כט:
במה מדליקין
פרק
שני שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גזירה
עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. והא דקאמר בסוף
הניחו בקופסא. גלי דעתיה דחשיב ליה: במגוד. קביל"א דגרע
ק א מיי' פכ"ב מהל' כלים
א) [לקמן מ.], ב) פסחים יא.,
ג) תוספתא פ"ב ע"ש, ד) [לקמן
הלכה כב:
מקופסא ועדיף מאחורי הדלת ואחורי הדלת עדיף מזרקו לאשפה
המצניע (לקמן דף צה. ושם) אמימר שרא זילחא במחוזא
קא ב מיי' פ"ה מהל' שבת
פב. ברכות יא. עירובין יג: מה.
ומוכן דר' אליעזר היינו קופסא ושלא מן המוכן מגוד ואחורי הדלת:
ומפרש דטעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא
פז. ר"ה כד: סוכה ב: יד: כח.
הל' יב טוש"ע א"ח סי'
לא: לו: לז. מגילה כז: יבמות כה:
רסה סעיף א:
ומאי (ב) קרי ליה שלא מן המוכן. הואיל ולרבי אליעזר חשיב לקבולי
גומות ומפרש בקונטרס דכולה מחוזא רצפה היתה התם אין לגזור
א
קב ג מיי' שם טוש"ע שם
קד: ב"מ סג. ב"ב קנו: ע"ז כד.
מחוזא אטו שאר עיירות אבל בעיר
טומאה דלגבי קופסא לאו מוכן הוא:
מא: מג. מד. סנהדרין יב. מנחות
סעיף ב:
קג ד מיי' שם טוש"ע שם
ורבי יהושע סבר כו'. ומוכן דרבי
אחת גזרינן עלייה זו $ אטו עלייה
כח: בכורות מה: חולין נז: ערכין
הניחו בקופסא דברי
הכל טמא לא נחלקו
לא. נדה נ: סא.], ה) [לקמן מא:
סעיף א:
אחרת: ה"ג מחלוקת בקטנים אבל
יהושע מגוד ואחורי הדלת ושלא מן
אלא שתלאו במגוד או שהניחו לאחורי
קד ה מיי' פ"י מהל' כלאים
וש"נ], ו) לעיל כב. לקמן מו:
בגדולים ד"ה מותר. ול"ג ד"ה אסור
המוכן זרקו לאשפה: ומאי קרי ליה.
הל' טז סמג לאוין רפג
ביצה כג: [תוספ' ביצה פ"ב]
(ג)
הדלת ר' אליעזר סבר מדלא זרקו באשפה
א
טוש"ע י"ד סי' שא סעיף ו:
פסחים קא. מנחות מא:,
דבפרק כל שעה (פסחים דף כה: ושם)ב
למגוד מוכן הואיל ולר' יהושע בטל
קה ו מיי' פ"א מהל' שבת
ז) כלאים פ"ט מ"ה לקמן מו:
דעתיה עילויה ומאי (א) קרי ליה שלא מן המוכן
משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר
דלגבי אשפה דאיירי בה רבי יהושע
פסחים כו:, ח) [עיין תוספות
הלכה ה סמג לאוין סה
דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ור' יהושע
טוש"ע א"ח סי' שלז סעיף
פסחים כה: סד"ה לא אפשר],
מהיכא דאפשר :
מוכן הוא ורבי עקיבא תלאו במגוד
ג
❖
ט) [ע"א], י) ס"א מרה שחורה,
א:
ובלבד
סבר מדלא הניחו בקופסא בטולי בטליה
שלא יתכוין בחמה מפני
קרי מוכן ואחורי הדלת שלא מן
קו ז ח מיי' פ"א שם הלכה
ומאי קרי ליה מוכן דלגבי אשפה מוכן הוא
ז ופי"ב הלכה ב סמג
החמה וכו'. דובענין דלא
המוכן: והדר ביה ר' עקיבא לגבי
❖
שם טוש"ע א"ח סימן רעח:
גליון הש"ס
רבי יהושע. ומטהר אף במוכן:
ור' עקיבא בתלאו במגוד סבר כרבי אליעזר
הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש
גמ' גזירה עיליתא דשישא.
מדקתני. במתניתין פתילת הבגד
מלבושים אחרים להגין עליו מפני
בהניחו אחורי הדלת סבר לה כרבי יהושע
עיין לקמן דף קנא ע"ב:
הגהות הב"ח
החמה ומפני הצינה:
דמשמע שעדיין בגד הוא קצת וחשוב
והדר ביה ר"ע לגביה דר' יהושע ממאי אמר
תוס' ד"ה גזרה וכו' אטו
א)
בעיניו ואפ"ה קאמר רבי עקיבא
(א) גמ' ואמאי קרי ליה שלא
שהמרו
עלייה אחרת. ועיי' לקמן דף
❖
רבא מדקתני פתילת הבגד מאי איריא דתני
וכו' ואמאי קרי ליה מוכן:
קנא ע"ב ברש"י ד"ה קרקע:
במתני' טהורה היא אלמא הדר ביה:
(ב) רש"י ד"ה ואמאי קרי
פתילת הבגד ליתני פתילה של בגד מאי פתילת הבגד דעדיין בגד הוא:
של בגד. משמע שקפלה מבגד. הבגד
ליה שלא: (ג) ד"ה ואמאי
מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי
❖
קרי ליה למגוד:
ב
ב)
לעזי רש"י
משמע שקפל הבגד עצמו שלם ולענין
הנר בשביל שתהא מנטפת ואפילו היא של חרס ורבי יהודה מתיר אבל
הדלקה כדאוקימנא לעילט) טעמא דרבי
קיביל"א. יתד, וו, זיז.
קרוייזי"ל [קרוישו"ל].
אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד לא ימלא אדם קערה
מוסף רש"י
אליעזר דבעי פתילה מחורכת שתדלק
ג
❖
מנורה.
יפה: מתני' שתהא מנטפת.
של שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת
ואפילו היא של חרס.
ורבי יהודה מתיר: גמ' וצריכא דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בהא
אותה שפופרת, דמאיסא,
ויתקיים הנר שתהא השמן מטפטף
אפילו הכי אסור דילמא אתי
רבינו חננאל
כל שעה לתוך הנר. וטעמא משום
קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מינה אבל של חרס דמאיסא
למיכל מינה, ותניא (ביצה כב.)
גזרה שמא יסתפק הימנו וכיון
הנותן שמן לנר חייב משום
הניחו בקופסא דברי הכל
אימא מודו ליה לרבי יהודה ואי אשמעינן של חרס בהא קאמר רבי יהודה אבל
מבעיר והמסתפק ממנו חייב
טמא, כי פליגי בשתחבו בבגדו
שהקצהו לנר חייב משום מכבה ואפי'
משום מכבה (לעיל כב.).
או בשהניחו אחורי הדלת,
בההיא אימא מודי להו לרבנן ואי אשמעינן הנך תרתי בהני קאמר רבי יהודה
אותה שפופרת של חרס דמאיסא ליה
משם ראיה. בתמיה (סוכה
רבי אליעזר סבר מדלא זרקו
משום דלא מיפסק אבל קערה דמיפסקא אימא מודי להו לרבנן ואי אשמעינן
כח.). מוכרי כסות מוכרין
לאשפה דעתיה עילויה לפיכך
גזרינן: אבל אם חיברה. ליכא למיחש
כדרכן. מעוטפים בכסות
הוא טמא ואמאי קרי ליה
בההיא בההיא קאמרי רבנן אבל בהני תרתי אימא מודו לרבי יהודה צריכא:
דמשום איסור שבת בדיל מיניה:
כלאים (פסחים כו:) ואפילו
אינו מוכן דלגבי קופסא לאו
של כלאים לובשו להראותו
מוכן הוא. ורבי יהושע סבר
ויתן ראש הפתילה. השני שהוא יוצא
ואם חברה היוצר מתחלה מותר וכו': תנא אם חברה בסיד ובחרסית מותר והאנן
ד
בשוק, ובלבד שלא יתכוין.
כיוון שלא הניחו בקופסא
דרך הנקב האחר שבנר לשאוב ושמן
יוצר תנן מאי יוצר כעין יוצר: תניא א"ר יהודה פעם אחת שבתינו בעליית
להנאת חמום (לקמן מו:)
בטליה הלכך טהור הוא,
ג)
או: להנאת לבישה (פסחים
ואמאי קרי ליה מוכן דאחורי
נמשך דרך הפתילה לראש הדולק:
בית נתזה בלוד והביאו לנו שפופרת של ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה
שם). והצנועים. פרושים
הדלת או תחוב בבגדו לגבי
ורבי יהודה מתיר. דלא גזר:
שמתרחקים מן הכיעור ומן
אשפה מוכן הוא. ור' עקיבא
על פי הנר והיה שם ר"ט וזקנים ולא אמרו לנו דבר אמרו לו ד)משם ראיה שאני
❖
גמ' דלא מיפסק. מידי שהוא מונח
הדומה לו (שם).
מספקא ליה בתחבו בבגדו
בית נתזה דזריזין הן אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא
סבר לה כר' אליעזר שהוא
בתוך חלל הנר למעלה מכיסוי:
טמא, בהניחו אחורי הדלת
מרבי יצחק בן אלעזר א"ל אי שתוקי לך כדשתיקו ליה חבריא לר' יהודה נפיק
דמפסקא. שהרי אצל הנר מונחת ויש
סבר לה כר' יהושע. והדר
תוס' ישנים
מיניה חורבא $ גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא ריש כנישתא דבצרה
ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע
כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא
א) אע"ג דר' יוסי אית
ואמר אפילו התחובה בבגדו
גרר ספסלא לעילא מר' ירמיה רבה א"ל כמאן כר"ש אימר דאמר ר"ש בגדולים
אימא מודה דנגזור: תנא אם חיברה.
ליה דהבערה ללאו יצאת
ה)
טהור ממאי מדקתני במתניתין
בכיבוי מודה דחייב אף בפני
פתילת הבגד ולא קתני פתילה
בעה"ב עצמו מבעוד יום בסיד או
דלא אפשר בקטנים מי אמר ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל
עצמו כדתנן בפרק כלל גדול.
של בגד ש"מ דעדיין בגד הוא
בחרסית מותר: כעין יוצר. שחברה
בגדולים ד"ה מותר מתיב רב יוסף ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל
ושוב אמר מהר"מ דמהר"א
ותני ר' עקיבא אומר טהורה
ו)
אמר דבפ' ספק אכל בהדיא
ומדליקין בה. ומאן דחזא רב
שפיר: דשישא. רצפה של שיש דלא
ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ קתני גדולים וקתני קטנים קשיא לתרווייהו
פוטר רבי יוסי בהבערה
המנונא דאייתי ראיה משלשה
❖
עביד בה חריץ: לעילא מרבי יצחק.
ומחייב בכיבוי:
על שלשה מוקים לה לפתילה
עולא מתרץ לטעמיה ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה עולא מתרץ לטעמיה
לפניו: כדשתיקו ליה חבריא. רבי
דקתני במתני' פתילה שיש בה
מטה דומיא דכסא ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמי' כסא דומיא דמטה מתיב רבה
פחות משלשה והא דחויה היא
טרפון וזקנים שמפני שלא אמרו לו
דהכי קתני ר' עקיבא אומר
מוסף תוספות
מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים
ז)
ה
דבר דימה והעיד דמותר: נפק מיניה
טהורה. ומשנה שלימה שנינו
א. ואמאי לא גזר אטו
מפני שאמרו שלש על שלש
מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דאפשר למיעבד
חורבא. וינהגו היתר בדבר. ור' יצחק
היכא דאיכא גומות כדגזר
שנתמעטה טהורה אבל שלשה
כצנועין דכי קטנים דמי וכי לא מתכוין שרי ר"ש לכתחלה תיובתא דר"י רבה
סבירא ליה כרבי יהודה דדבר שאין
הכא ר' יצחק. ריטב"א.
על שלשה שנתמעטה אע"פ
ו
מתני'
ב. גבי הנאה הבאה לו
שטהר מן המדרס טמא בכל
מתכוין אסור ואע"ג דבשייש לא עביד
ח) תיובתא:
זהמכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני
לאדם בע"כ, ליכא מאן
הטומאות, אלא [פחות] משלש
חריץ גזר אטו עיליתא דעלמא: ריש
דאסר כלל אליבא דר"ש
הוא, וכיון דאוקימנא רב אדא
ליסטי' מפני רוח רעה מפני החולה שיישן פטור כחס על הנר כחס על השמן כחס
בדלא אפשר ולא מכוין.
בשלש אוקימא רב המנונא
כנישתא. מפטיר כנסיות המכניס
על הפתילה חייב רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם:
ריטב"א. ג. וגדולים היינו
בפחות משלש. והאי (דקתני)
ח
א)
ומוציא ומיישב תלמידים ותינוקות:
לא אפשר. תוס' פסחים כה:
[דקאמר] שלשה דהכנת
גמ'
דבצרה. שם מקום כי זבח לה' בבצרה
ד"ה אביי. ד. אע"ג דמודה
מטליות בהדיא [בפחות]
ר"ש בפסיק רישי' ולא
משלשה קתני לה והוא הדין
❖
(ישעיה לד): כר' שמעון. דאמר גורר אדם: דלא אפשר. אלא בגרירה שאין יכול ליטלן בידו: מחלוקת בקטנים. ואע"ג דאפשר בטלטול שרי
לפחות מג' א). והלכתא כר"ע
ימות, הכא. רשב"א.
רבי שמעון הואיל ואין מתכוין לחריץ ורבי יהודה סבר כיון דאפשר אסור: קתני גדולים. מטה: וקתני קטנים. כסא. ורבי יהודה פליג עליה דתנן
דקאי ר' יהושע כוותיה דהא
הדר ביה ר' עקיבא לגבי דר'
במסכת ביצה [כג:] רבי יהודה אומר כל הכלים אין נגררים דאי לאו משום פלוגתייהו למה לי למיתני גדולים השתא קטנים שרי רבי שמעון גדולים
יהושע וכן מפורש בכירה.
רב נסים גאון
מיבעיא אלא תנא קטנים משום ר' שמעון ותנא גדולים משום רבי יהודה: דומיא דכסא. קטנים ובהא הוא דאסר רבי יהודה אבל בגדולים
מתני' לא יקוב אדם שפופרת
מותיב רבא מוכרי כסות
של ביצה כו'. ופשוטה היא זו
שרי: כסא דומיא דמטה. גדולים ובהא הוא דשרי רבי שמעון אבל בקטנים אסר: מוכרין כדרכן. כסות של כלאים לובשו בשוק כדי להראותו
מוכרין כדרכן ובלבד שלא
השפופרת של חרס. תנא אם
למוכרו דלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם כדרך כל הלובשים והעלאה דומיא דלבישה נמי דמיתהני בה: ובלבד שלא יתכוין כו'.
ור'
יתכוין בחמה מפני החמה
חיברה זו השפופרת של חרס
ובגשמים מפני הגשמים.
בסיד ובגפסיס כעין היוצר
שמעון הוא דאזיל בתר כוונה: והצנועים. כשרים שמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים: והא הכא דאפשר. לכל אדם למעבד שלא על ידי
מותר. תנא א"ר יהודה פעם
זו המשנה שנויה בפרק
איסור ואפילו הכי שרי: מתני' מפני נכרים. כגון פרסיים שהיה להם יום חג שאין מניחין אור אלא בבית עבודת אלילים
ט' דמסכת כלאים בסוף
אחת שבתנו בעליית בית נתזה
המסכת לפי שאמרו קודם
בלוד והבאנו שפופרת של
שלהם: ומפני הלסטין. שלא יראו שיש שם אדם ויבאו עליו: ומפני רוח רעה. י) הבאה עליו וכשאינו רואה נוח לו: פטור.
ביצה, ומלאנוה שמן ונקבנוה
לכן אין עראי לכלאים
ובגמרא מפרש לכולה: כחס על הנר. שראוהו שמתקלקל וחס עליו וכבה את הפתילה: הנר. קרוייזי"ל: חייב. ובגמרא [לקמן ל.]
כו', והצרכו להתיר לאלו
והנחנוה ע"פ הנר, והיה שם
מפרש לה: פוטר בכולן. מפרש בגמרא (דף לא:): שהוא עושה פחם. בכיבוי זה והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמרא [שם]:
דברים שהם רגילים בהם,
ר' טרפון והזקנים ולא אמרו
ובלבד שלא יתכוונו בהם
לנו דבר. אמרו לו משם ראייה
גמ' מפני כי [בית] נתזה (זהיר)
להרחיק הזק החמה בעת
בעתם. וכמוהו התירו לתופרים כמו ששנינו תופרי כסות תופרין כדרכן כו'. [זריז] הוה. תנא [תוספתא פ"ב] נותנין טיט או חרסית תחת [הנר], או גרגיר מלח או גריס של פול ערב שבת מבעוד יום ע"פ הנר
החום, והזק הגשמים
להיות שוהה. אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיילה דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר. אמר ליה אי שתוקי לך כי האי דשתקו ליה
חבריא לר' יהודה בשפופרת של ביצה ונפיק מינה חורבא דהוראה להיתר לאו שפיר עבדת דמשכת ספסילא גזירה עיליתא דשישא דלית בה חריץ אטו עיליתא דעלמא. ריש כנישתא דבצרה גרר ספסילא לעילא מר' ירמיה רבה. א"ל כמאן כר' שמעון, אימור דשרי
ר' שמעון בגדולים דלא איפשר להגביהן, בקטנים דאיפשר להגביהן מי אמר. עולא אמר מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. ומותבינן לתרווייהו מהא, ר' שמעון אומר גורר אדם מיטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. הנה קתני מטה דהיא
גדולה וקתני כסא וספסל שהן קטנים, מכלל דפליגי בקטנים ובגדולים, קשיא לתרווייהו. ופריק ר' ירמיה רבה כסא וספסל גדולים הן דומיא דמיטה. עולא מפרק לטעמיה מיטה קטנה שיכול להגביהה דומיא דכסא וספסל. מתיב רבא מוכרי כסות של כלאים מוכרין
כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, שאם יתכוין נמצא נהנה מן הכלאים ואסור, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן כדי שלא יהא כלאים עולה על גופן כלל, והא הכא דאיפשר למעבד כצנועים כי היכי דאיפשר להגביה כלים וכי
לא מכוין קא שרי רבי שמעון בהעלאה עליהן. תיובתא דרבי ירמיה רבה תיובתא. מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים כו'.
א) עי' ברי"ף שסתרו.