כח:
במה מדליקין
פרק שני
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אתיא
בק"ו מנוצה של עזים. וא"ת נימא שתי וערב יוכיח
מטמא באהל המת. אם עשאו אהל דהא ממשכן גמר ליה ועיקר אהל
פה א מיי' פ"א מהלכות
א) לקמן קח. [מכות יא.],
ב) לקמן סב. מנחות לה.,
תפילין הלכה י ופ"י
שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת אף אני אביא עור
דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב. הא דכתיב בספרים כל מעשה
ג) מנחות שם מגילה כד:,
מהלכות ס"ת הלכה א סמג
בהמה טמאה כו' ועוד קשה אמאי איצטריך קרא בשרצים לעור
עזים ל"ג ליה דמהכא לא נפקא לן אהל דבכלים הוא דכתיב וכדאמר
א
ד) [לקמן קח.], ה) [עי'
עשין כב כה טוש"ע או"ח
סימן לב סעיף יב טור
תוספות חולין נט: ד"ה
בעלמאט) להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים: אלא
בהמה טמאה ליתי בק"ו מנוצה של עזים שאין מיטמא בנגעים מיטמא
ב
וקרש], ו) ע"ז ח. ע"ש חולין
שו"ע יו"ד סימן רעא סעיף
הא דתני רב יוסף כו'. כיון דרבינן
בשרצים וי"ל דאי לא הוה כתיב קרא
ס., ז) לקמן קכד: ביצה לב.
א:
פו ב מיי' פ"ג מהלכות
וש"נ, ח) לעיל כ:, ט) [חולין
עור בהמה טמאה לאהל המת הא
בשרצים ליכא למילף עור בהמה
אתיא בק"ו מנוצה של עזים שאין מטמא
כה:], י) [עי' פרש"י מנחות
תפילין הלכה טו סמג
דתני רב יוסף למאי הלכתא מאי
טמאה בק"ו מנגעים לא בשרצים ולא
בנגעים מטמא באהל המת עור בהמה
עשין כב טור שו"ע או"ח סי'
לה: ובתוס' שם ד"ה אלו
דהוה הוה אי לאו למילף מיניה
באהל המת דאיכא למימר שתי וערב
לב סעיף לז:
תפילין שבראש וכו' שהשיגו על
טמאה שמטמאה בנגעים אינו דין שמטמאה
פז ג מיי' שם הלכה א
פירש"י מסוגיא דהכא דמסיק
לטומאה: לתפילין. איתמר דהיא נמי
יוכיח אבל השתא דכתיב טומאה
באהל המת ואלא הא דתני רב יוסף לא
אלא לרצועות וכו' וע"ע רש"י
טוש"ע שם סעיף מב:
מלאכת שמים: לעורן. עור דפוס
בשרצים ילפינן שפיר בק"ו מנגעים
פח ד מיי' שם הלכ' ד
ותוס' לקמן סב. ד"ה שי"ן
הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה
של תפילין וע"ע תוס' מגילה
טוש"ע שם סעיף
שיטמא באהל המת וליכא למימר
שלהן שהכתבים של פרשיות מונחים
כו: ד"ה תשמישי קדושה וכו'
לט:
טהורה בלבד למאי הלכתא א לתפילין
שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערבג
בו דהאי לא מלמען תהיה נפקא דהא
פט ה מיי' שם הל"ח
ורש"י ותוס' עירובין צז. ד"ה
תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה
קשר ותוס' ברכות ו. ד"ה
טוש"ע שם סעיף מד:
לאו תורה כתיבא ביה: שי"ן של
שכן אינו מטמא בשרצי' תאמר בעור
1
❖
צ ו מיי' שם הל' ט טור
אלו], כ) ס"א של מין,
תפילין. שיהא העור נקמט מבחוץ
תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן
בהמה טמאה שמטמא בשרצים הכי
א)
ב
שו"ע שם סעיף מט:
צא ז ח מיי' שם הלכה
נמי יטמא באהל המת:
ג' קמטין ודומה לשי"ן והרצועה
והאמר אביי ג שי"ן של תפילין ב) הל"מ אלא
$
יד טו סמג שם טור
תורה אור השלם
ור"י אומר דליכא למימר שתי וערב יוכיח
נקשרת כמין דליתי) ויש רצועה כפופה
לכורכן בשערן ולתופרן בגידן הא נמי הל"מ
שו"ע או"ח סימן לג סעיף
דהכי עביד ק"ו ומה נוצה של עזים
כמין י' דהיינו שדי וכיון דאות השם
1 וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ
ג:
הוא דתניא תפילין מרובעות הל"מ נכרכו'
ד
ד)ה
ג)
צב ט מיי' פ"א מהל'
שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת
וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן
נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן
מאכלות אסורות הלכה
בשערן ונתפרות בגידן אלא לרצועו' והא"ר
תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד
ככלי העשוי מנוצה של עזים עור בהמה
ו
ז
ומקרא נפיק: אלא לנכרכות בשערן.
יב טור שו"ע יו"ד סימן פ
חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם:
טמאה שטמא בנגעים אינו דין שיטמא באהל
יצחק רצועות שחורות הל"מ נהי דגמירי
סעיף ד:
שמות יג ט
ח
תניא לההיא דרב יוסף שצריך לקשור
המת ככליו דהשתא לא שייך למימר שתי
צג י טוש"ע או"ח סימן
2 וְתִיטַב לַיְיָ מִשּׁוֹר פָּר
שחורות טהורות מי גמירי מאי הוי עלה
איגרות הפרשיות בשער עור בהמה
וערב יוכיח שמטמא בנגעים ולא באהל
רסד סעיף ט:
מַקְרִן מַפְרִיס:
❖
צד כ מיי' פ"ה מהלכות
דתחש שהיה בימי משה א"ר אלעא אמר
תהלים סט לב
טהורה ולתופרן בגיד בהמה טהורה:
המת דשתי וערב אין שייך בו כלי ואין לומר
שבת הלכה ה סמג
דכל היוצא מן העץ ועצם יוכיח שמטמא
בשערן. בשער מן הקלף כלומר בשל
רשב"ל אומר היה ר"מ תחש שהיה בימי
כ)
לאוין סה טור שו"ע שם
❖
בנגעים ואינו מטמא במת דמה שמטמא
סעיף ח:
טהורה: לרצועותיהן. שיהיו מעור
גליון הש"ס
משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה
בנגעים אינו מחמת עצמו אלא מחמת
בהמה טהורה: הל"מ. וכיון דהלכתא
גמ' והאמר אביי שי"ן של
חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא
הבית דהא בית שסיככו בזרעים אמר
רצועות מסיני טהורות נמי הל"מ
תפילין. ק"ל הא י"ל לעור
מוסף רש"י
בהעור והרוטב דמטמא בנגעים אבל נוצה
וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה
של תפלה של יד וצ"ע:
ומתניתא דרב יוסף לאו הל"מ קאמר:
והעור מטמא מחמת עצמו. ומהר"ם כתב
גמ' אמר רב יוסף היינו
שי"ן של תפילין. שעשויה
נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז
מאי הוי עלה דתחש. הואיל ולרב יוסף
דליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי
מעור החיצון עצמו, קומט
דתנינא שלש על שלש. כעין
מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו ש"מ
בו ג' קמטין כעין שי"ן
זה יבמות דף עז ע"ב ודף פ
וערב שכן אין מטמאין לא במת ולא בש"ז
ה)
לאו לענין מלאכה דמשכן איתמר לא
❖
משדי, והדל"ת והיו"ד עשויין
ע"א:
תאמר בעור בהמה טמאה דמטמא דהא
טהור היה דא"ר יהודה שור שהקריב אדם
איפשיט בעיין: מקרין תרתי משמע.
ו)
בקשר שקושר הרצועה אחת
כתיב במת ובש"ז כל בגד וכל כלי עור.
דסתם מקרין כל קרניו: מתני'
לצפון ואחת למזרח כמין ד'
הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר
ולעיל כי פריך מה לשרצים ליכא למימר
ורצועה קטנה מאד תלויה
רבינו חננאל
שקיפלה. כמו שגודלין פתילות:
ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין
נגיעת מת וש"ז יוכיח דמה לכולהו שכן
בה ואין בה אלא כפיפה
2
כמין יו"ד וכופאה בעוד
הבהבה. על השלהבת כדי שתהא
אתיא בק"ו מנוצה של
פחות מכזית דנגיעת מת בכשעורה וש"ז
תרתי משמע אמר ר"נ בר יצחק מקרן כתיב
העור לח וכפופה לעולם
עזים, ומה נוצה של עזים
במשהו או בחתימת פי האמה (והוא תי'
מחורכת ותדלוק יפה: טמאה היא.
שאינה מטמאה בנגעים
וליפשוט מיניה דמין בהמה הוא כיון
(לקמן סב. ועי' רש"י ערובין
דאיצטריך קרא בשרצים לאפוקי מהיקש
צז. ומנחות לה.). מסיקין
דבגד כלי הוא ומקבל טומאה אם
בשלש על שלש מטמא
דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא
דשק) וזה אין נראה דע"כ דגם לענין אהל
בכלים. ביו"ט שהרי ראויין
באהלים דילפינן אהל אהל
ט
היה שלש על שלש דקפול אין מבטלה
לטלטל ויטלטל ויתנם לתוך
ממשכן, עור בהמה טמאה
הוי שיעורו בכזית להביא טומאה על כל
חדא קרן איכא למימר מין חיה הוא:
מתורת בגד הואיל ולא הבהבה:
האור (לקמן קכד: וכעי"ז ביצה
שמטמא בנגעים אינו דין
הכלים ועל עצמן אפי' יוצא מן העץ דזהו
מתני' פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה
לב.). ואין מסיקין בשברי
שיטמא באהלים. ואלא
ואין מדליקין בה. כדמפרש טעמא
תלוש קיי"ל
דמביא. ונ"ל דלא שייך כלל
כלים. דהוו להו מוקצין
הא דתני רב יוסף לא
בגמ': גמ' קפול מועיל.
ר"א אומר טמאה היא ואין מדליקין בה רע"א
לבטולה
למימר אהל
תלוש יוכיח כיון דלא אתינא
ולא חזו לטלטול (לקמן קכד:)
הוכשרו למלאכת שמים
טהורה היא ומדליקין בה: גמ' בשלמא
שנשברו ביו"ט דהשתא לא
אלא עור בהמה טהורה
למילף אלא לענין אהל המחובר דלא
מתורת בגד: מצומצמות. דאי הוה
י
חזו לטלטול, ואי משום דחזו
למאי הלכתא. ואסיקנא
מטמא אלא
מאי דילפי' ממשכן וכי האי
טפי פורתא לכולי עלמא מדליקין:
לענין טומאה בהא פליגי דר"א סבר קיפול
להסקה אתמול לא להכי
לרצועות של תפילין שיהו
❖
גוונא איכא
בפ"ק דמנחות גבי טריפה
קיימא (ביצה לב.).
מבהמה טהורה, אבל
ובי"ט שחל להיות בע"ש. דשייך ביה
אינו מועיל ובמילתיה קמייתא קיימא ור"ע
שהיתה לה שעת הכושר דלא ילפינן
תפילין עצמן בהדיא כתיב
איסור מוקצה עסקינן: ואין מסיקין
מטריפה שלא היתה לה שעת הכושר אפי'
בהו למען תהיה תורת ה'
סבר קיפול מועיל ובטולי בטיל אלא לענין
בשברי כלים. שנשברו בו ביום דהוו
בפיך, ודרשינן מן המותר
מוסף תוספות
במה הצד [ת"י]:
הדלק' במאי פליגי א"ר אלעזר א"ר אושעיא וכן
בפיך, וגם שי"ן של תפילין.
והקשה השר מקוצי מאי בעי בסמוך
להו נולד אבל בכלים מסיקין דהא
א. 'או עור' לרבות.
וכי נכרכות בשערן ונתפרות
א"ר אדא בר אהבה הכא בג' על ג' מצומצמות
חזו לטלטלן: ודכולי עלמא אית להו.
מאי הוי עלה דתחש תיפוק ליה
ריטב"א. ב. נמי מהאי. תוס'
בגידן ורצועותיהן שחורות
הרא"ש. ג. דין הוא שלא
הלכה למשה מסיני הן.
עסקינן ובי"ט שחל להיות ע"ש עסקינן דכ"ע
דטהור היה מדאיצטריך קרא בשרצי'
צריך המדליק להדליק בידים קודם
ואסיקנא נמי תחש בריה
יטמא במת. תוס' הרא"ש.
אית להו דר' יהודה דאמר מסיקין בכלים
לטמא עור בהמה טמאה דאי טמא
סילוק ידיו רוב היוצא מן הפתילה
ד. א"כ עור בהמה טמאה
בפני עצמה היא ולא הכריעו
ז)
טמא במת. תוס' הרא"ש.
חכמים אי מין חיה הוא [או
חוץ לנר הלכך על כרחך צריך לעסוק
היהד לשתוק קראה בשרצים ותיתי בק"ו
ואין מסיקין בשברי כלים ודכ"ע אית להו
ה. מריבויא דעור בהמה
מין בהמה], וקרן היה לו
מנגעים דהשתא ליכא למימר שתי
בו לאחר שנפחת משלש הלכך טעמא
וטהור היה. פיסקא פתילת
טמאה. תוס' הרא"ש. ו. דאי
דעולא דאמר עולא ח)כ המדליק צריך שידליק
הבגד שקיפלה ולא הבהבה
לאו להלכותיו אתמר, לא
וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין
דר"א דאסר קסבר קיפול אינו מועיל
ברוב היוצא ר"א סבר קיפול אינו מועיל וכיון
כו'. א"ר אלעזר מתניתין
הול"ל 'לא הוכשרו', אלא
מטמאין באהל המת תאמר בעור
והוה ליה כלי שנשבר בי"ט וכי
הול"ל בהדיא תחש שהי'
בג' על ג' מצומצמות הוא,
דאדליק ביה פורתא הויא ליה שבר כלי וכי
בימי משה בריה טהורה
בהמה טמאה דמיטמא באהל המת
קמדליק ביה פורתא כיון דמצומצמות
וביו"ט שחל להיות בע"ש,
קא מדליק בשבר כלי קמדליק ור"ע סבר
הוה. רמב"ן. ז. דמשמע עור
וכולי עלמא אית להו דר'
❖
כיון דתחש טמא היה וי"ל דמהכא
היו הוו שברי כלי דפחות משלש לאו
ממש, וצ"ע. רשב"א.
יהודה דאמר מסיקין בכלים
קיפול מועיל ואין תורת כלי עליו וכי קמדליק
ליכא למיפשט דטהור היה דאפילו
כלי הוא והוה ליה כלי שנשבר בי"ט
ואין מסיקין בשברי כלים,
וכולי עלמא אית להו דעולא
בעץ בעלמא קמדליק $ אמר רב יוסף היינו
טמא היה כתיב בשרצים דמילתא
וכי קמדליק בידים להשלים רוב היוצא
דאמר צריך להדליק ברוב
רב נסים גאון
דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ועוד
בשבר כלי קמדליק. והא דאמרינן
דתנינא ג' על ג' מצומצמות ולא ידענא למאי
היוצא, ר' אליעזר סבר
אתיא בק"ו מנוצה של
קיפול אינו מועיל וכיון
אומר רש"י דשרצים לא אתו מק"ו
מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר
הלכתא ומדקא מתרץ רב אדא בר אהבה
עזים שאין מטמא טומאת
דאדליק בה פורתא הוה
מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי
שנפחת אלא אם כן ריבה עליו עצים
נגעים. תמצא עיקר דיליה
ליה שבר כלי וכי קא
אליבא דר' יהודה ש"מ כר"י ס"ל ומי א"ר
בתורת כהנים והבגד יכול
מדליק בשבר כלי קא מדליק
מוכנים כדלקמן (דף כט.): קיפול
עור יוכיח דמטמא בנגעים ולא
אדא בר אהבה הכי והא"ר אדא בר אהבה
השיראין והסיריקון והכלך
ולפיכך אסור, ור"ע סבר
למאי
הלכתא. לא
מועיל. ועל כרחך מעי"ט קיפלה דאין
בשרצים:
וצמר גפן וצמר גמלים וצמר
קיפול מועיל וכיון דקפליה
נכרי
ארנבאין ונוצה של עזים,
בטליה וכי קא מדליק בעץ
בעי למימר לאשמעינן דתחש טהור
גודלין פתילה בי"ט כדתניא בהמביא
בעלמא מדליק.
ת"ל בבגד צמר או בבגד
היה דמשמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראהו: תפילין בהדיא
(ביצה לב:) וכבר נתבטל הכלי מבע"י ואין כאן שבר כלי: היינו דתנינא.
פשתים אין לי אלא צמר
כתיב בהו למען תהיה וגו'. תימה לר"י וכי אין לברייתא לשנות
שהייתי שונה מרבותי משנה ג' על ג' מצומצמות ולא הוה ידענא למאי
ופשתים המיוחדין.
כיון דאיכא קרש דמין חיה
מה שדורש מן הפסוק וכל הנך דמייתי בסמוך וכי לית ליה לרב יוסף
הלכתא איתמר דאי לענין טמויי כל שכן דאי איכא טפי דמטמא:
הוא ולית ליה אלא קרן
ומדקא מתרץ כו'. מילתא באפי נפשיה היא בתמיה למירמי דרב
לשנות הברייתא לפי שזה אמרו אמורא אחד או ברייתא ואומר רבינו
אחד. במסכת שחיטת חולין
בפרק אלו טריפות [דף נט]
יצחק דהכי פריך תפילין בהדיא כתיב בהו ואי הא הוה אתי לאשמעי'
אדא אדרב אדא מדקא מתרץ למתניתין ואוקי דכולי עלמא אית להו
אמרו וקרש אע"פ שאין לו
הוה ליה לאתויי קרא אע"כ מילתא אחריתי אתא לאשמעי' ודרשה
אין מסיקין בשברים דהיינו אליבא דר"י דאית ליה נולד ש"מ כו':
אלא קרן אחד מותר. אמר
רב יהודה קורש טבייא דבי
דמן המותר בפיך היתה פשוטה ולא איצטריך לאשמעי' וקאמר אלא
שחקק
עילאי.
לעורן והאמר אביי שין של תפילין כו' ובזה הלשון הוה ליה לרב יוסף למימר והוה ידעינן שפיר דבעי עור בהמה טהורה דדרשה
דמן המותר בפיך היא פשוטה אלא לכורכן בשערן צריך בהמה טהורה הא נמי הל"מ דתניא כו' מדלא קתני רב יוסף בהאי לישנא
ונכרכות בשערן ש"מ דמילתא אחריתא אתא לאשמעינן אלא לרצועותיהן והא"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ וכיון דמצריך שיהו
הרצועות שחורות כמו הקציצה כל שכן דבעינן שיהו טהורות כמו הקציצה דסברא הוא להקפיד על הטהרה מעל השחרות ואי הא
אתא רב יוסף לאשמעי' לישמעינן שיהיו שחורות דהוה שמעינן מינה תרתי שחורות וטהורות ומשני נהי דגמירי שחורות טהורות מי
גמירי דמשחורות ליכא למיגמר טהורות: לא צריכא אלא לכורכן בשערן. קשה לרשב"א אי הא אתא לאשמעי' אמאי נקט עור במילתיהז:
רבא