כירה פרק שלישי שבת
לט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גמ'
כל שבא בחמין. כל מלוח שבא
בחמין מע"ש חוזרין ושורין
להטמין מבעוד יום בדבר
המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ
יג א ב מיי' פ"ט מהל'
א) לקמן קמה:, ב) שם קמו:,
ג) [צ"ל הצונן. מים צוננין:
שבת הלכה ג ופכ"ב
אותו בחמין בשבת ואין בו משום תיקון שהרי נתקן כבר:
א) ושמא יחתה ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא הוה
א
❖
בחמה. וכו'. מצור דבש],
הלכה ט סמג לאוין סה
מדיחין. שאין זה גמר מלאכתו אבל לא שורין: חוץ מדג מלוח ישן
דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר דאסרי להו מפני
טוש"ע א"ח סימן שיח
❖
סעיף ג:
או קולייס האיספנין. דג שקורין טונינ"א: שהדחתו זהו גמר מלאכתו.
שמבשל המים צוננין ונראה לו דסילון לא היה מתערב בחמין כי
ג
ד
הגהות הב"ח
מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו
היה מוקף מחיצות מכל צד והיו
(א) רש"י ד"ה מי סברת
בישולו וחייב: והא דתנן. בפרק חבית
מתחממין המים צוננים שבסילון מחמת
כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו
לעזי רש"י
❖
א)
מעשה טבריא אסיפא:
❖
נותנין כו' המים: צונן בחמה.ג) בשמש:
חמי טבריאה ולא היו רוחצים בחמי
בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני
טונינ"א. טeנה.
דשרי. דאין דרך בישולו בכך וחמה
טבריא עצמן לפי שריחן רע והשתא
השבת מדיחין אותו
בחמין בשבת חוץ מן
גליון הש"ס
דמיא להטמנה שמים צוננין היו
באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו
המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו
מוסף תוספות
הא: בתולדות האור. כגון אם הוחם
נטמנין בתוך החמין להתחמם :
גמרא דחלפי אפיתחא
ו
כל שבא בחמין מלפני השבת.
היא גמר מלאכתן
ש"מ: ולא יפקיענה
דגיהנם. עיין חולין דף ח ע"א
א. [וקשה] למה אסרו
הסודר הזה באור מתחילה: דאסיר.
❖
תוס' ד"ה בחמי טבריא:
ביו"ט, דהא איסור הטמנה
בסודרין: והא דתנן ב) נותנין תבשיל לתוך
דהוי בישול: תולדות חמה. שהוחם
פירוש שנתבשל לגמרי כדמפרש
בדבר המוסיף אינו אלא
הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים
בערב שבת גזירה שמא
הסודר בחמה: אטו תולדות האור.
לקמן בפרק חבית (דף קמה:) כגון
יחתה בגחלים, וחתויי
מוסף רש"י
ברעים בשביל שיצננו ואת הצונן בחמה
תרנגולת דרבי אבא שורין אותו
דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו:
גחלים מותר הוא ביו"ט.
כל שבא בחמין. כלומר
שמא יטמין ברמץ. דמאן דחזי סבר
בחמין אפילו בכלי ראשון וכל שלא
ריטב"א. ב. דכיון דרחיצה
ז
ח
בשביל שיחמו לימא רבי יוסי היא ולא רבנן
שנתבשל (לקמן קמה:). שורין
אסורה ביו"ט, וכוונתם
מכדי האי לבשולי והאי לבשולי
בא כו'ט מדיחין אותוי לפירוש רשב"א
אמר רב נחמן בחמה דכ"ע לא פליגי
אותו בחמין בשבת. כדי
במים אלו לרחיצה.
א
ותרוייהו דרך הטמנה מה לי רמץ
דמפרש דעירוי ככלי שני אתי שפיר
שיהא נימוח (שם). וכל שלא
ריטב"א. ג. בחמי טבריה.
יא
יב
דשרי בתולדות האור כ"ע לא פליגי דאסיר
בא בחמין מלפני השבת.
ריטב"א. ד. זה הי' עובר
מה לי חול ומשום הכי מודה ר' יוסי:
הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון
כגון בשר יבש שאוכלין אותו
בתוך האמה ופיהו יוצא
כי פליגי בתולדות החמה מר סבר גזרינן
שמא יזיז עפר. שמא לא יהא שם
אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך
חי על ידי הדחק (שם).
לחוץ. חי' הר"ן לט: סוד"ה
תולדות החמה אטו תולדות האור ומר
מדיחין אותו. ולא אמרינן
ממעשה. ה. ומימיו יוצאין
ב
חול עקור לכל הצורך ואתי לאזוזי
עירוי אבל לפר"ת דמפרש דעירוי
יג
יד
זהו בישוליה, אבל לא שורין
ונשפכין לגומא שבקרקע.
סבר לא גזרינן: ולא יטמיננה בחול:
עפר הדבוק והוי חופר גומא: עפר
הוי ככלי ראשון ע"כ מדיחין אותו
טו
(שם). חוץ מן המליח ישן.
חי' הר"ן לט: סוד"ה ממעשה.
דג מליח של שנה שעברה
ו. והו"ל מטמין בדבר
וליפלוג נמי ר' יוסי בהא רבה אמר גזרה
תיחוח. כלומר תיחוח בעומק דליכא
מכלי שני קאמר וא"כ מאי איריא
(שם). וקולייס האיספנין.
המוסיף שאסרו חכמים.
למיחש למזיז: גג רותח. שרתחו חמה:
מדיחין אפילו שורין נמי ואומר ר"י
שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר מפני שמזיז
טז
שם דג שאוכלין אותו מחמת
ריטב"א. ז. כדי שתתרכך
מלחו על ידי הדחה בחמין,
ואין מגלגלין בסיד רותח. דהוא
יותר. חי' הר"ן. ח. לאחר
דאפילו בכלי שני אין שורין דהואיל
יז
עפר ממקומו מאי בינייהו איכא בינייהו עפר
והנך אפילו הדחה נמי לא,
שהועבר מן האש. תוס'
תולדות האור: ליכא למיגזר. בגג
דהמים חמין מיחזי כמבשל ואע"ג
תיחוח מיתיבי רשב"ג אומר מגלגלין ביצה
שזהו גמר מלאכתן והוי
הרא"ש. ט. שלא נתבשלה
רותח דהא לא מטמין ליה: אלא.
דתנן לקמן (דף מב:) אבל נותן לתוך
בישול (שם). נותנין תבשיל
כ"צ, אע"פ שנתבשלה
יח
על גבי גג רותח ואין מגלגלין ביצה על גבי
לתוך הבור. שאין בו מים
כמאכל ב"ד, דתו לא
לשמא יזיז עפר ויכסנו בו ליגזר: לתוך
הקערה או לתוך התמחוייט היינו דוקא
(לקמן קמו:). בשביל שיהא
אפשר לאחיובי עלה
סיד רותח בשלמא למאן דאמר גזרה שמא
אמה של חמין. וחמי טבריא לאו
תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה
שמור. שלא יסריח מחמת
משום בשול, אפ"ה. חי'
יטמין ברמץ ליכא למיגזר אלא למאן דאמר
החום (שם). ואת המים
הר"ן. י. כלומר, אין שורין
תולדות האור נינהו ואפ"ה אסרו להו
ולא מיחזי כמבשל א"נכ ה"ה שורין
היפים ברעים בשביל
אותו בכלי ראשון, אבל
מפני שמזיז עפר ממקומו ליגזר סתם גג לית
ומודה בהא ר' יוסי: דדמיא להטמנה.
אותו כיון דאיירי בכלי שני והא דנקט
שיצננו. כלי מלא מים
שופכין מכלי ראשון עליו.
יפים לתוך מקוה מים רעים
תוס' הרא"ש. משום דכיון
שמטמין מים במים: מי סברת מעשה
ביה עפר ת"ש מעשה שעשו אנשי טבריא
מדיחין לאשמעינן דאפילו הדחה
להשתמר שיצטננו ולא יחמו
דע"ג האור ממש אסור
❖
(א) אסיפא קאי. לסייעתא דחול ואבק
הויא גמר מלאכה במליח הישן וקולייס
והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין
(שם).
וכו' בתולדות האור נמי
האיספנין: שמא יטמין ברמץ.
מחמרינן לי' הואיל ולא
ולאורויי דתולדות חמה כי האי גוונא
וכו' בשלמא למאן דאמר גזרה שמא יטמין
נתבשל כ"צ. חי' הר"ן.
אסירי לדברי הכל: ארישא קאי.
אבל הפקעת סודרין לא גזרו אטו
יא. מכלי ראשון. ריטב"א.
ברמץ היינו דדמיא להטמנה אלא למאן
תוס' ישנים
אפלוגתא ורבנן הוא דאמרי לה אבל
שמא יטמין ברמץ דסודרין לא דמו
לאו ככלי ראשון הוא,
דאמר מפני שמזיז עפר ממקומו מאי איכא
א) וביו"ט נמי אסרי שמא
[אלא]. חי' הר"ן. יב. ואפי'
לר' יוסי כה"ג לא מיתסר אלא משום
לרמץ ואטו סודרין שנתחממו באור
יחתה דאף ביו"ט אסור
כדי קליפה לא מבשל.
למימר מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי
דהני תולדות האור נינהו: והא
לא בעי ר' יוסי למיגזר דאין דרך
לחתות לצורך רחיצה ב :
ריטב"א. יג. דאין כאן
ב) ואין נראה כ"כ קושיא
ארישא קאי לא יפקיענה בסודרין ור' יוסי
בישול. תוס' הרא"ש.
מעשה. דחמי טבריא דתולדות חמה
לחממן כל כך שלא יהיו נשרפין:
דלא חיישינן שמא יחפור
יד. דכלי ראשון. חי' הר"ן.
מפני שמזיז עפר ממקומו. פי'
מתיר
והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי
נינהו ודמי לאפקעתא דסודרין דליכא
במעזיבה כא אלא בחול
טו. קשה, אמאי שרי
דוקא חיישינן ובשאין לו כל
לשפוך עליו מכלי ראשון.
למגזר לשמא יזיז ואסרי להו:
בקונטרס מתוך שלא יהיה
הא
מעשה דאנשי טבריא דתולדות
❖
הצורך וחסר לו מעט:
תוס' הרא"ש. אפי' הדחה
לו חול עקור כל הצורך לכסות אתי
בטלה
חמה
הוא ואסרי להו רבנן אמר להו
תיתסר, דכלי ראשון
מבשל הוא קצת, אפי'
לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא
אפיתחא דגיהנם אמר רב חסדא
ההוא תולדות אור הוא $ דחלפי
בהדחה. ריטב"א. טז. דכלי
רבינו חננאל
וקשה לריב"א דהא ליכא איסורא
שני אינו מבשל. ריטב"א.
ממעשה
דאורייתא בחופר גומא ואינו צריך
יז. (ו)דוקא מדיחין, אבל.
כענין מליח ישן וקוליס
תוס' הרא"ש. יח. האלפס
האיספנין שהדחתן היא
אלא לעפרה לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וצריך לומר לפי פירוש הקונטרס גזירה שמא יחפור הגומא לטמון
והקדירה
שמעבירן
גמר מלאכתן. ולא יפקיענה
הביצה בתוכה ור"ת הקשה לפירוש הקונטרס דמאי דמשני בסמוך סתם גג לית ביה עפר אדרבה הא סתם גג יש בו מעזיבה וכיון דגזרינן
ב)
מרותחין לא יתן לתוכן
בסודרין, ור' יוסי מתיר.
תבלין. תוס' הרא"ש.
ואוקמה רב נחמן [בחמה
שמא יחפור לגזור שמא יחפור במעזיבה ויכסה ועוד שמצא בספרים ישנים מפני שמזיז עפר ממקומו ולפירוש הקונטרס צריך לגרוסכב שמא
יט. אלמא שרי לשרות
כ"ע לא פליגי דשרי]
יזיז ומפרש ר"ת שמזיז עפר שהוא מוקצה ממקומו כשתוחב הביצה בתוך העפר וסבר רב יוסף דטלטול מן הצד שמיה טלטול ואיכא בינייהו
בכלי שני. תוס' הרא"ש.
בתולדות האור כולי עלמא
כ. (ו)לאו דוקא מדיחים.
לא פליגי (דשרי) [דאסור],
עפר תיחוח היינוכג שהוא תיחוח כל כך כשמניח הביצה מידו ליפול נטמנת מעצמה בתוך העפר ואינו מזיז עפר ממקומו בידים והשתא אתי שפיר
ריטב"א. כא. דה"ק דסתם
כי פליגי בתולדות חמה,
דסתם גג לית ביה עפר כל כך שיוכל להטמין בתוכו דלחפירת מעזיבה לא חיישינן ולפירוש זה הוה מצי למימר איכא בינייהו עפר מוכן ובלאו
גג לית ביה עפר דניחוש
ת"ק סבר גזרינן תולדות
ביה שמא יחפור, שלא
חמה אטו תולדות אור,
הכי איכא בינייהו טובא כגון גג דאית ביה עפר שמא יטמין ליכא למימר ושמא יזיז איכא וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין ולא
יקלקל את גגו. תוס' הרא"ש
ור' יוסי סבר לא גזרינן.
שייך יזיז אבל קשה לרשב"א דקאמר בסמוך אלא למ"ד שמא יזיז עפר לגזור ולהאי פירוש לא שייך למימר לגזור אלא הוה ליה למימר
ד"ה סתם. כב. גזירה. תוס'
ואמרו ליה רבנן לרבי יוסי
הרא"ש ד"ה סתם. [או]
ליתסר ויש ליישב דמשום דכל איסורי דרבנן הם גזירה אטו דאורייתא נקט האי לישנא ועוד פירש רבינו תם בספר הישר שמזיז עפר
והא מעשה שעשו אנשי
דסתם גג הוא טוח בטיט
טבריא תולדות חמה הוא
ממקומו והוי חופר שהוא תולדה דחורש אפילו בעפר תיחוח כגון חול ואבק דרכים כדמוכח בביצה (דף ח. ושם) דקאמר והא קעביד
יפה ובסיד, וכשאדם
ואסרי להו רבנן לאנשי
כתישה בעפר תיחוח והא קעביד גומא אלמא בעפר תיחוח שייך נמי גומא והא דקאמר הכא איכא בינייהו עפר תיחוח היינו כל כך
חופר, אינו עוקר משם
טבריא. אע"ג דדחי ר' יוסי
עפר אלא כעין רגבים
ואמר תולדות אור הן, קי"ל
תיחוח כשמניח ביצה עליו נשקעת מאליה דבההוא ודאי לא שייך חורש וקשה לפי' דאמאי פליג רבה ארב יוסף ולא חייש למה שמזיז
מדובקים.
ריטב"א.
כת"ק. אמר רב חסדא
עפר מדקאמר אלא למאן דאמר שמזיז כו' משמע דלרבה ניחא ויש לומר דרבה סבר דלא שייך גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר
כג. דאפי' טלטול מן הצד
ליכא, שאינו מטלטלו,
ונשאר מקום מן הגומא אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא לפי שאינה ניכרת:
אלא. הגהות מרדכי.
איכא בינייהו עפר תיחוח.
פירש בקונטרס דבעפר תיחוח לא שייכא גומא והא דמשמע בביצה (שם) דבעפר תיחוח נמי שייך גומא
כד. בדפנות של קרקע
קשה. רשב"א. כה. בעומק
צריך לומר לפי' דהתם איירי שיש מעט עפר תיחוח וסביבו קרקע קשה דכשמסיר עפר תיחוח תשאר הגומא קיימת אבל
כד
ומן הצדדין, דבעפר
הכא כשיש עפר תיחוח הרבה כשיעשה גומא אינה מתקיימת כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים לפי שאין הקרקע קשה :
כה
כו
כז
תיחוח ממש ליכא משום
ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח. קשה אדמפליג בין תולדות חמה לתולדות האור לפלוג בתולדות חמה גופייהו בין גג רותח
גומא. רשב"א. כו. וכשנוטל
ממנו לעשות גומא היא
לחול ואבק דרכים וגג דאית ביה עפר ולמ"ד דשמא יטמין ברמץ אתי שפיר דמפליג בין גג רותח לסיד רותח שלא כדרך
מתמלאת מיד מן העפר
הטמנה אבל בתולדות חמה גופייהו לא מצי למיפלג אלא בין דרך הטמנה לשלא כדרך הטמנה דבחול נמי אם אינו מטמינו בו אלא
שסביבותיה. ריטב"א.
כז. והשתא ליכא גומא
מגלגלו על גביו שרי: אלא למ"ד שמא יזיז וכו'. וא"ת לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא יטמין ברמץ והא מהאי טעמא אסרינן כלל. ריטב"א.
להטמין בדבר המוסיף הבל ויש לומר דמבעוד יום איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה אבל הכא לא שייך למיגזר דאטו אי שרינן
לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל בחמי אור בשבת וא"ת הא אסרינן משחשיכה להטמין אף כשאין מוסיף הבל גזירה שמא ירתיח
ויש לומר
דהני מילי בדבר המבושל איכא
למיחש
שמא ירתיח אבל בישול גמור כי הכא לא
טעו אינשי אטו
תולדות חמה:
ממעשה