כירה פרק
שלישי שבת
מ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דילמא
ה"מ במתני' אבל בברייתא לא. $אע"ג דלא קאמר
הדר ביה רבי עקיבא. כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף כט:). לשון
טז א מיי' פכ"ב מהלכות
א) [לעיל כט:], ב) [ברכות יב.
וש"נ], ג) [לעיל לט:],
שבת הלכה ב סמג לאוין
מכריע מכביד מטה כף מאזנים ומכריע את שכנגדו. כגון הכא
במשנתינו י)הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם
א
ד) [רש"ל מ"ז], ה) לעיל כב.
סה טוש"ע או"ח סימן שכו
מתני' דלא כוותיה : הלכה כדברי המכריע. הכרעה כגון
בחמין אסור השתא הוה ליה ר' שמעון דמתיר בחמין יחיד במקום
ב כ)
סעיף א:
פסחים קא. מנחות מא:,
יז ב שם סעיף יא:
ו) בכל המקומות איתא
שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף
המשקולת שהרי ר' יהודה
קולי מטלניות שר"א ור"י
הזכירו בפירוש בדבריהם מוכן ושאינו
יח ג מיי' פ"א מהלכות י"ט
מתירין, ז) תוספתא שבת
עם רבי מאיר שוים לאיסור ובצונן
מוכן דהיינו תלאו במגוד והניחו אחורי
פ"ד, ח) מאן דגרס בגמ'
הלכה טז סמג לאוין עה
מותר הוי ליה ר' מאיר בצונן יחיד
הדלת שגילו בדבריהם שיש סברא
דילמא גרס הכא לא שמיע ליה
טור שו"ע או"ח סימן תקיא
הדר ביה ר"ע לגביה דרבי יהושע ואי
א)
ב)
לרב יוסף, ט) תיבת לוי"ה רמז
סעיף ב:
במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד
לחלק ביניהם אלא שנראה להם דסוף
מכללא מאי דילמא ה"מ במתניתין אבל
יט ד מיי' פכ"ב מהלכות
לרבינו יהודה הלוי, י) [עי'
את כף המשקולת: ה"מ. דא"ר
סוף אין לחלק ביניהם לכך הוי ר'
ברכות יט. במשנתינו קאמרינן
שבת הלכה ב סמג לאוין
בברייתא לא א"ל אנא בפירוש שמיע לי
והא בריי' היא], כ) [ועי' תוס'
סה טוש"ע או"ח סימן שכו
עקיבא שמחלק ביניהם מכריע וכן ר'
יוחנן הלכה כדברי המכריע במכריע
אתמר חמין שהוחמו מע"ש רב אמר למחר
מנחות לא: ד"ה מי קאמר וכו'
סעיף א:
במשנה כי ההיא דמטלניות: כעין
יהודה הוי מכריע דר' שמעון ור"מ
כ ה מיי' שם טוש"ע שם
תירצו באופן אחר], ל) שם
❖
רוחץ בהן כל גופו אבר אבר ושמואל אמר
איתא חבל, מ) חבל, נ) [ועי'
סעיף יב:
פניו. כלומר כל אבר בפני עצמו:
הזכירו בדבריהם חמין וצונן והכרעה
יתר אריכות בתוס' ב"ק קטז.
לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו
❖
ד"ה הכרעה], רוחץ בהן כל גופו. ביחד אלא
שלישית דלא הויא הכרעה הוי כי ההיא
מיתיבי חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ
שמשייר אבר אחד: איתיביה כל הני.
דפ"ק דפסחים (דף כא.) חבית של יין
גליון הש"ס
בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו תיובתא
של תרומה שנטמאה ב"ש אומרים
וליכא לשנויי כעין פניו ידיו ורגליו
תוס' ד"ה דילמא ה"מ
מוסף רש"י
דהא כל גופו יחד קאמר חוץ מאבר
תשפך הכל וב"ה אומר תיעשה זילוף
במתניתין וכו' אע"ג דלא
ל)
דרב אמר לך רב לא כל גופו בבת אחת
ואי מכללא מאי. וכי
קאמר במשנתנו. עי' משנה
אחד: א"ל רב יוסף לאביי. משום
אמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע
אלא אבר אבר והא פניו ידיו ורגליו קתני
אמר ליה מכללא מאי
למלך ריש הלכות בית
❖
דגדל אביי בבית רבה בר נחמני שהיה
בשדה תשפך מ)הכל ובבית תעשה זילוף
גריעותא איכא (ברכות יב.)
הבחירה:
כעין פניו ידיו ורגליו תא שמע לא התירו
מה לנו אי איתמר מכלל
ראש קודם לרב יוסף ומת היה
אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת
אי בפירוש הא מהא כללא
לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש אלא פניו ידיו
שואלו רב יוסף איך היה רואהו נוהג:
משום דלא הזכירו ב"ש וב"ה בדבריהם
שפיר שמעינן ומה יש לנו
רבינו חננאל
ורגליו ה"נ כעין פניו ידיו ורגליו תניא כוותיה
לגמגם בכלל זה (חולין צד.).
מי עביד כשמעתיה דרב. בהא מילתא
בית ושדה ולא גילו שיש סברא לחלק
כל מילי דמר. רבה בר
הא דקאמר שמואל חמין
דשמואל חמין שהוחמו מע"ש למחר
דרחיצה: מאי תבעי ליה. שיטה
בין בית לשדה חשיב לה הכרעה
ג) א
. מטילין
נחמני (לעיל כב.)
שהוחמו מע"ש אינו רוחץ
מבגד לבגד. להטיל ציצית
בהן בשבת אלא פניו ידיו
רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו
דהש"ס פרכא ליה: לא שמיע ליה.
שלישית ולא כפירוש הקונטרס דפירש
מטלית ישן לטלית חדש,
ורגליו, תניא כוותיה וקי"ל
התם דטעמייהו דב"ש לא משום תקל'
ח)לרבה הא תיובתא משום הכי מספקא
אבר אבר ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט רבה
ובמנחות מפרש טעמא דמאן
כוותיה דשמואל בהא. א"ל
דאסר (שם). ומדליקין מנר
לרבה בר בר חנה בפירוש
ליה לרב יוסף ברבה דדילמא עביד
אלא מטעם אחר כמו משום ריחא
מתני לה להא שמעתא דרב בהאי לישנא
לנר. דחנוכה (שם). והלכה
שמיע לך מיניה דר'
כרב: ואי לא שמיעא ליה. אמאי
אלא משום דלא הזכירו בדבריהם בית
כר"ש בגרירה. דאמר דבר
חמין שהוחמו מע"ש למחר אמר רב רוחץ בהן
יוחנן דהלכתא כר' יהודה
מספקא ליה לרב יוסף: הא ודאי
ושדה כדפי' וה"ה דהוה מצי למימר
שאין מתכוין מותר, ואע"ג
דבצונן מותר להשתטף
כל גופו ומשייר אבר אחד איתיביה כל הני
דקעביד חריץ והוי תולדה
אבל בחמין אסור, או
עביד. רבה בכל מילי כרב:
ליה דאין הכרעת תלמיד הכרעה
דחורש או בונה, ומשום
מכללא. מאי כללא, דא"ר
תיובתא תיובתא א"ל רב יוסף לאביי רבה
כחומרי דרב הוה עביד.
בר מהני
כדאמר הכא אלא רבותא אמרו דאפי'
דהילכתא כרב באיסורי בכוליה
יוחנן א"ר ינאי כל מקום
מי קא עביד כשמעתיה דרב א"ל לא ידענא
הש"ס בר מהני תלת, נקטינהו
ששנים חולקין ואחד מכריע
תלת חומרי אבל כקולי דרב איכא
לא היה תלמיד אינה הכרעה והא
❖
בהדי הדדי (שם).
הלכה כדברי המכריע חוץ
מאי תיבעי ליה פשיטא דלא עביד דהא
דלא עביד והא קולא היא ודילמא לא
דתנן בברכות (דף מג:) ב"ש אומרים
מקולי מטליות שפירשנום
בפרק של מעלה, והוא זה
עביד: שפקקו נקביו. שלא יצא
איתותב (דילמא) לא שמיעא ליה ואי לא
מברך על השמן ואח"כ מברך על
ד)
ששנינו בכלים בפרק כ"ח
מוסף תוספות
חמימותו: רוחץ בו מיד. ואין צריך
ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס
שמיעא ליה ודאי עביד דאמר אביי כל
פחות משלשה על שלשה
ה)
א. הא '(ב)כל מקום'
שהתקינה לפקק בה את
להמתין בכדי שיעשה. ל"א שפקקו
ואח"כ על השמן א"ר גמליאל אני
מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד
קאמר. תוס' הרא"ש. 'כל
המרחץ כו', אף על פי
נקביו אותן נקבים שמרחץ מתחמם
אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו
מקום' משמע אפי'
שרבי אליעזר מחמיר ורבי
כשמואל ו) מטילין מבגד לבגד ומדליקין
על ידיהן שאור ניסקת מבחוץ מתחתיו
הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינוג
בברייתא. רמב"ן. ב. וא"ר
יהושע מיקל ורבי עקיבא
מנר לנר והלכה כר"ש בגרירה כחומרי
יוחנן הלכה כסתם משנה,
מכריע שאין הלכה כרבי
ט)לוי"ה ועיקר. רוחץ בו מיד שהרי לא
וא"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע
הלכך אע"ג דא"ר יוחנן
עקיבא, חדא דתלמיד הוא
דרב עביד כקולי דרב לא עביד
ת"ר
ז)
נתחמם בשבת אבל בשבת לא שהרי
פר"ת התם דהויא כהכרעה שבכל
בכל מקום הלכה כדברי
ואין תלמיד מכריע על רבו,
ב מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למוצ"ש רוחץ
המכריע, וסמכי' עלה,
ועוד הא הדר ביה ר"ע לגבי
גזרו על הרחיצה: ומשתטף בבית
הש"ס ולא נהירא דלא הויא הכרעה
ודחי סתמא דמתני' מחמת
דר' יהושע. ואסיקנא דאי
בו מיד פקקו נקביו מעי"ט למחר
נכנס
החיצון. שלפני המרחץ ולא בתוך
אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש
ד
ג
מכריע כדקאמר 'כל
מכללא מאי הוי ר' יהודה
מקום', הנ"מ בשההכרעה
מכריע הוא והלכתא כדברי
המרחץ שלא יאמרו רוחץ הוא כדאמרן
טעמא דבית שמאיה ור"ח פי' אין
ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון
אמר
במשנתינו, דאתיא הכרעה
המכריע, ובין [בפירוש
דאסרו את הרחיצה אבל הזיעה
הכרע' שלישית מכרעת היינו הכרע'
רבי יהודה מעשה במרחץ של בני ברק
דמתני' ודחיא סתמא
ובין] מכללא חדא הוא.
דמתני', אבל כשההכרעה
ואמרינן דילמא הני מילי
התירו. והיאך היא זיעה עומד או
דור שלישי כמו ר' ישמעאל בר' יוסי
שפקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ראב"ע
היא בברייתא לא דחי'
אם תהיה מחלוקתם במשנה
יושב בבית המרחץ ואינו נותן מים
שהיה דור שלישי לב"ש וב"ה ולאו
סתמא דמתני' מקמי
אבל חלוקתם בברייתא לא.
ור"ע והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון
עליו והוא מתחמם ומזיע: מחופין
דוקא דור שלישי אלא ה"ה שני ובכל
הכרעה דברייתא, דאם רבי
אמר ליה בפירוש שמיעא
ו
אלא שחמין שלו מחופין בנסרים כשבא
לי. והא דאמר אביי כל מילי
שנאה סתם ולא הכריע, ר'
בנסרים. ולא היו צריכין לחוש שמא
מקום נקט הכרעה שלישית משום
חייא מניין לו. רמב"ן (ועי'
דמר עביד כרב בר מהני
הדבר לפני חכמים אמרו אף על פי שאין
נתחממו בשבת מחומו של מרחץ:
ברייתא דפסחים :
ז נ)
מהר"ם). ג. הלכך שמן
תלת, אסיקנא רבה כחומרי
למוצאי שבת רוחץ מיד. דוקא
עדיף. תוס' ב"ק קטז. ד"ה
דרב הוה עביד, כקולי
חמין שלו מחופין בנסרין ומשרבו עוברי
התחילו לאסור. את הזיעה:
דרב לא הוה עביד. ת"ר
הכרעה. ד. [בד]ס"ל פלגא
אמבטאות.
עבירה התחילו לאסור אמבטיאות של
בתי מרחץ גדולים:
לרחוץ אבל להזיע נכנס
מרחץ שפקקו. פי' פקקו,
כמר ופלגא כמר. תוס' ב"ק
קטז. ד"ה הכרעה. ה. וס"ל
סתמו נקביו, מע"ש למוצאי
מטייל בהן. מהלך בתוכן לפי דרכו
אפי' בשבת ומזיע כמו בי"ט כדאמר
כרכין מטייל בהן ואינו חושש מאי
עוברי
כוותי' לגמרי, וכן בכל
[שבת] רוחץ בה מיד.
ולא להזיע: ואינו חושש. שמא יאמרו
בסמוך דאפי' בשבת הוי זיעה שריא
מקום שאם תנא אחד
פקקו נקביו מערב יום טוב
עבירה דא"ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל
יסבור כתנא אחר, לא
למחר נכנס ומזיע ויוצא
מזיע הוא ואע"ג דאסרו את הזיעה:
עד הגזירהח ולאחר גזירה אפילו בי"ט
משום בר קפרא בתחילה היו רוחצין
בחמין
יקרא בכך מכריע. תוס'
ומשתטף בבית החיצון,
מאי עוברי עבירה. דקאמר לעיל
אסרו דאיום טוב קתני משרבו עוברי
ב"ק קטז. ד"ה הכרעה.
וכן עשו ר' אלעזר בן
שהוחמו מע"ש התחילו הבלנים להחם
שאסרו זיעה על ידיהן: אסרו להן
ו. כלומר, תלמיד אתה,
עבירה התחילו לאסור והוה מצי
עזריה ור"ע במרחץ של בני
ט
בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו אסרו
ואין זו הכרעה כדאמר,
ברק. משרבו עוברי עבירה
את החמין. לגמרי: ועדיין היו
לערובינהו וליתנינהו מרחץ שפקקו
ר"ע תלמיד הוה, וה"נ
התחילו לאסור שהיו מחמין
את החמין והתירו את הזיעה ועדיין היו
רוחצין בחמין. שהוחמו מבע"י: שאין
נקביו מערב שבת או מערב יום טוב
הוה מצ"ל דור שני,
בשבת ואומרים מע"ש
דהיינו נמי תלמיד, אלא.
החמנו, אסרו להן חמין
רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו אסרו
הדבר עומד. שלא היו ציבור יכולין
למחר נכנס ומזיע ולמוצאי שבת ויום
תוס' ב"ק קטז. ד"ה הכרעה.
והתירו הזיעה כו'. ואסיקנא
לקבל מתוך שאסרו להם את
טוב רוחץ מיד אלא אי עריב ותני
להן את הזיעה והתירו חמי טבריה ועדיין היו
ז. [ד]כך היה המעשה. תוס'
אסרו להן אפילו חמין
ב"ק קטז. ד"ה הכרעה.
שהוחמו מע"ש ואפילו חמי
הכל: במקומה עומדת. לאיסור:
להו הוה אמינא דדוקא בשבת אסרו
רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה
ח. דהא קודם גזירה נשנית
טבריא וכ"ש חמי האור,
הזיעה ולא ביום טוב דעובדא דמייתי
כי
ברייתא זו, מדקתני גבי
ואפילו זיעה אסרו להן אלא
רחצנו אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את
יו"ט למחר נכנס ומזיע.
צונן בלבד, שראו שאין
בשבת הוה להכי מפליג להו השתא
הצונן ראו שאין הדבר עומד להן התירו להן חמי טבריה וזיעה במקומה
תוס' הרא"ש. ט. דברייתא
הדבר עומד חזרו והתירו
ד
ה
משרבו עוברי עבירה קאי איום טוב
איירי ביו"ט כדקתני
להן חמי טבריא בלבד,
עומדת אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא כמאן
מעשה במרחץ בב"ב
וזיעה במקומה עומדת
אבל לא אשבת דזיעה לא הוזכרה גבי
באיסור. אמר רבא מאן
שפקקו נקביו מעריו"ט,
כי
שבת: אלא
שחמין שלו מחופין
אלמא ביו"ט ושבת אסרו
דעבר על דברי חכמים
בנסרים. פי' בקונטרס שלא היו צריכין לחוש שהוחמו בשבת מחום המרחץ משמע שסובר שנשתטפו בחמין שהוחמו מע"ש ולעיל אסר רבי
כאחד. תוס' הרא"ש.
שרי למיקרייה עבריינא,
יהודה גופיה ושמא יחלק בין שבת ליום טוב ומיהו בתוספתא גרסינן ונשתטפו בצונן אלא שחמין שלו מחופים ולא יסברו העולם שרחצו בחמין:
מפני