לז:
כירה פרק שלישי
שבת
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
שמע
מינה מצטמק ויפה לו מותר. פירש בקונטרס דאי האי
מצטמק. מתמעט וכויץ רטיי"ט לשון שדים צומקין (הושע ט) כמו
ו (א) ב מיי' פ"ג מהל'
א) לעיל יט:, ב) [ביצה כט:
❖
חולין קי.], ג) [ע"א],
שבת הל' ד' סמג לאוין
תבשיל במצטמק ורע לו מאי אתא לאשמעינן וקשה לר"י
שאתה אומר בלשון צווי נצטוה ובלשון צדק נצטדק וכן כל תיבה שראש
סה טוש"ע א"ח סימן רנג
❖
יסודה צד"י כשהיא מתפעלת נותן ט' אחר צד"י: מותר. להשהותן
הא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר ורבי יהודה דאסרי בשאינה גרופה
א
סעיף א:
אפילו חמין דמצטמק ורע להם ועוד קשה כיון דהשתא ס"ד דמשום
בכירה דאי לא במצטמק ויפה לו קאמר מאי אתא לאשמעינן אלא
הגהות הב"ח
דהובערה הדרא למילתא קמייתא כי
ע"כ במצטמק ויפה לו קאמר ואפילו
(א) גמ' אמר רב שמואל
מוסף רש"י
משני שאני הכא דקטמה מאי פריך
הכי לא גזרו משום חיתוי הואיל
בר יהודה א"ר יוחנן
שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר שאני הכא
חררה. עוגת רצפים,
כירה וכו' משהין עליה
מאי למימרא הא איצטריך טובא
ונתבשל כל צרכו ותנא חמין לאשמעינן
דקטמה אי הכי מאי למימרא הובערה
חמין שהוחמו כל צורכן
פוגאר"ה בלע"ז (לעיל יט:).
לאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא ונראה
דבעינן שהוחמו כל צרכן מבעוד יום:
מרי דעובדא. זהיר במעשים
ותבשיל שבישל כל
איצטריכא ליה מהו דתימא כיון דהובערה
❖
❖
צורכו ואפי' מצטמק:
טובים (חולין קי.).
שאני הכא דקטמה. וגלי דעתיה דלא
לר"יב דהשתא ס"ד דלא חשיבא קטומה
הדרא לה למילתא קמייתא קמשמע לן אמר
ניחא ליה בצמוקי: גחלים של רותם.
כלל משום דהובערה ואשמעינן
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן קטמה
מוסף תוספות
לעזי רש"י
דהדרא למילתא קמייתא דאי חשיבא
חמין יותר משאר גחלים ואינם
והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כל
קטומה אמאי נקט בישל כל צרכו
ממהרין לכבות כדאמרינן בהמוכר
א. לעיל. תוס' הרא"ש.
רטיי"ט [רישטריינ"ט].
❖
צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו ואפי' גחלים
ב. דה"פ, ש"מ מצטמק
את הספינה (ב"ב דף עד:): משהין
מצטמק.
אפי' לא בישל כל צרכו שרי דאפילו
ויפה לו מותר אפי' בלא
עליה. ואע"פ שלא קטמה. ואמוראי
של רותם ש"מ מצטמק ויפה לו מותר שאני
רבי מאיר דמחמיר מכולהו תנאי שרי
קטמא. תוס' הרא"ש. ג. א"ו
נינהו אליבא דר' יוחנן: מתניתין.
בחמין שלא הוחמו כל צרכן כדפירשנו
מדנקט בשיל כל צרכו
תוס' ישנים
הכא דקטמה אי הכי מאי למימרא הובערה
דוקא, משמע דאינה
דקתני עד שיגרוף: להחזיר תנן. דלא
לעיל דסתם חמין ותבשיל הוי שלא
אצטריכא ליה היינו הך גחלים של רותם
א) לספרי' דגרסי הכא
קטומה, ואפ"ה שרי בשל
הוחמו כל צורכן ופריך שמע מינה
שרו בית הלל להחזיר עד שיגרוף
רנב"י צ"ל כב דאליבא דרב
כל צרכו. תוס' הרא"ש.
ג
אצטריכא ליה אמר רב ששת אמר ר' יוחנן
ושמואל כג קאמר כד דהא
ד. בברייתא, תבשיל
מצטמק ויפה לו מותר דהא סתם
ופירוקא דמתניתין כדאמרינן לעיל
ג)
איהו גופיה משהי ליה ואכיל:
שבישל כ"צ אסור, מפני.
כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה
תבשיל אמר לקמןד דמצטמק ויפה לו
חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר
ב) תימה אמאי אסור להחזיר
תוס' הרא"ש. ה. דדוקא
חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא
מ"ש מדאמר לקמן [דף מ:]
קטמה. תוס' הרא"ש.
הואיל ואינה גרופה: תרוייהו תננהי.
הוא ומשני שאני הכא דקטמה פירוש
נותן אדם קיתון של מים
ו. 'משהין עליה'. תוס'
בישל כל צורכו עקר לא יחזיר עד שיגרוף או
וחשיבא לגמרי קטומה וה"ה אפילו
בין לשהות בשאינה גרופה תנינא
כנגד המדורה שתפיג צינתן
הרא"ש. ז. ובהיתרא, לא
ושמן איכא מאן דשרי אפילו
משמע לן היתר מידי, ואי
עד שיתן אפר קסבר מתניתין להחזיר תנן
לא בישל כל צרכו שרי והא דנקט
בהדיא סתם משנה דמותר ועקר לא
יד סולדת בו ואם כן אמאי
בשביל דיוקא נקטיה,
בישל כל צרכו לאשמעינן דאי לאו
יחזיר נמי תנינא ולמה ליה לרבי יוחנן
אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו
ה
אסור תבשיל שבישל כל צרכו
הול"ל 'כירה שאינה
להחזיר הא לא שייך ביה
לאשמעינן: הא קרמו פניה שרי.
גרופה אין (מבשלין)
קטומה אפילו בישל כל צרכו אסור
קטום אמר רבא תרווייהו תננהי לשהות תנינא
בישול ולעיל [דף לד.] נמי
[משהין] עלי' אפי'
משום דמצטמק ויפה לו הוא ופריך
והיינו לא בישל כל צרכו ותנור לאו
א) אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה
דאסור להטמין משחשיכה
תבשיל שבשל כ"צ'. תוס'
אי הכי מאי למימרא אף על גב
גרוף וקטום הוא ואי נמי גרוף בתנור
אפילו באין מוסיף הבל גזרה
הרא"ש. ח. (ד)להא לא
ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו
שמא ירתיח הא לא שייך ביה
אצטריך, דהא דהוה בעי
דאשמעינן דאי לא קטמה אסור מ"מ
לא מהניא גריפה כדתנן במתניתין
בישול וצ"ל דודאי בשמן לא
למימר מעיקרא דהדרא
פניה הא קרמו פניה שרי להחזיר נמי תנינא
מדנקט למילתיה בלשון היתר משמע
וכ"ש פת דאדעתא לבשולי יהביה
ו
שייך בישול אבל בתבשיל
למלתא קמייתא. תוס'
בית הלל אומרים אף מחזירין ועד כאן לא
אפילו במבושל מבעוד יום
הרא"ש.
ט. דאדרבה,
בגוויה: ועד כאן לא שרו כו'.
דהתירא אתי לאורויי לןז ואף על גב
שייך בישול והא דשרינן קיתון
מסתבר דלא הדר למלתא
קשרו בית הלל אלא בגרופה וקטומה
דמתניתין אלאחר שיגרוף קאי דקתני
דאשמעינן דלא הדרא למילתא קמייתא
של מים היינו ליתן במקום
קמייתא. תוס' הרא"ש.
שאפי' תהיה שם כל היום לא
י. והשתא לפי סברתך
אבל בשאינה גרופה וקטומה לא ורב ששת
נראה לו דהא לא איצטריך לאשמעינן
לא יתן עד שיגרוף ובין למאן דאמר
תהיה יד סולדת בו יח :
ליתא להך דיוקא דלמידק
❖
דסברא הוא דלא הדרא למילתא
לא ישהה ובין למ"ד לא יחזיר מ"מ
נמי דיוקא דמתני' קמ"ל אמר רב שמואל בר
הא לא קטמה לא נקטיה.
תוס' הרא"ש. יא. דאפ"ה
קמייתא ואף על גב דמעיקרא הוה
חזרה דסיפא אגרוף וקטום מהדר:
יהודה אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת
א
אצטריך לאשמועינן דלא
ורב ששת נמי דיוקא דמתני' קמ"ל.
בעי למימר דהדרא למילתא קמייתאח
תימא דהדרא למלתא
ובעצים משהין (א) עליה תבשיל שבישל כל
רבינו חננאל
לאו משום דסברא הוא לומר כן אלא
משום דלא מתני לה בהדיא הא קרמו
קמייתא. תוס' הרא"ש.
ט
צורכו וחמין שהוחמו כל צורכן ואפי' מצטמק
יב. הואיל והובערה. תוס'
אמר רב שמואל בר יהודה
משום דנקט במלתיה בישל כל צרכו
שרי. ואנן דמשהינן קדירה על גבי
הרא"ש. יג. דלגבי הא
א"ר יוחנן כירה שהסיקוה
ויפה לו אמר ליה ההוא מדרבנן לרב שמואל
היה ר"ל כן כדפרישית ומשני דמכל
כירה שאינה גרופה אדחנניה סמכינן
מיהא הדרא למלתא
י
בגפת ובעצים משהין עליה
בר יהודה הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו
קמייתא. חי' הר"ן.
חמין שהוחמו כל צרכן
הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה
מקום אצטריך דמהו דתימא כו'יא ועוד
יד. דהכא לא הויא
ותבשיל שבישל כל צרכו,
מצטמק ויפה לו אסור אמר ליה אטו לית אנא
יש לומר שאני הכא דקטמה דלאו
כדאמר הא קרמו שרי ואע"ג דלא
כקטומה לגמרי. תוס'
ודוקא כירה שהיא שפיתת
הרא"ש.
טו. ומשו"ה
ב' קדרות אבל אם אין
לגמרי מהניא קטימהיב אלא דוקא
בישל כל צרכו ואמר רב ששת משמיה
ידע דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר
בנתלב[ת]ה מקיימין עליה
בה אלא שפיתת קדרה
משום דבישל כל צרכו אבל לא בישל
דרבי יוחנן כוותיה דמתניתין דפרקין
שמואל מצטמק ויפה לו אסור כי קאמינא לך
אפי' תבשיל שלא בשל
אחת אסור, ואפילו מצטמק
כ"צ, ובהובערה, דוקא
ויפה לו מותר. ואע"ג
כל צרכו אסור משום דהובערה
משום חזרה הוא דבעי גרופה אבל
יג
לרבי יוחנן קאמינא אמר ליה רב עוקבא
בשל כ"צ. חי' הר"ן.
דרב ושמואל פליגי, הא
והשתא אתי שפיר הא דנקט הכא
לשהות לא וכל הני אמוראי דאסרי
טז. דלא בישל כ"צ אסור.
קי"ל דרבי יוחנן לגבי רב
ממישן לרב אשי אתון דמקרביתו לרב
סברי מתניתין לשהות תנן: מהו
תוס' הרא"ש. יז. כלומר.
קטמה והובערה ולעיל נקט ונתלבתה
ושמואל הלכתא כר' יוחנן.
יד
ושמואל עבידו כרב ושמואל אנן נעביד כרבי
תוס' הרא"ש. יח. אבל
ומה שאמר רב עקיבא
לשהות. בשאינה גרופה: מסוכן
דנתלבתה הוי פחות מהובערה והויא
במקום שהיד סולדת בו,
ממישן לרבי אשי אתון
יוחנן אמר ליה אביי לרב יוסף מהו לשהות
הוא. רגיל לאוחזו בולמוס וצריך
לגמרי כקטומה ופריך א"ה מאי
אפי' להפשיר אסור, גזרה
דמקרביתון לרב ושמואל
טו
שמא יניח שם עד
עבידו כרב ושמואל, לאו
אמר ליה הא רב יהודה משהו ליה ואכיל
לאכול מאכל מתוק וטוב: מרי
למימרא דהא בלאו מילתיה מסברא
שיתבשל. רשב"א לקמן מ:
משום דהילכתא כוותייהו,
דעובדא. מדקדק במעשיו: מיחא.
א"ל בר מיניה דרב יהודה דכיון דמסוכן הוא
ה"א דלא הדרא למלתא קמייתא כמו
ד"ה מביא. (וע"ע ריטב"א
אלא לעולם הילכתא כר'
לח: ד"ה ואסיקנא, מ: ד"ה
יוחנן דשרי, אבל אתון
קמח: כסא דהרסנא. דגים
בנתלבתה ושרי ואפי' לא בישל כל
אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה לי ולך
ואסיקנא). יט. דלא מיפרשא
דנהיגתון איסורא כרב
המבושלים בשמנן בקמח: דאית ביה
צרכו ובלשון איסור ה"ל לאשמעינן
טז
אי להחזיר תנן ואי לשהות
ושמואל הוו להו דברים
מאי אמר ליה בסורא משהו דהא רב נחמן
תנן, ואדרבה, סתמא
המותרין ואחרים נהגו בהן
בשרא. מצטמק ויפה לו ששומן הבשר
ולא בלשון היתר ומשני הובערה
בר יצחק מרי דעובדא הוה ומשהו ליה
כמ"ד לשהות תנן, דהא
איסור אי אתה רשאי
ב)
איצטריך ליה ואי לאו מילתיה לא היה
משבר כח הלפת כדאמר בברכות
יז
(תנן) למ"ד להחזיר [תנן]
להתירן בפניהם. והא דאמר
ואכיל אמר רב אשי קאימנא קמיה דרב הונא
(דף מד:): לאורחין. צריך חתיכות
אצטריכא
לחסורה,
פשוט היתר אלא הוה ס"ד למימרא
רב יהודה מסוכן בשבת
ושהין ליה כסא דהרסנא ואכל ולא ידענא אי
[וקמ"ל].
רשב"א.
שרי למיעבד ליה, פשוטה
דהדרא למילתא קמייתא:
חשובות לשום לפניהם ואין דרך כבוד
כ. כדתרצינן לעיל, אע"ג
היא. הא דאמר רב נחמן בר
אמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה
משום דקסבר מצטמק ויפה לו מותר אי
בתבשיל המצטמק
שאין הבשר ניכר
דפשטא דמתני' לא משמע
יצחק מצטמק ויפה לו אסור
הכי. חי' הר"ן. כא. ואע"ג
מצטמק ורע לו מותר, כללא
משום דכיון דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו
שהסיקוה בגפת ובעצים
בו: לפדא. מאכל שעושה
דהא אפלוג בי' אמוראי
דמילתא כל דאית ליה מיחא
מתאנים: תמרי. מאכל תמרים:
משהין עליה תבשיל שלא בישל כל
הוא אמר רב א) נחמן מצטמק ויפה לו אסור
לעיל ורב יוסף משמי'
מצטמק ורע לו הוא, בר
ב
דשמואל אסר, קא מבעיא
מתבשילא דליפתא דאע"ג
צרכו כו'. פסק ר"ח דהלכה כרב
שכח דאית ליה מיחא מצטמק
מצטמק ורע לו מותר כללא דמלתא כל
לי' הלכתא כמאן. ריטב"א
ששת אמר ר' יוחנן דרבא דאמר
(ועי' מהרש"א). כב. [ד]לאו
ויפה לו הוא כו'. האי
דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו לבר מתבשיל דליפתא דאף על גב דאית
משום דס"ל הכי, אלא
כללא לדברי רב ושמואל
תרוייהו תננהי סבירא ליה כוותיה וכן
ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא והני מילי דאית ביה בשרא אבל לית
לפרושי מילתיה. תוס'
אמרה, ולית הלכתא אלא
פסק רש"י דסתם מתניתין דפרק
הרא"ש. כג. דאית [להו]
כר' יוחנן דהא סייעיה ר'
ביה בשרא מצטמק ורע לו הוא וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן
[מצטמק ויפ"ל. רשב"א]
עקיבא ממישן לרב אשי.
קמא (דף יט:) כחנניה ומותר להשהות
אסור. תוס' הרא"ש.
לפדא דייסא ותמרי מצטמק
אלא דלא קבעי לה לאורחין
אבל קבעי לה לאורחין מצטמק ורע
אפי' באינה גרופה אבל להחזיר ודאי
כד. וה"ק, הלכתא למ"ד
ורע לו מותר.
לו לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע להן בעו מיניה מרבי חייא בר אבא
אסור אא"כ גרוף וקטום ואפי' בישל
מצטמק ויפ"ל אסור, כל
ב)
דאית ביה קמחא מצטמק
כל צרכו כדפי' לעיל: דיוקא דמתני'
שכח
ורע לו הוא וכו', וכאילו
קמ"ל. פי' רש"י דקמ"ל דקרמו
הלכתא אכללא דמלתא
קאי. רשב"א.
פניה שפיר דמי ואין נראה דדיוק פשוט הוא דהא כיון דתנא עד שיקרמו פניה ממילא שמעינן דקרמו פניה שרי ונראה לפרש דדיוקא דמתניתין
דכירה אתא לאשמעי'יט דלהחזיר תנן וחסורי מחסרא והכי קתניכ: מהו להשהות. באינה גרופה ולא בישל כל צרכו קבעי או במצטמק ויפה לוכא:
שכח