לו:
במה מדליקין
פרק
שני שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נפקא
מינה לגיטי נשים. מה שפי' בקונטרס לענין שינה שם עירו
לגיטי נשים. דקיימא לן ב) בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה
א א ב ג מיי' פ"ג מהל'
א) לעיל כ., ב) [גיטין ו.],
ג) [דף לד:], ד) במ"א: וליכא
שבת הלכה ד ה סמג
ושם עירה אין נראה לרשב"א דבבל הוא שם מדינה ולא
והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר
למיחש, ה) [במדבר יט],
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
❖
רנג סעיף א: שם העיר כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עא.) כל הארצות
ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו
ו) [דף עא:], ז) [וע"ע תוס'
❖
ב"מ קג. ד"ה המקבל],
היא בורסיף והן עמי הארץ
עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה
לבבל וקאמר נמי התם ו) עד
כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור
היכן היא בבל ולא אשכחן שום דוכתא
שאפי שנטלו מימיו. ואני אומר נפקא
גליון הש"ס
עיר ששמה בבל אלא מדינה היא ואין
מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו
למאי נפקא מינה לגיטי נשים:
הגהות הב"ח
תוס' ד"ה וב"ה אומרים
כותבין שם מדינה בגט:
ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך
(א) רש"י ד"ה אבל לא תבשיל
וכו' והל"ל אא"כ גרף.
הדרן עלך במה מדליקין
לכתוב שם של עכשיו:
לענ"ד הא מצינו כזה במ"ק
וכו' כמבשל הס"ד ואח"כ
❖
הדרן עלך במה מדליקין
מ"ה אבל לא:
דף ד ע"ב עד שיעמיק כו'
❖
כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים
הדרן עלך במה מדליקין
כגון שהעמיק:
א
כירה
שהסיקוה בקש ובגבבא.
עליה
תבשיל בגפת ובעצים לא
כירה. עשויה כעין קדירה ונותנין
לעזי רש"י
נראה לר"י דקש היינו
מוסף רש"י
יתן עד שיגרוף
או עד שיתן את האפר בית
❖
קדירה לתוכה: קש. זנבות
זנבות השבולים שנשאר בשדה הנקרא
א
אישטובל"א. שלף.
שמאי אומרים
חמין אבל לא תבשיל ובית
לגיטי נשים. דקיימא לן
השבולין: גבבא. הנגבב מן השדה
אשטובל"א בלעז ותבן הוא הנקצר עם
(גיטין ב.) המביא גט מחוצה
אישטובל"א: גפת. פסולת של
הלל אומרים
חמין ותבשיל בית שמאי
השבולת דהכי משמע לקמן בפרק
לארץ צריך שיאמר בפני נכתב
תוס' ישנים
שומשמין שהוציא שומנן: עד שיגרוף.
ובפני נחתם, אי משום דאין
שואל (לקמן דף קנ:) דקאמר בשלמא
אומרים נוטלין
אבל לא מחזירין ובית הלל
א) ולא רצה לומר דתנא
מצוין לקיימו ואי משום דאין
אומרים אף מחזירין: גמ' איבעיא להו האי
קש משכחת לה במחובר אלא
הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא
בקיאין לשמה, והמביא מארץ
רישא דאפילו בחול אין
תבן היכי משכחת לה ומסיק בתבנא
פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה
ישראל אינו צריך לפי שבקיאין
מחזירין לב"ש כדמשמע עד
ג)
לא יתן לא יחזיר הוא אבל לשהות משהין אף
לשמה ועולי רגלים מצויין
שיגרוף וסיפא קתני דאפילו
בגחלים: או עד שיתן אפר. על גבי
סריא והא דאמר בריש המקבל
להכיר חתימת עדים לקיימו,
בשבת מחזירין לב"ה
על פי שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניה היא
גחלים לכסותם ולצננם: בית שמאי
(בבא מציעא דף קג.) גבי מקום שנהגו
ואמרינן התם (ו.) בבל כארץ
כדמשמע נוטלין דבלאו תרי
דתניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן
ישראל לגיטין, לפי שהן בני
בבא סברא הוא דבתרווייהו
א)
ב
אומרים. נותנין עליה חמין אחר
לקצור אינו רשאי לעקור משום דאמר
תורה ובקיאין לשמה ובני
פליגי דהא אי להשהות תנן
דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ
ניחא לי דתיתבן ארעאי הוה ליה
שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא
ישיבה מצויין לילך וללמוד
ליכא אלא חד בבא בהחזרה
משם תורה מכל מקומות,
ומהר"מ אומר דאי משום
שאינו גרוף ואינו קטום או דילמא לשהות
למגזר ד) שמא יחתה: אבל לא תבשיל.
למימר דתיתקש דהנשאר בקרקע
ג
ובורסיף סמוך לבבל ואינן
ב"ה תני סיפא לא ה"ל
נקרא קש כדפירש רש"י אלא משום
דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי. א"נ
תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא וכל שכן
בני תורה כדאמרינן (סנהדרין
למיתני דברי בית שמאי:
ב) ומיהו רש"י פי' בגמרא
קט.) מאי בורסיף, בור ששפו
דתיתבן משמע טפי לשון זיבול נקט
נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל :
(א)
ב
להחזיר ת"ש מדקתני תרי בבי במתני' ב"ש
את מימיו ולא נשתייר בו
[בדף לח: ד"ה מחזירין]
ליה ז): לא יתן עד שיגרוף. פירש
לא מחזירין. בשבת דמיחזי כמבשל:
אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל
כלום, והמביא משם צריך
מחזירין אפילו בשבת
אף מחזירין. הואיל וגרוף:
בקונטרס משום תוספת הבל ואין
שיאמר, אבל עכשיו נתחלף
למחרת יד דנראה דאין
אומרים חמין ותבשיל ב"ש אומרים נוטלין
שמם, הלכך המביא מבבל
דעתו להחזיר טו ובטלה
גמ'
קטום. היינו נתן אפר על
נראה לר"יג דאפילו גרופה וקטומה
צריך שיאמר ומבורסיף אין
הטמנה טו אבל בלילה אין
אבל לא מחזירין וב"ה אומרים אף מחזירין
❖
צריך (סוכה לד:) היא מוספת הבל יותר מכמה דברים
הגחלים דאפר מתרגמינן קיטמא ה):
נראה כן:
אי אמרת בשלמא לשהות תנן הכי קתני
הדרן עלך במה מדליקין
תרי בבי. בית שמאי אומרים חמין
השנויין בבמה טומניןד ועוד דחנניה
בן דרוסאי. לסטים היה
כירה שהסיקוה בקש ובגבבא משהין עליה
שרי להשהות אף כשאינה גרופה ולא
וכו' ותו תנא בבא אחריתי נוטלין ולא
ה
ומבשל בישולו שליש (לעיל כ.)
רב נסים גאון
ואוכל כל דבר המבושל קצת
מחזירין: ומה הן משהין. בגרוף
תבשיל בגפת ובעצים לא ישהא עד שיגרוף
אסרו מוסיף הבל אלא דוקא בהטמנה
ו
❖
(ע"ז לח.).
נפקא מינה לגיטי נשים.
וקטום: פליגי נמי בלהחזיר. את
אבל להשהות שרי וכשאינה גרופה
ז
או עד שיתן אפר ומה הן משהין בית שמאי
כלומר בדאלך [בזה],
המביא גט מבבל או
אסרי רבנן דחנניה משום דילמא
המותר לשהות כגון חמין לבית שמאי
אומרים חמין אבל לא תבשיל וב"ה אומרים
מבורסיף אין צריך לומר
מוסף תוספות
וחמין ותבשיל לב"ה: אלא אי אמרת
אתי לאחתויי:
בפני נכתב ובפני נחתם,
חמין ותבשיל וכי היכי דפליגי בלשהות פליגי
חמין ותבשיל. נראה לר"י דסתם
להחזיר תנן הכי קתני. כלומר ע"כ
א. לאחר קצירה. חי' הר"ן.
לדבריהם שאמרו במסכת
נמי בלהחזיר שבית שמאי אומרים נוטלין
ב. ובנין. תוס' הרא"ש.
גיטין בפרק א' [דף ו] בבל
הכי מפרשא: ב"ש אומרים נוטלין
חמין ותבשיל היינו אפי' לא
ג. דלא שייך להזכיר
רב אמר כארץ ישראל
אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף
ולא מחזירין. ע"כ אתבשיל קיימי
בשיל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי
תוספת הבל בשהיה. תוס'
לגיטין מכי אתא רב לבבל.
מחזירין אלא אי אמרת להחזיר תנן הכי
הרא"ש. דא"כ, אפי' גרף
ובפרק עשרה יוחסין [דף
דהא שרו בחמין: הא תו למה לי.
דהא כי מוקי מתניתין להחזיר תנןח הוי
ונתן את האפר ליתסר.
עב] היכא חביל ימא, אמר
קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא
מתניתין כחנניה דשרי חמין ותבשיל
הא תנא ליה רישא אבל לא תבשיל:
ריטב"א. ד. משום תוספת
רב פפא סבא משמיה דרב
הבל. תוס' הרא"ש. ה. אלא
זו פרת בורסיף.
להשהות על גבי כירה אפילו בשאינה
מחזירין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא
לעולם ובבראשית דר' אושעיא
ודאי דלא שייך טעמא
גרופה אפילו לא בשיל כל צרכו ולא
יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן אפר ומה הן מחזירין בית שמאי אומרים
דתוספת הבל לענין
[פרשה לח] חד תלמיד ר'
שהיה. תוס' הרא"ש. ו. ואי
יוחנן הוה יתיב קדמוי הוה
כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו
חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים
בהטמנה, לא התיר חנניה
מסבר ליה ולא סבר. אמר
כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו
להשהות בהטמנה בכירה
ליה מה דין לית את סבר,
נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין הא א) תו למה לי
כל צרכן דמודו רבנן דמשהין ע"ג
שאינה גרופה ואינה
אמר ליה דאנא גלי מן
לעולם
קטומה ואפי' כמאב"ד,
אתראי. אמר ליה מן הדין
כירה שאינה גרופה וקטומהט אלא ודאי
משום דהו"ל הטמנה
אתר את, אמר ליה מן
משום דסתם חמין ותבשיל כמאכל בן
דרוסאי נמי משמע ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין
בגחלים ממש דמוסיפין
בורסיף. אמר ליה לא תאמר
הבל ואסור, ואפי' מבעוד
כן אלא בולסיף שנאמר כי
(דף לח.) גבי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר אע"פ שיש לדחות ושם אפרש
בע"ה ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוה בשיל כל
יום. רשב"א. ז. כי החמירו
שם בלל ה' שפת כל הארץ.
צרכו צריך לומר הא דאסרי בית שמאי להחזיר היינו אפילו חמין שהוחמו כל
צרכן וכן לבית הלל באינה גרופה מדקאמר בגמרא (דף
בהטמנה יותר משהייה
ובגמרא דכל ישראל יש
שהקדירה עומדת מגולה.
להן חלק [סנהדרין דף קט]
לח:) ואף רבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דאמר רבי אושעיא פעם אחת כו' והעלנו לו קומקומוס של חמין ומזגנו לו את הכוס
ריטב"א. ח. אבל לשהות
אמרו אמר רב יוסף בבל
והחזרנוהו למקומו ואי לא אסיר בהוחמו כל צרכן מנא ליה דמחזירין אפילו בשבת דילמא הוחם כל צורכו הוה ואם תאמר ואם סתם
משהינן אע"פ שאינו גרוף
בורסיף סימן רע לתורה,
וקטום. תוס' הרא"ש.
מאי בורסיף אמר רב אסי
חמין ותבשיל הוי בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל אם כן סברי בית שמאי מצטמק ויפה לו אסור כיון דאסיר תבשיל שבישל כל צרכו ואם
ט. דהא דפליגי רבנן עלה
בור ספת. ואדוננו האיי
כן היכי שרי חמין שלא הוחמו כל צרכן והא יפה לו הוא ואור"י דודאי תבשיל אסרי בית שמאי משום דלעולם יפה לו אע"ג דנתבשל כל
דחנניה היינו בדלא בשל
ז"ל אמר בבל בורסיף
כל צרכו אלא כמאכל בן
צרכו אבל חמין שאין יפה להם אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להן כדמוכח לקמן לא אסרי בית שמאי דליכא למיגזר שמא יחתה
ובורסיף בבל, כוונת דבר
י
יא
דרוסאי. תוס' הרא"ש.
זה לאותה ששנינו במשנה,
דבלא חיתוי יוחמו כל צרכן: וב"ה אומרים אף מחזירין. אפילו בשבת מחזירין ב) כדאמר בגמרא ולשון נוטלין נמי משמעיב דבשבת
י. [ב]פלוגתא דר"מ ור'
שינה שמו ושמה שם עירו
מיירי דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין ולמאן דאסר להחזיר אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה ולבית שמאי אפי' בגרופה
יהודה. תוס' הרא"ש לח.
ושם עירה פסול, הרי נודע
יג
ד"ה הקשה. ועוד, דקלים
כי בבל ובורסיף עיר אחת
מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול ועוד מדקדק ר"ת מדקאמר לא יתן
להתבשל.
רשב"א.
הן והגט כשר.
❖
עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת $והוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם אלא בחול נמי
סליק פרק במה מדליקין
יז
יא. אע"ג דהשתא יפה
להם. תוס' הרא"ש לח. ד"ה
אסור להחזיר וא"ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע"ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר ואומר ר"י דמשעהיח שלא יוכלו להרתיחו
הקשה. יב. (ו)ממתני'. תוס'
מבעוד יום אסור להחזיר ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכי מנא ליה דרבי אושעיא סבר מחזירין אפילו
יט
כ
הרא"ש. יג. [ד]מה חידוש
רבינו חננאל
הוא שנוטלים אי לאו
בשבת דילמא קומקמוס של חמין רותח הוה ועוד אומר ר"י דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח משעה שאם היה
כא
כב
כג
פרק שלישי
דאיירי בשבת דלא תימא
קר לא היה יכול להרתיח מבע"י וקשה לרשב"א היכי שרי להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת והא אמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לג: ושם)
כד
כירה שהסיקוה בקש
כיון שנטלו שנסתלקה
ובגבבא וכו'. כירה זו היא
שהיה
ראשונה
דביצים וקדרה וחביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל ואור"י דכי אסרו חכמים אהל עראי ה"מ כשעושה הדפנות תחלה ואח"כ הכיסוי
כה
כו
וכשמחזירין הו"ל תחלת
מקום שפיתת ב' קדרות.
אבלכז הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאיליהןכח לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ומיהו הא דאמר בהמוצא תפילין (עירובין דף קב.)
איבעיא להו הא דתנינן לא
שהיה בשבת. תוס' הרא"ש.
גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אוהל עראי הוא משמע דבלא שיור אסור אע"ג דהדפנות כבר
יד. דלא תימא דבלילי
יתן עד שיגרוף או עד שיתן
שבת הוא דמחזירין דכי
האפר על גבי גחלים, נתינה
עשויות אור"י התם משום דדמי אהל טפיכט אסור אפי' בלא עשיית דפנות אבל קדרה דלא דמי אהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות:
שקיל לה אדעתא
זו בע"ש [היא] וקמ"ל
לעולם
דאהדורי לצורך מחר
דאסור לשהות ע"ג כירה
שקיל לה אבל ביום.
אא"כ [נ"א: אלא אם היא]
ריטב"א. טו. אלא לאכילה דהשתא בעי לה. רשב"א לח. ד"ה לדברי. טז. וכמטמין לכתחילה הוא ולא חשיבא חזרה דהא בטלה גרופה וקטומה, או דילמא נתינה זו החזרת הקדירה היא בשבת, וקמ"ל דאסור להחזיר אלא ע"ג כירה קטומה או גרופה אבל לשהות
תורת הטמנה. ריטב"א לח. ד"ה לדברי. יז. או עד שיתן את האפר. תוס' הרא"ש. דאלמא משמע דחזרה בשעה הראויה לגריפה מותר, ומתניתין מני חנניה היא דתניא כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה או קטומה.
היא. רשב"א לקמן לח. סוד"ה לדברי האומר. יח. שהוא סמוך לחשיכה כ"כ שכשהתבשיל צונן. חי' הר"ן. יט. וכל כה"ג מקרי חזרה,
וכי יהיב לה ע"ג כירה מקמי הכי מקרי שיהוי. חי' הר"ן. כ. השתא צריכנא למימר דער"ש חלוק משבת. תוס' הרא"ש. כא. מדקאמר והעלינו לו קומקום של חמין ומזגו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו. תוס' הרא"ש. כב. ולכך החזירוהו. אלא ודאי מאן
דאסר אסר אפי' ברותח. תוס' הרא"ש. כג. לב"ש. חי' הר"ן. כד. משום גזירת הרואים, וב"ה שרו. חי' הר"ן. כה. מלמעלה למטה שרי. תוס' הרא"ש. כו. כלומר, אם רוצה לעשות דפנות של עץ ולשפות עליה קדרה, צריך לאחוז הקדרה באויר, ואח"כ יעשה
הדפנות של עץ לעשות מדורה, אבל לעשות הדפנות תחילה, ואח"כ לשים עליה הקדירה, אסור משום בנין אהל, והכא ממטה למעלה הוא, שכבר דפנות הכירה עשויין. תוס' הרא"ש. כז. אם עשה האהל בלא מחיצות שרי. תוס' ביצה לב: ד"ה מלמטה.
כח. מתחילה. תוס' ביצה לב: ד"ה מלמטה. כט. ובנין גמור. תוס' הרא"ש.