך מה לנגעים שכן מיטמאין שתי וערב כו'. מה להצד השוה שבהן שכן טומאתן פחות מכזית הבגדים טומאתן
בכזית (מזה) [מן] המת שכזית פתחו בטפח ומת פתחו בד' טפחים, ובתוספתא דמגילה בפרק א' אין בין כזית מן המת למת אלא
בכגריס והשרץ בכעדשה. אלא
שכזית מן המת פתחו בד' טפחים.