במה מדליקין
פרק שני שבת
לו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
ר' יהודה. לר' יהודה מטלטלין שופר אע"ג דמלאכתו לאיסור
לתינוק עני. שעל הציבור לפרנסו: הא ר' יהודה. שופר מיטלטל
קלח א מיי' פכ"ה מהל'
א) [לקמן קכג. קכד. קמו.
עירובין לה. ביצה לב.],
שבת הל' ג סמג לאוין
וחצוצרות אינן מיטלטלין דמוקצה הוא אבל שופר תורת כלי עליו
שרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו כדמוכח בפרק כל הכלים
ב) סוכה לד. ע"ש, ג) [כתובות
סה טוש"ע א"ח סי' שח
❖
כדאמרן לעיל: הא. דקתני תרוייהו מטלטלין ר' שמעון היא דלית
(לקמן קכד:) דאמר רב מכבדות של מילתא מותר לטלטל בשבת ושל
עו: חולין מח: נ:], ד) [סוכה
סעיף ג ד:
לד. ע"ש], ה) [עי' בערוך ערך
ליה מוקצה: הא. דקתני אף שופר אין
תמרה אסור פירוש לפי שמלאכתו לאיסור ור' אלעזר אמר אף של
מטלטלין ר' נחמיה דאמר
חצצרא ובסנהדרין קט. מאי
ו) אפי' תרווד אפי' טלית אין ניטלין
תמרה במאי עסקינן אילימא לצורך
בורסיף וכו'], ו) [לקמן
תוס' ישנים
קמו.], ז) [דף לד.], ח) [ושם],
אלא לצורך תשמישו המיוחד ועיקר
גופו ומקומו בהא לימא רב של תמרה
לתינוק בציבור נמי חזי לגמע לתינוק עני ותו
❖
ט) [חולין מב.], י) חולין מג:,
א) ועוד קשה הא דא"ל
שופר לאו לגמוע מים קאי: ומאי
לא והא רב כרבא ס"ל דשרי דבר
הא דתניא כשם שמטלטלין את השופר כך
אביי (שם) לרבה אליבא דר"נ
שופר. דקתני בההיא דר' נחמיה
שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו
קערות היכי מטלטלים להו
מטלטלין את חצוצרות מני אלא לא קשיא
ולרבה (דידיה) [אליבא דר"נ]
גליון הש"ס
ואי ר' יהודה אסר והא רב סבר כר'
דאקדמית בה לחצוצרות לאיסורא
א
הא ר' יהודה הא א ר' שמעון הא א)ר' נחמיה
מי ניחא הא לא מטלטלי אלא
וכיון דתני אין מטלטלין את השופר
יהודה דאית ליה מוקצה ובפרק תולין
תוס' ד"ה הא ר' יהודה וכו'
לתשמיש המיוחד לו ודוחק
❖
ומאי שופר נמי חצוצרות כדרב חסדא דא"ר
ר"ת כו':
ומוקי לה כר' יהודה. וע"ש
תו לא צריך למתני חצוצרות דכ"ש היא
(לקמן דף קמא: ושם) גבי הא דפריך
ע"ב תוס' ד"ה הא אין עליה:
חסדא ב) הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי
הואיל ואינו ראוי לגמע בו תינוק אלא
לאבייב [ורבא] ממנעל שעל גב
בא"ד דאסור לר' יהודה.
חרב בית המקדש חצוצרתא שופרא שופרא
עי' פירש"י שם ד"ה אלא
שופר דתנא רישא הוא חצוצרות
מוסף תוספות
האימום משמע בהדיא דשרי ר"י בדבר
ג
❖
לתרנגולין:
חצוצרתא למאי נפקא מינה לשופר של
וחצוצרות דתנא בסיפא הוא שופר
שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו
א. א"כ רב היכי ס"ל הכי.
דאישתנו שמייהו כדרב חסדא: לשופר
ותניא נמי בפרק כירה (לקמן דף מד.)
תוס' הרא"ש. ב. דאמ' דבר
ראש השנה ערבה צפצפה צפצפה ערבה
שמלאכתו
לאיסור
לעזי רש"י
של ראש השנה. אין תוקעין אלא
ר' יהודה אומר כל הנרות של מתכת
למאי נ"מ ללולב פתורה פתורתא פתורתא
מטלטלו, לצורך מקומו
מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו
באותו שעם הארץ קורין חצוצרות והוא
צינפיי"ל. הקיבה
אסור. תוס' הרא"ש.
פתורה למאי נ"מ למקח וממכר אמר אביי
ג. ומוקי לה ברפוי וכר'
השלישית של מעלי-הגירה.
שופר או אם בא עם הארץ לשאול
בשבת אבל בחצוצרות אסר משום
פאנצ"א [פנצ"א]. הקיבה
יהודה וכדתניא וכו' ודייק
אף אנו נאמר הובלילא בי כסי בי כסי
במה יתקע אומרים לו בחצוצרות:
דכיון דלא חזי למלאכת היתר אלא
טעמא דרפוי, הא אינו
הראשונה של מעלי גירה.
הובלילא למאי נפקא מינה למחט
דובלו"ן. קיפול בקיבה
רפוי לא, ופריך לרבא
ג)
צפצפה. פסולה ללולב ועלה שלה עגול
מעט מקצה ליה לגמרי ממלאכת היתר
❖
דאמר דבר שמלאכתו
השניה של מעלי גירה.
שנמצאת בעובי בית הכוסות דמצד אחד
וקנה שלה לבן כדאמרן בסוכה ז):
והוי כמטה שיחדה למעות והניח עליה
לאיסור, לצורך מקומו
מותר, ומשני ההיא ר'
כשירה ומשני צדדים טריפה אמר רב אשי
פתורה. מתחילה היו קורין לגדול
מעות דאמר רב יהודה א"ר (לקמן דף
יהודה משום ר' אלעזר
מוסף רש"י
פתורה ולקטנה פתורתא ועכשיו
מד:) דאסור לטלטלה $ומוקי לה כר'
אף אנו נאמר בבל
בורסיף בורסיף בבל
ד)
ה)
היא, אבל ר' יהוד' גופי'
חצוצרתא. פשוטה ואינה
נשתנו: אף אנו נאמר. אף אנו
ס"ל אפי' אינו רפוי מותר.
יהודה וכמו קינה של תרנגולים
למאי
של איל (סוכה לד.). שיפורא.
תוס' הרא"ש. ד. ומנין פשוט
יכולים להוסיף אדרב חסדא לומר שגם
דמשמע לקמן (דף מה:) $ דאסור לר'
כפוף (שם). צפצפה. ועכשיו
לו דההיא משנה ר"ש
יהודה אפי' לצורך גופו ומקומו: הא ר' שמעון. דלית ליה מוקצה
זה נשתנה: הובלילא. מתחילה היו קורין להמסס הובלילא ולבית
נשתנית שמה וקורין לו ערבה
היא, אלא לאו משום
(שם). פתורתא פתורא.
דפשיטא לי' דכולה
הכוסות בי כסי ועכשיו נשתנו: המסס הוא הסמוך לבית הכוסות עשוי
אלא מוקצה מחמת חסרון כיס ודוקא לצורך גופו או מקומו הוא דשרי
האחת גדולה והאחת קטנה,
מתניתי' דכל הכלים כר"ש
סגלגל כמין כדור ובתוכו קליפות קליפות הרבה כגלגל של ריחים וקורין
אבל מחמה לצל מודה ר"ש דאסור דתנן בפרק כל הכלים (לקמן דף
ושם היו רגילין לקרות
אתיא. תוס' הרא"ש. ה. אלא
לגדולה חלף קטנה ושל
משמע דפשיטא לי'
צינפי"ל ודופנו דק מאד: בית הכוסות סוף הכרס שקורין פאנצ"א ויש
קכב:) נוטל אדם את הקורנס לפצע בו את האגוזים קורדום לחתוך
. אף אנו
קטנה לגדולה (שם)
לתלמודא דליכא מאן
בו עובי שקורין דובלו"ן ותוכו עשוי כמין כוס. עובי בית הכוסות דופן
בו דבילה אבל מחמה לצל אסור וכר' שמעון היא מדקתני סיפא
נאמר. אף אני יש בידי עוד
דשרי דבר שמלאכתו
אחד שנתחלף שמה (שם).
לאיסור מחמה לצל. תוס'
כפולה ודבוקין הכפלים זה בזה בשומן: מצד א'. שלא ניקב אלא א' מן
מחט של יד ליטול בו את הקוץ ובהנחנקין (סנהדרין דף פד:) מוקי לה
הובלילא. צנפיי"ל (שם).
הרא"ש. ו. שיהא מפולש.
הכפלים כשרה שחבירו סותמו: מב' צדדין. שניקבו שניהם טריפה.
כר' שמעון ובשילהי האורג (לקמן קז.) נמי מוכח מינה דמפיס מורסא
למחט שנמצאת בעובי
תוס' חולין נ: ד"ה מחט.
בית הכוסות. מקום יש
ז. ואגב דנקט מצד אחד
ובבית הכוסות הוא דאיכא לפלוגי בין צד א' לשני צדדין אבל בהמסס
מותר לכתחילה וההיא דמפיס מורסא מוקמא כר"ש בריש פ' ח' שרצים
בראש הכרס סמוך להמסס
כשרה נקט נמי מב' צדדין
(לקמן דף קז:) ובפ' בתרא (לקמן קנז.) נמי פשיטא לן דמתניתין דכל
אפי' מצד א' שלא נראה הנקב לחוץ אין זו סתימה לפי שהדופן דק מאד:
קרוי בית הכוסות, שהוא
טריפה אע"ג דמילתא
הכלים אתיא כר"ש דקאמר דבמוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר"ש
כעין כוס ויש בו סביב
דפשיטא היא. תוס' חולין נ:
לגיטי
שפתו עובי שני כפלים כפולים
ד"ה מחט. ח. ומדובק שם
דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישהד וגבי מכבדות של תמרה (דף קכד:) דפריך אלא מחמה לצל בהא לימא
ודבוקים ובלע"ז רדובולי"ן,
בשומן. תוס' חולין נ: ד"ה
ר' אלעזר אף של תמרה ואי שרי ר"ש אף מחמה לצל מאי קושיא דילמא ר' אלעזר כר"ש ס"ל :
ונמצא מחט תחובה באותו
ה
מחט. ט. דאותו דבקות.
הא ר' נחמיה. ההיא דאסרה שופר וחצוצרות דתניא בפרק חבית (לקמן דף קמו.) אפי' תרווד אפי' טלית אפי' סכין אין נוטלין
עובי ומתוך עוביו אפשר לה
תוס' חולין נ: ד"ה מחט.
שלא נקבתה כולה (כתובות
י. אפי' וכו' שניקבו שני
אלא לצורך תשמישן ופי' בקונטרס תשמישן המיוחד להם ומשמע לפי' דכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו לשום צורך דהא
עו: וכעי"ז חולין מט.). דמצד
העורות וכו' שלא יצא
אחד. שנקבה את דופן
הרעי. תוס' חולין נ: ד"ה
מיוחד למלאכת איסור ואנן בעינן שיהא מיוחד לצורך אותו דבר שנוטלו בשבת וקשה לר"ת דאמר בפרק חבית (ג"ז שם) חותלות של תמרים
הפנימית ולא נקבה את
מחט. יא. רבותא קמ"ל,
ושל גרוגרות מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ומוקי לה כר' נחמיה וכן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לה. ושם) הכא במנעול דקטיר במיתנא
השנית (חולין שם) ואין המחט
לפי שיש לו שני עורות,
נראה אלא מבפנים (כתובות
וקמ"ל. תוס' חולין נ: ד"ה
ובעי סכינא למיפסקיה ומוקי כר' נחמיה ואמאי אסר בסכין כיון שהוא עומד ומיוחד לחתיכה והר"ר שמעון הזקן הקשה לפירוש הקונטרס
שם). כשרה. שאין זה נקב
מחט. יב. אפ"ה כשרה עד
דהיכי קאמר רבא בפרק כל הכלים (לקמן דף קכד.) ואתא ר' נחמיה למימר דאפי' כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו אין
(שם) שחברתה מגינה עליה
שניקבו שניהם וכו' וא"ת
❖
(חולין שם).
מחמה לצל לא היכי שרי לצורך מקומו והלא אין זה תשמיש המיוחד לו ודוחק ר"ת לומר לפי' הקונטרס דקערות אחר שאכלו בהן דדרך
הא אמרינן וכו' למאי
א)
נפק"מ למחט שנמצאת
להסירן כל שעה חשיב צורך מקומו תשמיש המיוחד לו ונראה לר"ת דלא שרי ר' נחמיה אלא תשמיש הרגיל לעשות בו בחול אפי' אינו
בעובי בית הכוסות,
תשמיש המיוחד לו ואפי' דבר שמלאכתו לאיסור שרי כיון שדרך אותו תשמיש לעשות ממנו בחול כגון קורנס לפצע בו את האגוזים
והשתא מאי נפקותא
רב נסים גאון
איתא, הא בתרוייהו אמרי'
וקורדום לחתוך בו את הדבילה והיינו לצורך תשמישו דקאמר כלומר מה שרגיל לעשות בו בחול ולא אתא לאפוקי אלא מחמה לצל וכגון
למאי נפקא מינה למחט
מצד א' כשרה מב' צדדים
תשמיש שאינו רגיל לחתוך כגון חותלות של תמרים בסכין או מנעול דקטיר במיתנא ושופר נמי אין דרך בחול לגמע בו מים לתינוק
שנמצאת בעובי בית
טרפה גם בהובלילא,
הכוסות. תגד אצל דלך
וי"ל. תוס' חולין נ: ד"ה
והסקה בכלים דתניא בפרק כל הכלים (לקמן דף קכד:) ח) אין מסיקין בכלים כו' ומוקי לה כר' נחמיה ומביא ר"ת ראיה מפרק כל הכלים
מחט. יג. בהובלילא דהיינו
[תמצא עיקר זה] בפרק אלו
(ג"ז שם) דתנן כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך ומפרש רבה בגמרא דבר שמלאכתו להיתר
המסס. תוס' חולין נ: ד"ה
טריפות [דף נ] ובכתובות
❖
מחט. יד. כיון שלא ניקב
בפרק המדיר [דף עו].
לצורך גופו ולצורך מקומו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא והשתא מה לו להזכיר דבר שמלאכתו לאיסור כיון
אלא חצי עור והנשאר
דמתניתין לא איירי אלא במלאכתו להיתר אלא ודאי משום ר' נחמיה נקטיה דבעי למימר ואתא ר' נחמיה למימר דאפי' דבר שמלאכתו
מגין יפה. ריטב"א.
טו. עכשיו. תוס' חולין נ:
להיתר כו' ומשום דמשוה ר' נחמיה מלאכתו להיתר למלאכתו לאיסור נקט מלאכתו לאיסור דלר' נחמיה תרוייהו לצורך גופו שרי ולצורך
רבינו חננאל
ד"ה מחט. טז. היינו מה
מקומו לא ולרבא תרוייהו לצורך גופו ומקומו שרי מחמה לצל לא ולשון אפי' משמע נמי הכי:
שהיו רגילים לקרות בית
ותניא מטלטלין שופר
למחט שנמצאת. דתניא באלו טרפות (חולין דף נ. ושם) ובהמדיר (כתובות דף עו:) מצד אחד כשירה מב' צדדין טרפה ופי' בקונטרס
הכוסות. תוס' חולין נ: ד"ה
וחצוצרות ותניא מטלטלין
מחט. יז. ואין חבירו מגין
שופר ולא חצוצרות.
בעובי בית הכוסות הוא דאיכא לפלוגי הכי אבל בהמסס אפי' מצד אחד שלא נראה הנקב לחוץ טרפה דאין זו סתימה
עליו. ריטב"א. יח. ותנא
ואוקימנא להו הא ר' יהודה
והקשה ה"ר אליעזר ממי"ץ דהא תנן ט) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ משמע דבהמסס נמי לא מיטרפה אלא בנקב מפולש ואור"י
בית הכוסות ממש קתני.
הא ר' שמעון והא ר'
ריטב"א. יט. וכ"ש בהמסס.
נחמיה.
דהאי לחוץ לא לגמרי לחוץו אלא כלומר לצד חוץ לאפוקי ניקבו זה לתוך זה דכשירה כדקתני בתר הכי וקמ"ל דמצד אחד כשירה אע"ג
הדרן עלך במה מדליקין.
ריטב"א. כ. ואפי' את"ל
דניקב עור אחד שלם אבל הא דקתני מב' צדדין טרפה אין חידוש אי נמי מב' צדדין טרפה נמי חידוש הוא דקמ"ל אע"פ ששוכב על
ז
דאין סברא שיהא טריפה
הואיל ולא ניקב אלא חצי
המסס וס"ד שמגין כמו חלחולת שנקבה וירכים מעמידין אותה דכשירה קמ"ל דהכא טרפה ור"ת אומר דבהמסס נמי מצד אחד כשירה
ח
ט
י
עור. תוס' חולין נ: ד"ה
ופשיטא דלא הויא טרפה אא"כ ניקב נקב מפולש לחוץ דאין סברא שיהיה טרפה בשום מקום אלא בנקב מפולש והא דנקט בברייתא בית
מחט.
הכוסות לאשמועינן מצד אחד כשירהיא אע"ג דניקב עור שלםיב ונפקא מינה הא דשמעינן דאישתני שמייהו אע"ג דדינם שוה דאי לא
אשמעינן ה"א דהאי דקתני מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות היינויג דקרו השתא בי כסי שאין לו אלא עור אחד והוה אתי למימר דדוקא
בההוא מצד אחד כשירה אבל במאי דקרו הובלילא אפי' מצד אחד טרפה כיון שניקב עור אחד שלם להכי אשמעינן דאישתני שמייהו דאפי'
יד
טו
טז
יז
יח
בהובלילא מצד אחד כשירהיט ועוד אור"י דמצינו למימר כפי' רש"י דבהמסס אפי' מצד אחד טרפהכ דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא
כמו ישב לו קוץ בוושט י) דהכי הלכתא התם דחיישינן שמא הבריא
וחוששין לספק דרוסה ואפי' למאן דלא חייש התם בקוץ שמא במחט
שהוא דק חייש והא דבעי באלו טרפות ניקבו לחוץ היינו כגון
דידעינן דשוב לא הבריא כגון
שאכלה מחט בפנינו ושחטוה מיד:
נפקא