ה:
יציאות
השבת פרק ראשון שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היה
קורא בספר על האסקופה. ואם תאמר ולרבא בפרקין דלא
קורא בספר. כל ספרים
שלהם עשוים כמגילה: ונתגלגל הספר מידו.
יב א מיי' פט"ו מהל' שבת
א) עירובין צז: [קג.],
ב) [עירובין צח.], ג) לקמן
הלכה כא סמג לאוין סה
וראשו אחד בידו: גוללו אצלו. ובפרק בתרא דעירובין ט) מוקים לה
גזר בכרמלית גזירה לגזירה גבי לא יצא החייט במחטו (לקמן
ק., ד) ג"ז שם עירובין עא:
טוש"ע א"ח סי' שנב סעיף
ד' יא:) מאי איריא ספר אפילו כל מילי נמי שרי באגדו בידו כיון
באיסקופת כרמלית כגון גבוה ג' ורחבה ד' ורשות הרבים עוברת
א
ב
א:
טבול יום פ"ב מ"ה,
יג ב מיי' שם טוש"ע שם
ה) [רש"ל. אבל עומד לכתף
דאפילו באין אגדו בידו לא אסור אלא מדרבנן ואי אפשר לאוקמה אלא
לפניו דאי נפל כוליה מידיה ומהדרי ליה מרה"ר לאיסקופה לאו חיוב
פטור], ו) כתובות לא. ע"ש
סעיף ב:
באסקופת כרמליתג כדמסיק אביי
חטאת איכא הלכך השתא דראשו
יד ג ד ה ו מיי' פי"ג מהל'
עירובין כ:, ז) לקמן צא:,
ח) [כתובות לא: עירובין צח.],
בפרק בתרא דעירובין (דף צח. ושם)
אחד בידו ואין כאן עקירה אפילו
שבת הלכה ד ופ"ח
היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל
א)
א
ט) [דף צח.], י) [ביצה יג:],
מהלכות טומאת אוכלין הלכה
משום שבות נמי לא גזור: היה קורא
וי"ל דנקט ספר לאשמעינן אפילו ספר
הספר מידו גוללו אצלו היה קורא בראש הגג
כ) [ועיין תוס' מעילה יב.
ג:
ב
בראש הגג. שהוא רה"י: ונתגלגל
טו ז ח מיי' פי"ג מהל'
אם אין אגודו בידו אסור לאפוקי רבי
סד"ה בשלמא], ל) [בפרקין
ד
ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לי' טפחים
ה.], מ) [בנמוקי הגרי"ב
שבת הלכה ח:
הספר מידו. וראשו אחד בידו: עד
שמעון דאמר התם כל דבר שהוא משום
❖
טז ט שם הלכה י:
גוללו אצלו משהגיע לי' טפחים הופכו על
מוחק תיבות "כעומד דמי"],
❖
שלא הגיע. ראש התחתון: לי'.
שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש:
יז י שם הלכה יב:
בכותל משופע. אור"י דאיירי
הכתב והוינן בה אמאי הופכו על הכתב הא
ב)
התחתונים שהוא אויר ר"ה גוללו
הגהות הב"ח
לא נח ואמר רבא בכותל משופע אימור דאמר
אצלו: הגיע לי'. אסור לגוללו דגזור
כגון שרבים מכתפים
גליון הש"ס
עליו דהוי רה"ר : אגוז ע"ג מים
(א) גמ' אמר ר' יוחנן
רבא בספר דעביד דנייח מים מי עבידי דנייחי
רבנן משום שבות היכא דאוגדו בידו
ה
תוס' ד"ה אגוז. ויד נמי
המפנה חפציו מזוית לזוית
לאו היינו הנחתו. ואע"ג דאמרינן
אלא אמר רבא כגון שקלט מע"ג גומא
אטו היכא דנפק מידיה כוליה דלא
ג
ונמלך: (ב) רש"י ד"ה היה
איהו דמסגי תותא. תמוה לי
הא בנותן גט ביד עבדה
טעון וכו' מזוית לזוית
לייתיה דאיכא חיובא דאורייתא:
בפ"ק דב"מ (דף ט: ושם) ספינה מינח
ו
גומא פשיטא מהו דתימא מים ע"ג מים לאו
אמרינן דהוי חצר מהלכת והא
ומשעקר רגליו כצ"ל ותיבת
הופכו על הכתב. כתבו לצד הכותל
נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה לגבי
הנחה הוא קמ"ל ואזדא רבא לטעמיה דאמר
הוי דומיא דידו. אע"כ
או מבעוד יום נמחק:
קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת
והחלק כלפי ר"ה שלא יהא מוטל כל
(ג) ד"ה אינו חייב וכו' גופו
דאמרינן דומיא דידו דא"א
רבא מים ע"ג מים היינו הנחתן אגוז ע"ג מים
ודאי כהנחת חפץ דמי וכו'
להלוך ממנו דהקונה ותמיד
כך בבזיון: והא לא נח. ואמאי אסור
דחצר ילפינן מיד $ויד נמי איהו דקא
מחשבת דגמרי' ממשכן:
ידו אצלו כך בעי' חצר שאינה
לאו היינו הנחתו בעי רבא ג) אגוז בכלי וכלי
לגוללו אצלו: משופע. בולט מלמטה
מסגי תותא וקא ממטי לה אבל הכא
(ד) ד"ה פטור וכו' לפוש
מהלכת ממנו דהקונה
❖
צף ע"ג מים בתר אגוז אזלינן והא נייח או
חייב דעמידה דתוך ד' וכו'
וצע"ג:
ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא
ומצר מלמעלה דנח ליה על אותו
היא כיון שהיתה לכתף:
דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד
שיפוע: מי עבידי דנייחי. אלא בדבר
אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם
ד
ז
(ה) ד"ה ובן עזאי וכו' בסטיו
❖
ונעקר מסטיו ומונח:
תיקו שמן שצף ע"ג יין מחלוקת ר' יוחנן בן
שיש לו תוך: מהו דתימא. לאו היינו
מוסף רש"י
ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים אם
ח
ה
הוא דרך כך להצניע חפצים או לא
הנחתן דתהוי עקירתן עקירה דהא
נורי ורבנן דתנן שמן שצף ע"ג יין ונגע
היה קורא בספר. כל ספרים
ד)
ו
העשויים בימי הראשונים
ניידי ואזלו: קמ"ל. דהיינו הנחתן
אע"ג דודאי לאו כמונח דמי דקי"ל
תוס' ישנים
ט
טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד ר'
עשויין בגלילה כס"ת שלנו
ועקירתן עקירה: שמן שצף ע"ג יין.
רכוב כמהלך דמי ובריש פרק בתרא
א) נראה דאם מהלך
(ערובין צז:). והא לא נח.
יוחנן בן נורי אומר שניהם מחוברים זה לזה
מ)
(דף קנג:) משמע נמי דאם נותן על אדם
ועקר השמן והוציאו לר"ה. וה"ה ע"ג
כעומד דמי וכלי בידו ובא
ואפילו שבות ליכא (שם צח.).
א"ר אבין א"ר אילעאי א"ר יוחנן היה טעון
ז
בכותל משופע. דכיון
א' ושם בכלי דדמי למניח
מים לענין שבת אבל לענין תרומה
כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה א) דקאמר
דבולט למטה נח על בליטתו
אגוז בכלי וכלי צף ע"ג המים
אוכלים ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו
לא סגי דלא נקט יין: מחלוקת רבי
מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל
(שם). מים על גבי מים
אבל רוכב או מניח ע"ג אדם
אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעמד
היינו הנחתן. ואם נטל
דמי לאגוז ע"ג מים:
ח
יוחנן ורבנן דתנן שמן. של תרומה:
ממנה כשהיא עומדת ואמרינן נמי
ב) הא ליכא למימר דלית ליה
מקצתן והוציא הוה עקירה
לפוש ממאי מדאמר מר תוך ד' אמות עמד
שצף ע"ג יין. של תרומה: טבול יום.
בהמוציא (לקמן דף פ.) הוציא דיו
ה)
ט
(לקמן צט:). אגוז על גבי
מהלך כעומד דמי בשום
מים לאו היינו הנחתן.
מקום כי הכא יט דהפסק
לפוש פטור לכתף חייב חוץ לד' אמות עמד
כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא
פוסל את התרומה מן התורה ביבמות
ואם נטלו משם לאו עקירה
סטיו חשיב כמונח דאי טעמא
בפ' הערל (דף עא.): לא פסל אלא
מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם
לפוש חייב לכתף פטור מאי קמ"ל שלא היתה
היא (שם). ונגע טבול יום
משום הפסק כרמלית א"כ
בשמן. משום הכי נקט טבול
זורק ומושיט נמי ליפטר אלא
שמן בלבד. לפי שאינו חבור זה לזה
משמע דוקא כתבן שהניחן במקום
עקירה משעה ראשונה לכך הא אמרה רבי
יום, משום דפוסל ואינו
וודאי גם לרה"י או איפכא
ושמן פסול הוא ולא טמא הילכך לא
שישארו שם לעולם אבל אם שפך
מטמא, הלכך לא פסל אלא
נמי אית ליה מהלך כעומד
יוחנן חדא זימנא ו)דאמר רב ספרא א"ר אמי
פסיל ליה ליין. ולענין שבת נמי הוי
לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא
שמן בלבד דלאו חיבור הוא
דמי לבד מד"א בר"ה הלכתא
א"ר יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך
למיהוי כחד, ואילו הוה טמא
גמירי לה אבל מודה בזורק
מהלךי: רבי יוחנן בן נורי אמר
(א) י
כדבר אחר הצף על המים דלאו היינו
הוה מטמא ליה לשמן ושמן
ומושיט רק במהלך פליג
עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה
שניהם כו'. מדנקט טבול יום ולא
הנחתו: היה טעון אוכלין ומשקין.
פסל ליה ליין (לקמן ק.). שלא
ש"מ טעמא לא משום הפסק
היתה עקירה משעה
כרמלית אלא משום דמהלך
משעה ראשונה לכך אמוראי נינהו מר אמר
נקט שני משמע דשמן חשיב משקה
משמע שלא טענו לכך אלא היה טעון
ראשונה לכך. להוציאו
כעומד דמי בכל מקום
לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי
ברה"י כדי להוליכו מזוית לזוית (או
דשני אחר מטמא משקין להיות תחלה
(ב)
יא
(כתובות לא.) ובשבת מלאכת
והמוציא מרה"י לרה"ר כיון
מחשבת אסרה תורה שנתכוין
שנכנס לרה"ר חייב אבל
וכן משמע בפ"ק דפסחים (דף יד: ושם)
מבעוד יום) ומשעקר רגליו נמלך ויצא
לישנא: ת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך
ז)
עומד ברה"י ומושיט או זורק
לכך אלא ששגג בשבת כסבור
ונכנס כל היום כולו: אינו חייב עד
ומה שקשה ממנחות פירשתי שם
סטיו חייב ובן עזאי פוטר בשלמא בן עזאי
שהיום חול או מלאכה זו
אינו חייב עד שתנוח לבן
ח)
❖
בפסחים: בשלמא לבן עזאי
מותרת, אבל כי לא נתכוין
עזאי:
שיעמוד. ואח"כ יעקור עצמו לצאת
❖
קסבר מהלך כעומד דמי אלא רבנן נהי נמי
פטור מחטאת (ערובין כ:).
מהלך כעומד דמי. קשה לר"י מה
דעמידת גופו ודאי (ג) כעמידת חפץ
דקסברי מהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחנא
צריך להאי טעמא לימא בשלמא לבן
דמי הלכך כי עמד ועקר ע"מ לצאת
מוסף תוספות
כה"ג דחייב א"ר ספרא א"ר אמי א"ר יוחנן
רבינו חננאל
מיחייב. אבל בלא עמידה ליכא עקירה
עזאי לא אשכחן כה"ג דמיחייב כדפריך
א. דנקט דלא גזרינן
מידי
מהא טעמא לרבנן דאי משום דמודה
אלא עקירה ראשונה והיא לא היתה
אגדו בידו אטו אין
היה קורא בראש הגג
אגדו בידו. תוס' הרא"ש.
ונתגלגל הספר מידו כו', כד
בזורק קאמר האי טעמא הא אכתי לא
ידע דמודה בזורק דאי ידע
ע"מ לצאת והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבתי) וגמרינן ממשכן
ב. [ו]לא הוה גזרינן. תוס'
נח זה הספר ע"ג כותל
לפרוך נמי לבן עזאי אזורק ומושיט היכא אשכחן כו' ותירץ ר"י דה"ק
שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה
הרא"ש. ג. ורה"ר עוברת
משופע. ודחינן אימור
לפניה דאי נפיל כוליה
דאמר רבה בספר דעביד
זו מותרת: והוא שעומד לפוש. לנוח. ההיא הויא עמידה ועקירה
בשלמא לב"ע אפילו משכחת כה"ג במשכן פטור דמהלך כעומד דמי
ומייתי ליה ליכא אלא
דניח מיא מי עבידי דניחי.
דבתרה הוי עקירה אבל עומד לכתף לתקן משאו על כתיפו לאו עמידה
אלא לרבנן תקשה היכא אשכחן כו' כ)ובירושלמי ל) פריך על דעתיה דבן
ואוקמא רבא כגון שקלט
איסורא דרבנן. תוס'
הרא"ש. ד. דבהכי מיירי
מע"ג הגומא ונמצא
היא: מדאמר מר. רבה דהוא רביה דאביי: תוך ד' אמות. המעביר
עזאי אין אדם מתחייב על ד' אמות ברה"ר לעולם דיעשה כמי שהונחה
מדקתני גוללו אצלו. תוס'
המוציאו לרה"ר שקלט
על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ והש"ס דידן לא
ד' אמות ברה"ר ועמד תוך ד' אמות לפוש וחזר והשלים והניח או
יב
הרא"ש. ה. דאל"כ הוה
ממקום ד', רבא לטעמיה
עמד שם: פטור. שלא העביר ד' אמות בעקירה אחת. ואם לכתף עמד
ליה כרמלית כדאמרינן
חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק (לקמן דף צו:) דד' אמות ברה"ר
דאמר רבא מים ע"ג מים
יג
לקמן מג' ועד ט'
היינו הנחתן אגוז ע"ג מים
הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לר"ע אע"ג דכמי
בתוך הד' אמות וכשהשלים ד' אמות הניח או עמד שם לפוש חייב
לא מדרס דרסי ליה
לאו היינו הנחתו, כגון
שהונחה דמיא בזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב ולא אמרינן כמי
ועמידה דתוך ד' לאו עמידה היא שהיתה לכתף: חוץ לד' אמות. המעביר
רבים ולא כתופי מכתפי
שעקר והוציא אגוזים
(ד)
יד
עליה והוי כרמלית. תוס'
מרה"י ונתנם ע"ג מים
שהונחה תוך ד' אמות ברשותטו הרבים וריב"א מספקא ליה כיון דבד'
ד' אמות שלימות ועמד חוץ לד' אמות אם לפוש עמד הוי הנחת גופו
הרא"ש. ו. גבי דגים שקפצו
ברה"ר עקירה איכא הנחה
אמות ברשות הרביםב) לא אמר מהלך כעומד דמי אף על גב דבעלמא
כהנחת חפץ. ואם לכתף עמד אין זו עמידה ואם נטלה אחר מידו אחרי
ליכא. בעי רבא הוציא ונתן
בספינה. רשב"א. ז. [ד]אין
דרך אדם להניח חפציו
אגוז בכלי והכלי נתון במים
כן שניהם פטורין: אמוראי נינהו. ר' אלעאי ור' אמי: מר אמר לה בהאי
כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לבן עזאי אפילו עמד לפוש תוך ד' אמות
במקום שאין החפץ עצמו
מהו, בתר אגוז אזלינן והא
לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא.
אם לאו וכן אם לא עמד חוץ לארבע אמות כגון שנטלה אחר מידו אם
ומיהו ר' יוחנן חדא זימנא אמרה:
מונח ועומד במקום שהוא
נח חייב, או דילמא בתר כלי
שם, וכן מצינו חילוק בין
אזלינן והא לא נח, ועלתה
חנות. רה"י: פלטיא. רחבה והוא רה"ר: דרך סטיו. מקום איצטבאות
אמרינן מהלך כעומד דמי חוץ לד' אמות אם לאו וכן קלוטה לרבי
בתיקו. הוציא שמן ונתנו
קנין למילי דשבת כגון
שיושבים סוחרים ושם כרמלית עליה דלאו להילוכא הוא כרה"ר: חייב.
עקיבא אם אמר כמי שהונחה דמיא חוץ לארבע אמות אפילו קלטה
טז
יז
במתגלגל דחשבינן ליה
ע"ג [יין] מחלוקת ר' יוחנן
כמונח לענין קנין בפ"ק
בן נורי ורבנן דתנן בפרק
הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה אלא בפלטיא: ובן עזאי
אחר או כלב או שנשרפה כיון דתוך ארבע אמות לא אמרינן נראה
יח
דבבא מציעא וגבי שבת
[ב' דטבול יום] שמן שצף
פוטר. כדמפ' קסבר מהלך כעומד דמי ונמצא נעקר מרה"י ומונח בסטיו
לרשב"א לרבי יוחנן דאמר לעיל המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך
אמרינן לקמן בהזורק דלא
ע"ג יין ונגע טבול יום
ועוקר מסטיו ומניח ברה"ר: היכא אשכחן כה"ג. דמפסקא רשותא
עליהם והוציאן פטור לית ליה דבן עזאי דלבן עזאי דאמר מהלך כעומד
הוי כמונח. תוס' הרא"ש.
בשמן לא פסל אלא שמן
(ה)
ח. חשיבא הנחה דשמא.
בלבד, ור' יוחנן בן נורי
דמי הוה חייבכ וכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות (כתובות דף לא. ושם)כא:
אחריתי מיחייב דילמא לא חייב' רחמנא אלא במוציא מרה"י לר"ה בהדיא:
תוס' הרא"ש. ט. בקידושין
אמר שניהם חיבור, לתנא
מידי
מידי
(לג:) גבי תלמיד חכם
קמא לא נח לר' יוחנן בן
ואבן המנוגעת. תוס'
נורי נח, כמו שהמים
שאמרנו מים ע"ג מים היינו הנחתן. פי' לפוש, כגון שיגע במשוי שעליו ומתכוין לעמוד להתרוח ולנוח כדי שיסור יגיעו זה,
הרא"ש. י. דאע"ג דכל הנהו לא חשיבי כמונחים מ"מ הכא מספקא לן דלמא חשיבא הנחה דשמא כך הוא רגילות להצניע
חפציו. תוס' הרא"ש. יא. והיה מטמא את השמן והשמן היה מטמא את היין, דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות
חשוב כאילו הניח המשא שעליו, וכל כי האי גונא הוי הנחה. אבל לכתף שכוונתו לתקן המשא שעל כתיפו פטור דכמהלך דמי
ולא עקר ולא הניח. הא דא"ר יוחנן המתכוון לפנות חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור, שלא היתה עקירה בכוונה
תחלה חוץ מן הטבול יום (פרה פ"ח מ"ז). תוס' הרא"ש. יב. מתחלת ארבע לסוף ארבע. תוס' הרא"ש. יג. דנהי דמהלך כעומד
דמי אפילו הכי גמירי לה דמוליך מתחלת ארבע לסוף ארבע חייב. תוס' הרא"ש. יד. [או] המעביר. תוס' הרא"ש. טו. ויהא
להוציאן לחוץ במקום חיוב אלא לזוית שאין שם חיוב, ועיקרו באלו נערות וכבר פירשנוהו שם. פי' סטיו, אצטבא והוא איקרביטא,
פטור. תוס' הרא"ש. טז. דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי. תוס' הרא"ש. יז. אם זרק ארבע ולא נח שם. תוס' הרא"ש. יח. אם
ועושין כי האי גוונא בפני החנויות. ועל זה שנינו בחיצונה המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר. סטיו, זהו
חייב משום דאמרינן כיון שהגיע לסוף ד' הרי הוא כמי שמונח באויר, או לא. תוס' הרא"ש. יט. [ו]דוקא בכרמלית קאמר
כרמלית. לבן עזאי כאילו עומד בסטיו שנמצא מוציא מכרמלית לרחבה, אלא לרבנן אמאי חייב.
בן עזאי מהלך כעומד דמי משום. תוס' הרא"ש. כ. [ד]כיון שנמלך ויצא כעומד לפוש ועוקר דמי. רמב"ן. כא. דאמרינן התם
הכא במאי עסקינן כגון שנטלו ע"מ להצניעו ונמלך עליו להוציאו ומקשינן וכי האי גוונא מי מחייב והא אמר רב ספרא אמר רבי יוחנן המפנה חפצים וכו' ומסקינן אלא הא מני בן עזאי היא אלמא רבי יוחנן לא סבירא ליה כבן עזאי. פי' הר"ן.