מא:
כירה פרק שלישי שבת
תוס' ישנים
מסורת הש"ס
והלא מצרף. וליכא לשנויי בשלא הגיע לצירוף כדמשני בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד: ושם) דסתם מיחם הגיע לצירוף הוא:
א
ב
ג
ד
א) לסברת התוס' אליבא
א) [לעיל כט: ביצה כג:
מידי מיחם שפינה הימנו מים קתני המיחם שפינהו קתני. תימה והכתיב ופנו את הבית (ויקרא יד) ואנכי פניתי הבית (בראשית כד)
דרש"י דאינו מצרף אלא
כתובות ה: פסחים כה: נזיר
ה
כשהוא מלא ממש צריך
מב. לקמן נ. כריתות כ:],
❖
סולו פנו דרך (ישעיה נז) וכן בש"ס פנו מקום לבר ליואי שאינו מפנה אלא מה שבתוכם וי"ל כיון דבכמה מקומות הוזכר פינוי על הדבר
ג)
ו
ב) [צ"ל שפינה. מצור דבש],
למחוק תיבות כל עיקר:
ג) [כתובות עז:], ד) [ערוב'
המפנין כגון ד)המפנה חפציו מזוית לזוית ה)מפנין ד' וה' קופות ו)פנו כלים (מבית) הטומאה ז)(תבן) ועתיד לפנותו לא הוה ליה למנקט פינהו
ז
כ:], ה) [לק' קכו:], ו) [פנו
אלא פנה ממנו מים כיון דאיכא
כלים מפני הטומאה ברכות
לעזי רש"י
למיטעי: מיחם שפינה ממנו
כח:], ז) [עפר ועתיד לפנותו
והלא מצרף ר' שמעון היא דאמר דבר שאין
והלא מצרף. כשכלי מתכות חם ונותן
❖
א)
עירובין עט.], ח) דף כב.,
שולדי"ר. לרתך.
מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני
לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזו היא
מתכוין מותר מתקיף לה אביי מידי מיחם
ט) [לעיל כב.], י) [צ"ל
שמצרף ורבי יהודה היא. אבל לר"ש
מותר מן התורה. דבש תמר],
גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור
שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני
כ) [ע"ש], ל) [צ"ל מאליהן
מוסף תוספות
שרי אע"פ שמצרף כיון דאינו מבשל
מפעפעתו וקרוב להשבר והמים
אלא אמר אביי הכי קאמר המיחם שפינהו ויש
ר"א בר' צדוק סבר. דבש
כגון שיש בו מים הרבה שאין המיחם
תמר], מ) [צ"ל נקט ר"א בר'
מצרפין פעפועיו. שולדי"ר בלע"ז:
א. ע"י חום זה. ריטב"א.
בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין
צדוק. דבש תמר], נ) [וע"ע
ב. וכולי עלמא. רשב"א.
מספיק לבשל רוב המים שבתוכו
שפינהו. משמע שפינהו לעצמו מעל
תוספות בסמוך ד"ה ל"ש
ג. גבי עששיות של ברזל
בשביל שיחומו אבל נותן לתוכו מים מרובים
כדאשכחן בפרק אמר להם הממונה
האור: אבל לצרף. שפינהו ממנו
ב)
ותוס' לקמן מב. ד"ה אפי'
[שהיו מחממין מערב יום
כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא
ותוס' לקמן קג. ד"ה לא
הכפורים.
ריטב"א]
(יומא דף לד: ושם) שאין מבשל ומצרף
החמין: הכי איתמר לא שנו. דפינהו
צריכא ותוס' לקמן קיא. ד"ה
[ו]מטילין לו. רשב"א.
יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור'
דקאמר רבי יהודה מביאין עששיות
שרי לתת לתוכו צונן: אלא שיעור
א)
האי ותוספות יומא לד: ד"ה
להפיג צנתו. ריטב"א.
ה"מ ותוספות סוכה לג:
של ברזל ומטילין לתוך המים שתפיג
ד. שע"ג האור. תוס'
להפשיר. ולא לצרף כגון שלא מלאהו
יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור
ד"ה מודה ותוספות כתובות
הרא"ש. ה. אע"פ שאינו
צינתן ואם היה מבשל היה אסור
כולו. ורב משמע ליה פינהו כרב
אמר רב ל"ש אלא להפשיר אבל לצרף אסור
ה: ד"ה את"ל ועוד שם ו.
מפנה אלא כלי הבית. תוס'
ואפ"ה פריך והלא מצרף ואע"ג דאביי
ד"ה האי ותוס' כריתות כ:
הרא"ש. ו. דהיינו שמפנה
אדא שפינה ממנו חמין: אפילו
❖
ושמואל אמר אפי' לצרף נמי מותר לצרף
ד"ה סבירא],
הדרך ומסלק האבנים.
סבר כר"ש דהא אמר לעיל כל מילי
ח)
שיעור לצרף.
שמלאהו כולו:
תוס' הרא"ש. וכי תימא
לכתחילה מי
שרי אלא אי
איתמר הכי
דמר עביד כרב לבר מהני תלת
לשון תורה לחוד. ריטב"א.
מותר
איתמר אמר
רב לא שנו
אלא שיעור
ז. ואין עתיד לפנותו, עפר.
הגהות הב"ח
דעביד כשמואל וחד מינייהו הלכה
תוס' הרא"ש. ח. במתכוין.
להפשיר אבל
שיעור לצרף
אסור ושמואל אמר אפי'
שיעור לצרף
כר"ש בגרירה ומסתמא אביי כרבה
(א) תוס' סוף ד"ה מיחם
תוס' הרא"ש. ט. אפי'
וכו' וכיון שאינו נהנה. נ"ב
במתכוין. תוס' הרא"ש.
מותר
רביה סבירא ליה מ"מ מוקי מתניתין
ע"ל פ' כלל גדול דף עח
י. הלכך כשאין מתכוין,
❖
כרבי יהודה משום דקשיא ליה מידי
בד"ה טפי ניחא:
מותר. תוס' הרא"ש.
יא. [דאיתא התם] כל
מיחם שפינה ממנו מים קתני ורב אדא לא חייש לקושיית אביי ומוקי לה כהלכתא כר"ש ול"ג לעיל אמר רב אדא בר מתנא אמר רב דרב
היכא דכי מכוין איכא
סבר ט)כר' יהודה בגרירה ועוד דבהדיא מוקי בסמוך מתני' כר' יהודה וצ"ל דלא הוי פסיק רישיה שיכול להיות שלא יצרף דבפסיק רישיה
איסורא דאורייתא גזר
גליון הש"ס
מודה ר"ש והא דפריך והלא מצרף ה"ק והלא שמא מצרף קשה דהכא משמע דבצירוף אסר ר' יהודה נמי דבר שאין מתכוין ובפרק אמר
ר"ש אבל בחריץ דליכא
תוס' ד"ה מיחם שפינה
איסורא דאורייתא לא
להם הממונה גריס רש"י ה"מ דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן ול"ג אין שבות במקדש ומפרש דדוקא בדבר שהוא מן התורהח אית ליה לר'
וכו' ליה ר"י דבר שאינו
גזר'. [ו]אפ"ה אסר ר'
יהודה דבר שאין מתכוין אסור אבל בצירוף שהוא דרבנן לא ומיהו בלאו הכי קשה לפי' דהא ר' יהודה אסר בגרירה במתניתין דביצה
ט י
מתכוין אלא מדרבנן. וכ"כ
יהודה דבר שאין מתכוין.
רש"י לקמן קכא ע"ב ד"ה
תוס' הרא"ש. יב. נהי דמצי
דפרק י"ט (דף כג:) דתנן ואינה נגררת אלא ע"ג כלים דמשמע אבל ע"ג קרקע לא ומוקמינא כר' יהודה דאסר באין מתכוין אע"ג
לפי תומו. ועיין לקמן דף צה
למימר דניחא לי' למיפרך
❖
דבגרירה ליכא איסורא דאורייתא אפי' במתכוין כדמשמע בסוף פירקין דהוי חורש כלאחר יד ועוד דשמעתא דהתם קשה דמשני אביי
יא
ע"א תוס' ד"ה המכבד:
דאביי אדאביי, טפי הו"ל
לאתויי ממילתא דר'
אפי' תימא כשהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר ופריך ומי אמר אביי הכי והתניא ימול בשר ערלתו אפי' במקום בהרת יקוץ דברי
יהודה דמתני' בהדיא.
רבי אושעיא והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והשתא אמאי לא מייתי ההיא דביצה
תוס' יומא לד: ד"ה הני.
רב נסים גאון
יג. מן התורה. תוס' יומא
דהיא משנה שלמה דאסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין ומייתי מילתיה דאביי ועוד מוחק הספר דגרס ואין שבות במקדש לכך נראה
יב
לד: ד"ה הני. יד. ואע"ג
ר"ש היא דאמר דבר שאינו
לפרש התם אביי אמר אפילו כו' דבר שאין מתכוין מותר פי' מותר י) לר' יהודהיג ולא אסר $ ליה ר' יהודה דבר שאין מתכוין אלא
דמדרבנן אסור, אין שבות
מתכוין מותר. וזה העיקר
מדרבנן ופריך מימול בשר ערלתו דמוקי אביי דאיצטריך לר' יהודה קרא א"כ ש"מ דאסר ר' יהודה אין מתכוין מן התורה ומשני וה"ג
במקדש. תוס' יומא לד: ד"ה
בפרק במה מדליקין [דף כט]
יד
טו
טז
הני. טו. מי אמר אביי דדבר
דתניא ר"ש אומר גורר אדם
ה"מ בכל התורה כולה פי' בכל התורה כולה חוץ משבתיז אסוריח מן התורה אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוין אלא מדרבנן
שאין מתכוין לא מיתסר
מטה כסא וספסל ובלבד
דכיון דאין מתכוין לא הויא מלאכת מחשבת ושרי דאין שבות במקדש והשתא א"ש הכא וסוגיא דהתם וקשה דבפרק ספק אכל (כריתות דף
אלא מדרבנן, והתניא וכו'.
יט
כ
כא
כב
שלא יתכוין לעשות חריץ.
תוס' יומא לד: ד"ה הני.
ור' יהודה דאמר דבר
כ: ושם) כ) א"ר אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן ל) ת"ק סבר לה כר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך
טז. למישרי מילה במקום
שאין מתכוין אסור. עיקר
קאמר דחייב חטאת ומאן דפטר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אלמא משמע דדבר שאין מתכוין אסור לר"י אפי' בשבת מן
בהרת. תוס' הרא"ש.
דברי ר' יהודה במשנה
יז. דל"ב מלאכת מחשבת.
במסכת יו"ט בפ' יום טוב
התורה וי"ל דהתם הוי פסיק רישיה שאי אפשר כלל לכבות העליונות אם לא יובערו התחתונות וחשיב מלאכת מחשבת ואע"ג דהוי פסיק
כג
כד
כה
כו
כז
ריטב"א. יח. שאין מתכוין
שחל להיות ערב שבת
רישיה פטר ר"ש משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו צריך להבערת התחתונות והא דנקט לישנא מתכוין ושאין מתכוין ולא
כח
כמתכוין. תוס' יומא לד:
[דף כג] דתנן ר' יהודה
ד"ה הני. יט. דבעינן
אומר אין מקרדין ביו"ט
נקט ת"ק מ) כר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה כו' משום רבותא דר"י נקט דלא תימא דלא מחייב ר"י מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא
שיחשב לעשות המלאכה
מפני שהוא עושה חבורה,
במקום שמתכוין לעשות המלאכה כגון מכבה גחלת של עץ שלא יזוקו רבים שמתכוין לכיבוי אבל התם שאינו מתכוין להבעיר התחתונות
שהוא עושה. תוס' יומא
ובגמ' גרסי ר' יהודה סבר
לא קמ"ל כיון דהוי פסיק רישיה חייב ובההיא דהחותה גחלים להתחמם והובערו מאליהן נקט הא ר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה
לד: ד"ה הני. כ. והיינו מה
דבר שאין מתכוין אסור.
כט
ל
לא
לב
שתירץ לו שם אביי
ובמסכת בכורות בפ' כל
חייב הא ר"ש כו' אע"ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר ר"ש דאי כוונתו להבעיר הויא צריכה לגופה מ"מלג כיון דניחא ליה בהך הבערה לא קרינן
מעיקרא, אלא שהתלמוד
פסולי המוקדשין [דף לג]
ביה שאינו מתכוין ולהכי לא נקט לישנא דאין מתכוין אבל בנתכוין לכבות העליונות לא ניחא ליה בהבערת התחתונות כלל שהרי בא לכבות
לא היה מבין תירוצו,
שנינו בכור שאחזו דם
לד
ועכשיו פי' אביי דמשום
אפילו מת אין מקיזין לו
שייך לישנא דאין מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישיה ור"ש שרי בחותה גחלים להתחמםלה אע"ג דבפרק הבונה (לקמן קג. ושם)לו משמע דהתולש לאכילה
דהוי דרבנן ואין שבות
את הדם דברי ר' יהודה
או לבהמה בארעא דידיה חייב חטאת בכל שהוא אע"ג דאין מתכוין ליפות הקרקע לא דמי לכל מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון חותה
לז
במקדש הוא דקאמר.
כו', ר' שמעון אומר יקיז
ריטב"א. כא. דאסרינן
אע"פ שהוא עושה מום.
להתחמםלח דהתם אע"פ שאין מתכוין ליפות אנן סהדי דניחא ליהלט אבל בחותה אינו נהנה בהבערה זו דבלא הבערה זו יתחמםמ וכיון שאינו
צירוף בלא מתכוין לר'
הרי מיכן תדע שר' יהודה
נהנה (א) בברור לא נתכוון להבעיר והויא מלאכה שאינה צריכה לונ): לא שנו אלא להפשיר. מתוך פי' הקונט' משמע דמפרש הסוגיא כן לא
יהודה דלא שרי התם אלא
סבר דבר שאין מתכוין
במקדש.
ריטב"א.
אסור ור"ש [סבר] דבר
שנו אלא בדבר שאין שייך צירוף אלא פישור כגון מיחם שפינהו אבל לצרף פי' בדבר ששייך צירוף כגון מיחם שפינו ממנו מים אסור ושמואל
מא
מב
❖
כב. והשתא אוכחן דלר'
שאין מתכוין מותר.
אמר אף לצרף כלומר אף בדבר ששייך צירוף מותר ומשמע אפי' במתכוין ולהכי פריך ולצרף לכתחילה מי שרי אלא אי איתמר הכי איתמר
יהודה דבר שאין מתכוין
מותר מדאורייתא גבי
לא שנו דפינה ממנו מים שרי לתת לתוכו צונן אלא שיעור להפשיר ולא לצרף כגון שלא מלאהו כולו דליכא צירוף עד שימלאנו על כל גדותיו
שבת. תוס' יומא לד: ד"ה
רבינו חננאל
ורב מפרש פינהו כרב אדא והא דפריך לעיל והא מצרף משום דמשמע ליה הא דקאמר אבל נותן לתוכו מים מרובין שיש שיעור לצרף מדקאמר
הני. כג. דמחייב חטאת.
מרובים אבל כשפינהו והמים בתוכו א"א להיות צירוף ודוחק ור"י מפרש בענין אחר דבפינהו נמי איכא צירוף כשמילאהו ובפינה ממנו מים
תוס' כריתות כ: ד"ה סבירא.
אוקמא מיחם שפינהו מע"ג
כד. היינו טעמא דמחייב
הכירה ויש בו מים חמין
כל שהוא יש בו שיעור לצרף מדפריך לעיל והלא מצרף ולא משני שאין בו שיעור לצרף ועוד מדקאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים אסור
ר' יהודה, משום. תוס'
לא יתן לתוכו מים מועטין
מפני שמצרף משמע דהתם פשיטא ליה שמצרף ולא שייך לפלוגי ביה דבכל שהוא הוא מצרף וה"פ לא שנו אלא להפשיר פי' שמתכוין להפשיר
כריתות כ: ד"ה סבירא.
בשביל שיחמו, אבל נותן
כה. כשחותה גחלים. תוס'
לתוכו מים מרובין כדי
השתא סבירא ליה דמיירי רב אפי' בשיעור לצרף אבל לצרף שמתכוין לצרף אסור כר"ש ומפרש פינהו שפינה ממנו מים כרב אדא אי נמי
הרא"ש. כו. וכיון דהוי
לפשר. פינה ממנו החמין
פינהו עם המים כאביי ומיירי כשיש בו שיעור לצרף כגון שממלאו כולו מים צוננין דאע"ג דהמים חמין שבתוכו לא נסתלקו יש שיעור לצרף
מג
פסיק רישיה, כמתכוין
לא יתן לתוכו מים כל
דמי. תוס' יומא לד: ד"ה הני.
עיקר מפני (הוא) שמצרף,
ומחלק בין אין מתכוין למתכוין כר"ש ולא כאביי דמוקי לה באין בו שיעור לצרף וכר' יהודה וכי פריך אליבא דשמואל ולצרף לכתחילה מי
כז. ואע"ג דל"צ להבערה
ור' יהודה היא דאמר דבר
שרי ה"ה דהוה מצי למיפרך אליבא דרב כיון דסבר דהלכה כרבי יהודה בגרירה דהיינו בדבר שאינו מתכוין מאי דוחקיה לאוקמי מתני'
והויא לה מלאכה שאינה
שאין מתכוון אסור. אמר
צל"ג, ס"ל נמי בהא כר'
רב לא שנו אלא מים
כשיש בו שיעור לצרף וכר"ש לוקמה כשאין בו שיעור לצרף כאביי וכרבי יהודה דסבירא ליה כוותיה אלא אדשמואל קפריך דעדיפא ליה
יהודה דאמר מלאכה
מועטין שיעור להפשיר
אלא אי איתמר הכי איתמר השתא מפרש מתניתין כאביי לגמרי שפינהו עם המיםמד וה"פ לא שנו אלא שיעור להפשיר שאינו ממלא המיחם
שאינה צל"ג חייב עליה.
אבל מים מרובין שיעור
על כל גדותיו אבל שיעור לצרף אע"פ שאינו מתכוין אלא להפשיר אסור כרבי יהודה דסבר כוותיה אבל פינה ממנו מים לעולם אסור
תוס' יומא לד: ד"ה הני.
לצרף אסור. פי' צירוף,
מה
מו
כח. לאו משום דלא חשיב
הכלי בעת שיתחמם נעשה
דבכל ענין יש שיעור לצרף כדפי' וכי קאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מיםמז כו' ה"ה דמצי למימרמח בד"א בשיעור להפשיר אבל שיעור
לי' מלאכת מחשבת דהא
כגחלת וכשמביאו בשעת
לצרף אסור אלא ניחא ליה למינקט האי לישנא משום דמלשון פינהו דייק דאתיא כר' יהודה שמואל אומר אף שיעור לצרף מותר כר"ש וא"ת
כ"ה דלר' יהודה הויא
גמר מלאכתו בצונן מחזקתו
מלאכת מחשבת, ה"נ
ולוטש פניו ונמצא לו כמו
מדקאמר שמואל אף שיעור לצרף אם כן מוקי מתני' כאביי דדייק שפינהו דלרב אדא דמפרש שפינה ממנו מים לעולם יש שיעור לצרף
לר"ש כיון דהוי פס"ר וכו'
צירוף, רב אמר שיעור
ומאי אף שיעור לצרף דקאמר שמואל וכיון דמפרש כאביי אם כן נידוק דווקא פינהו הא פינהו ממנו אסור כר"י וי"ל דשמואל קאי
אלא היינו טעמא דר"ש
לצרף אסור ושמואל אמר
דפטר. תוס' יומא לד: ד"ה
אפילו שיעור לצרף נמי
אמילתיה דרב וקאמר אף שיעור לצרף שרי דאנא סבירא לי כר"ש מוקמי' מתני' כוותיה דרב אדא כשפינה ממנו מים ויש לעולם שיעור לצרף:
הני. כט. דלא נתכוין
מותר. א)ואוקמה שמואל
לא שנו אלא להפשיר. פ"ה דרב משמע ליה מתני' פינהו כרב אדא שפינה ממנו המים ושיעור להפשיר כשלא מלאהו ושיעור לצרף כשמילאהו וקשה כי פריך לעיל
למלאכת הבערה כלל אלא
כר"ש, ורב אדא בר מתנה
לכיבוי אע"ג דהוה פס"ר
כר' שמעון, ודאביי נמי
והלא מצרף לימא כשלא מילאהו ועוד מדקאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שהוא מצרף משמע בכל ענין הוא מצרף אפי'
סד"א דלא ליחייב ר"י.
בבא דרישא (נמי) קאי
מט
נ
נא
נב
לא מילאהו וי"ל דמשמע ליה פינהו כאביי וקאמר לא שנו אלא שיעור להפשיר שלא נתן בו מים כ"כ שיצטננו החמין אבל נתן בו מים כ"כ שיצטננו החמין אסור
תוס' יומא לד: ד"ה הני.
כשמואל, וסוגיינא כשמואל
ל. [ד]הוי כאילו מכוין
אליבא דר"ש.
נג
ואע"פ שאינו מתכוין לצרף מיתסר (תו"י בשם מהר"ש ממירזבורג):
לעשות בהם בידים. תוס'
הרא"ש. לא. דבתר הכי.
א) מן ואוקמה עד קאי כשמואל הובא גם ברמב"ן במלחמת בשם ר"ח.
תוס' יומא לד: ד"ה הני.
לב. לא נקט לישנא דאין מתכוין, אלא. תוס' יומא לד: ד"ה הני. לג. הרי להתחמם הוא עושה אלא אינו מתכוין להבעיר אלא למשוך הגחלים אצלו להתחמם בהן וא"צ שיובערו יותר ממה שהם בוערים כבר. תוס' יומא לד: ד"ה הני. לד. ודבר שאין מתכוין
לא הוי אלא היכא דקשה לו בהבערתה, דהיינו כשבא לכבות, התם שייך להזכיר אין מתכוין לרבותא דר' יהודה. תוס' יומא לד: ד"ה הני. לה. משום דהו"ל מלאכה שאינה צל"ג. תוס' יומא לד: ד"ה הני. לו. אמר 'התולש עולשין, אם לאכילה כגרוגרת, אם
ליפותה, בכל שהוא', ופריך 'אטו כולהו לאו ליפות קרקע נינהו', ומשני 'לא נצרכה אלא לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר', ופריך 'והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות' ומשני 'לא נצרכה, דעביד בארעא דחבריה', שאינו
נהנה כלום, ומ"מ אסור לכתחילה וכו' אלא שאין חייב חטאת. תוס' יומא לד: ד"ה הני. לז. כיון דהוי פס"ר ונהנה הוא. תוס' יומא לד: ד"ה הני. [והא] מ"מ מלאכה שאין צריך לגופה היא, [דא"צ לגוף היפוי]. תוס' כריתות כ: ד"ה סבירא. לח. בהן, והובערו
מאליהן. תוס' יומא לד: ד"ה הני. לט. כיון שהוא נהנה. תוס' יומא לד: ד"ה הני. מ. יש כל כך גחלים שיוכל להתחמם בהן. תוס' יומא לד: ד"ה הני. מא. ויש בו מים חמין וכו' בהא שרי ר' יהודה כשנותן לתוכו מים מרובין. תוס' הרא"ש. מב. אע"פ שאינו מתכוין.
תוס' הרא"ש. מג. דאי מוקי לה במיחם שפינהו מן האור כאביי, משתמע למידק מינה מיחם שפינה ממנו חמין לא יתן לתוכו מים כל עיקר ור' יהודה היא או. תוס' הרא"ש. מד. ונתן לתוכו מים מרובים כדי להפשירו. תוס' הרא"ש. מה. שמילא את כל הכלי.
תוס' הרא"ש. מו. כרב אדא בר מתנא לא מצי לאוקומא, דכיון. תוס' הרא"ש. מז. לא יתן לתוכו. תוס' הרא"ש. מח. בההוא מיחם גופי' דאיירי בי' מעיקרא, שיש בו חמין. תוס' הרא"ש. מט. ויש בו מים חמין. שיטה להר"ן. נ. שנשארו המים פושרים. ריטב"א. דכיון
דיש בו מים חמין, כשמוסיף כדי להפשיר אין הכלי מצטרף בכך. שיטה להר"ן. נא. מרובין. שיטה להר"ן. נב. מצרף הוא. שיטה להר"ן. נג. כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ריטב"א.