מב:
כירה פרק שלישי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל
נותן הוא לתוך הקערה כו'.
אבל נותן הוא לתוך הקערה.
מבשל: תמחוי. כעין
מהכא ליכא למידק דעירוי
דכלי שני אינו
לז א מיי' פכ"ב מהל' שבת
א) [כהאי גוונא במעשרות
פ"א מ"ז], ב) לקמן קיז: ע"ש,
הלכה ו טוש"ע או"ח
ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן
קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם מערה לקערות:
ג) לקמן מג. מז:, ד) [צ"ל
סימן שיח סעיף ט:
ר' יהודה אומר לכל וכו'. בגמ' מפרש אהי קאי אכלי ראשון או
רבותא אפילו שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה דאדרבה דוק
לח ב מיי' פכ"ה מהלכות
משם], ה) יש ספרים שגורסין
שבת הלכה כג ופ"ה
כאן בתוס' רב עקביא כמו
אכלי שני: חוץ מדבר שיש
בו חומץ או ציר. שהן מבשלין את
מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על
א
הלכה יג סמג לאוין סה טור
שהביא הגאון מהרי"ף בע"ז
התבלין כשהן רותחין: ציר. הנוטף
הקערה שתבלין בתוכה ורבינו שמואל
שו"ע או"ח סימן רסה סעיף
שם בהגהותיו. ואולי יצאה
מן הדגים כשכובשים אותן במכבש:
מביא ראיה דעירוי ככלי שני מהא
ג:
גירסת מר עוקבא מסוגיא
אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי
לט ג מיי' פכ"ה שם סמג
דב"מ ע. ההוא דודא דבני מר
גמ' ארישא קאי. אאילפס דקא
דקי"לב תתאה גברג ולר"י נראה דעירוי
רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר
עוקבא כמו שהעיר בסה"ד,
שם טור ושו"ע או"ח
א)
אסר ת"ק וקאמר ר' יהודה לכל
ככלי ראשון ומביא ראיה דבזבחים
גמ'
ו) [וע' תוספותזבחיםצה:ד"ה
סימן שי סעיף ו וסימן שכב
שיש בו חומץ וציר: איבעיא להו רבי
❖
עירה כו'], ז) [עי' תוס' ע"ז
סעיף א וסי' תקיג סעיף ד:
אילפסין הוא נותן דכלי ראשון לא
בפרק דם חטאת (דף צה: ושם)
ז. ד"ה בשל תורה], ח) [לקמן
יהודה ארישא קאי ולקולא או דילמא אסיפא
❖
מבשל: או דילמא אסיפא קאי.
ת"ר אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל
מד.],
קאי ולחומרא ת"ש דתניא רבי יהודה אומר
מוסף תוספות
בו עירה לתוכו רותח מניין תלמוד
אקערה ותמחוי דקא שרי ת"ק וקא
לכל אילפסין הוא נותן לכל הקדירות רותחות
לומר [אשר תבושל] בו ישבר אלמא
אמר ליה רבי יהודה בכל קערות
א. מאילפס. תוס' זבחים
גליון הש"ס
הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר
צה: ד"ה עירה. ב. כשמואל
דעירוי חשיב מבשל ובירושלמי בפרק
ותמחויין מודינא לך חוץ מדבר שיש
תוס' ד"ה אבל. מאי איריא
דאמר. תוס' זבחים צה:
סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין
בו חומץ ואפילו כלי שני נמי לא:
כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה
ד
משום דבלע בניצוצות. ק"ל
ד"ה עירה. ג. ואי עירוי
דבכלי ראשון נמי לא בשלה. ומותר
דלטעמיך אף אם עירוי לא
ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר
מבשל א"כ עילאה גבר.
דבכלי ראשון בשלה ובכלי שני לא בשלה
הוי ככ"ר היינו בעירוי על
תוס' הרא"ש. והיה מתיר
אסור דעירוי ככלי ראשון חיליה דר'
ליתן ואפילו בכלי ראשון משהעבירו
א"ל אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין
צונן אבל הכא דהעירוי על
מתוך כך לערות רותחין
מן האור: מתני' אין נותנין.
יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד
גובה הכלי שהוא חם. אף
מכל"ר על התרנגולת כדי
ה
דבכלי שני נמי בשלה ופליגא דרב נחמן
אם היה העירוי מצונן לחם
למולגה. תוס' זבחים צה:
בשבת: כלי תחת הנר. לקבל בו
שעירה לתוכו רותח ודחי ר' יוסי
היה חם דתתאי גבר מכ"ש
ד"ה עירה. ד. משמע דעירוי
דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא
תמן כלי חרס בולע תבלין אינו
שמן המטפטף משום דשמן מוקצה
בעירוי מכ"ר על כ"ר וה'
ככל"ר. תוס' זבחים צה:
כבשרא דתורא ואיכא דאמרי סבר רב יוסף
יאיר עיני: שם ד"ה ואין
ד"ה עירה. ה. וכלי חרס
מתבשל השיב רבי יוסי בר בון והתניא
הוא וקסבר אין כלי ניטל בשבת
נאותין דבמוקצה מחמת
אשר תבושל בו ישבר
למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון
מניין שבכלי נחשת כן תלמוד לומר
אלא לצורך דבר הניטל. אי נמי קסבר
מצוה מודה ר"ש. וכיון דאינו
וכו' מ"מ. תוס' הרא"ש.
ראוי לאכלו ממש באותה שעה
ו. דמשמע לי' לר' יוסי בר
בשלה בכלי שני לא בשלה א"ל אביי תני
ואם בכלי נחשת בשלה אית לן למימר
אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי
הוי מוקצה בעצמותו כדין כל
בון דנהי דאיכא לאפלוגי
כלי נחשת בלע בתמיה פי' ע"י עירוי
במקום שלא יוכל עוד ליטלו ד)משום
ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכלי ראשון
מאכל שאינו חזי לכלום. עי'
א
בין בליעה לבשול ה"מ
מג"א ריש סימן תקט"ו ורק
בכלי חרס שבליעתו קלה,
אם אינו מבשל לא בלע אלמא דמסיק
דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט
ו
נמי לא בשלה והיינו דאמר רב נחמן צריכא
בטלטול הנר בשעה שהוא
אבל בכלי נחשת שקשה
מילחא בישולא כבישרא דתורא: מתני' באין
דעירוי ככלי ראשון ונראה דעירוי לא
ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו
דולק להאיר זהו מדינא מותר
לבלוע, אין מבליע בו
הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא
השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו:
אלולי טעמא דבסיס ולק"מ
אלא חום שהוא ראוי
❖
נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ואם
קושית המהרש"א:
לבשל, ומדשתק ר' יוסי,
מותר. להניחה שם: ואין ניאותין.
מבשל כדי קליפה דהא קי"ל כשמואל
אלמא קבלה מיניה. פי'
נתנוה מבעוד יום מותר ואין ניאותין ממנו
גמ'
אע"פ שאמרו אין
דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה
נהנין:
הר"ן. השתא מדמי התם
לפי שאינו מן המוכן: גמ' אמר רב חסדא
כמו שבולע ע"י עירוי,
תוס' ישנים
נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל
בכיצד צולין (פסחים עו.) ומ"מ מבשל כדי
כמ"כ מבשל ע"י עירוי,
אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת
ביצתה. כשהיא מטילתה במקום
קליפה דאמר התם תניא כוותיה
ג
א) א"נ ארתחי' שיעשה האש
ש"מ מדתניא כוותיה דר'
למטה והיא של חרס יא
יונה. תוס' זבחים צה: ד"ה
לקבל ביצתה אבל כופה עליה כלי שלא
דשמואל חם לתוך צונן או צונן לתוך
מדרון שמא תתגלגל ותשבר. ומדיוקא
דבפ' כל שעה איכא למ"ד זה
עירה. ז. פי', קודם שיצטנן
צונן מדיח ופריך חם לתוך צונן
דמתניתין שמעינן לה דדמי לנותן
תשבר אמר רבה מ"ט דרב חסדא קסבר
וזה לפטור המעסה והחלטה
חום שלמעלה, נבלע ממנו
ומוגלשין יב ואיירי בשיש
מקצת בתחתון. ומשני.
כלי תחת הנר לקבל בו שמן: אבל
אדמיקר ליה בלעז אלא אימא חם
תרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה
צמצום כשיעור חלה ולהכי בין
תוס' זבחים צה: ד"ה עירה.
כופה עליה כלי. ולא תימא אין כלי
לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח
תתאה גבר בין עילאה גבר
ח. שאין מבשל אלא כדי
ואינה עשויה להטיל ביצתה במקום מדרון
ניטל אלא לצורך דבר הניטל: באשפה.
וכן משמע בשילהי מסכת ע"ז (דף
מבשל כדי קליפה ובצר ליה
קליפה וכו' וגם אין לו
❖
והצלה מצויה התירו והצלה שאינה מצויה לא
משיעור חלה:
כח להפליט אלא כדי
עו.) דאמר מר ה) עוקבא זבן יורה
ויש לחוש שמא תשבר ברגלי אדם
קליפה ולא כל האיסור
התירו איתיבי' אביי והצלה שאינה מצויה לא
וכופה עליה כלי: והצלה מצויה
מעכו"ם אהדר ליה גדנפא ומסיק
הבלוע בדופני הכלי מעבר
התירו והתניא נשברה לו חבית של טבל
לעבר. רא"ש. [אלא] צריך
רבינו חננאל
התירו. לטלטל כלי לצרכה ואף
כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות
ב)
הגעלה בכל"ר. הגהות
בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה בגולפי
אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי
על פי שהביצה דבר שאינו ניטל
אשר"י. ט. ונעוה היינו גת.
ר' יהודה אומר לכל
פי' הר"ן. אלמא עירוי
הוא נותן כו'. אסיקנא
בשבת: שאינה מצויה. כגון מדרון
ראשון $ מאי איריא משום דבלע
חדתי דשכיחי דפקעי איתיביה נותנין כלי
ג)
ככל"ר. תוס' זבחים צה: ד"ה
ר' יהודה ארישא, דקתני
וטיפטוף דשמן דמתני': נשברה לו
בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה
תחת הנר לקבל ניצוצות ניצוצות נמי שכיחי
עירה. י. שהרי הגת גדולה
האילפס והקדירה שהעבירן
וכבידה שאין יכולין
מרותחין לא יתן לתוכן
חבית של טבל גרסינן: מביא כלי.
פלט בניצוצות שהוא עירוי אלא ודאי
איתיביה
לתתה לתוך יורה מרותחת
תבלין, התם פליג ומקיל
לא מבשל אלא כדי קליפה ואם עירו
ואף על גב דטבל דבר שאינו ניטל
כדי להגעילה, אלא ע"כ
הוא, דתניא ר"י אומר
הוא וחבית לא שכיחא דפקעה: גולפי. חביות: נותנין כלי.
רותחים על התרנגולת צריכה קליפה וכלי שתשמישו ע"י עירוי כגון
ע"י עירוי קאמר. תוס' ע"ז
לכל אילפסין רותחין [הוא
עד: ד"ה דרש. וחשיבה
נותן], לכל קדירות רותחין
מתניתין היא ומותיב ליה מינה: ניצוצות. שלהבת הנוטפת מן הנר
קערות יכול להגעילן ע"י עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי
הגעלה. רא"ש. יא. ועוד
הוא נותן, חוץ מדבר שיש
שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי והא דאמר בפרק
כדי שלא ידלק מה שתחתיה ואע"ג דניצוצות לא מיטלטלי ולא שכיחי:
מייתי ר"ת ראיה. תוס'
בו חומץ וציר. מלח כתבלין
ח
זבחים צה: ד"ה עירה.
הוא אי לא. ואסקינא כדתני
בתרא דע"ז (דף עד:) דרש רבא נעוה ארתחיהט דהתם מסתמא
איתיביה ר' חייא מלח אינו כתבלין
יב. ששפכן ע"ג קמח
ע"י עירוי שאני התם דאותה נעוה לא בלעה ע"י רותח : לכל קדרות רותחות הוא נותן. נראה דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר
א) ו)
י
אע"פ שנשפכו לכלי שני,
דבכלי ראשון נמי לא
דברים מודה דכלי ראשון מבשל אף כשהעבירו מעל האור: והיינו דר"נ. נראה דאף לפי' הקונטרס שפי' ז) דבכל מקום דאיכא
אלמא עירוי ככלי ראשון,
בשלה, והיינו דרב נחמן
מיהו קשה היכי פטר
דאמר צריכה מילחא בשולי
לישני דפליגי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר אחרון ולר"ת בשל סופרים הלך אחר המיקל וכן לריב"א שפירש
יג
הא אינו מבשל אלא כדי
כבשרא דתורא, ש"מ כי
קליפה לשמואל דאמר
נותן מלח בתבשיל בשבת
שבכל מקום איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון שהוא עיקר הכא הלכה כלישנא בתרא דללישנא קמא פליג ברייתא דרבי חייא אדרב
יד
תתאה גבר דקי"ל כוותיה,
ואפילו בכלי ראשון אינו
נחמן וללישנא בתרא היינו דרב נחמן ומתוך כך פסק רבינו שמואל שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן
טו
וי"ל. תוס' זבחים צה:
בישול. מתניתין אין נותנין
האור והמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו תבא עליו ברכה : ואם נתנוהו מבעוד יום מותר.
ד"ה עירה. יג. בדאורייתא
כלי תחת הנר לקבל בו את
טז
יז
לחומרא. תוס' ע"ז ז. ד"ה
השמן כו'. אמר רב חסדא
הלשון דחוק דהוה ליה למימר אבל מבעוד יום נותנין: ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. איכא לאוקמה כר"ש ח) דמתיר מותר
בשל. יד. והלכה כלישנא
אע"פ שאמרו אין נותנין
השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק $ דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש כדאמר בגמ' לקמן (דף מה.) אין
קמא. תוס' ע"ז ז. ד"ה בשל.
כלי תחת התרנגולת כו'.
טו. דכיון דר"נ לתרוייהו
כלומר אפילו אם עומדת
מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא שבנר ממש קאמר דההיא אסור בלאו הכי
לישני אזיל לקולא אית
במקום מדרון ורואין כיון
משום מכבה כדאמר בביצה פ"ב (דף כב. ושם) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא כלומר שמן המטפטף מן הנר והטלטול דנר
יח
לן למינקט ההוא לישנא
שתלד תיפול הביצה במקום
דהוי כר' חייא, דלא
מדרון ותשבר, לא התירו לו
עצמו אין לאסוריט מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האסור כדאמרינן בסוף פירקין (דף מז.)
נוקים לר"נ דהוא בתרא
להטיל תחתיה כלי לקבלה
הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם דהוקצה למצותו לא היה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו:
וגברא רבה, דפליג אדר'
לביצה כדי שלא תישבר,
אע"פ שאמרו חכמים אין נותנין כו'. אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ה"ל למימר דתנן במתניתין וכלי לקבל ביצה לא
חייא. ריטב"א. טז. אפי'
שזה לילד התרנגולת
בכל"ש. מרדכי. יז. הואיל
במקום מדרון דבר שאינו
שמעינן אלא מדיוקא דמתני' אלא משום דבעי למימר אבל כופה עליה כלי נקט ביצה: הצלה שאינה מצויה לא התירו.
ואיכא איסורא דאורייתא
מצוי הוא, ומשום אחת
בבישול. מרדכי. יח. בעוד
שנזדמנה לה כך לא חיישי
פי' בקונטרס לדבר שאינו ניטל וגרס בההוא דפריך אביי מינה בסמוך נשברה לו חבית של טבל בראש גגו דטבל אינו ניטל וקשה
שהנר דולק ומצוותו
לה. אבל כיון שדרך רוב
לריב"א דאי גרס בהכ טבל אמאי פריך לרב יוסף מברייתא אחרתכא מהך דהכא הוה ליה לאקשויי ועוד דבפרק כל כתבי (לקמן דף קיז:
קיימת, אף שמן המטפטף
התרנגולת להטיל ביציהן
ושם) משמע בהדיא דלא גרסי' בברייתא דהכא טבל דלא בשל טבל מיירי דקתני סיפא נזדמנו לו אורחין מביא כלי אחר כו' ונראה לו
(ש)ממנו עומד באיסורו.
לאשפה התירו לכפות על
כב
תוס' הרא"ש. יט. בשעה
אותה ביצה כלי בשביל
לפרשכג דהצלה שאינה מצויה לא התירו לטרוח בכל דבר אפילו בדבר הניטלכד משום טירחאכה:
שהוא דולק. תוס' הרא"ש.
שלא תשבר. וזהו פירוש
שאינה מצויה לא התירו. והא דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן חשיב הצלה שאינה מצויה לפי שרגילים לעולם לתת כלי תחת הנר מבעוד
כו
כ. בהאי קמייתא. תוס'
הצלה מצויה התירו הצלה
הרא"ש. כא. דהך ברייתא
שאינה מצויה לא התירו.
יוםכז וניצוצות אע"ג דקאמר בסמוך דשכיחיכח לא שכיחי כולי האי שיחושו לתת שם כלי מבעוד יום ולהכי חשיב לה הצלה מצויה:
דפריך מינה לרב יוסף
ואקשינן והצלה שאינה
דמבטל מצויה לא התירו, והא חבית
לקמן בשמעתין דקתני בה
של טבל לא מתניא בהאי
שנשברה בראש גגו כו'.
לישנא אלא הכי קתני 'חבית של טבל שנשברה'. תוס' הרא"ש. כב. אלמא מידי דחזי לאורחים הוא. ריטב"א. ואי בטבל, ושנינן בגולפי חדתי, פי' קנקנים חדשים שהן מצויין להפקיע. וניצוצות תחת הנר
נמי מילתא דשכיחא היא
אורחים מאי בעו ליה. רמב"ן. כג. [ד]בדבר המעושר מיירי. חי' הר"ן. [ו]הצלה מצויה התירו לטרוח בשבת, [ואפילו לטלטל
דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל. ריטב"א], אבל. תוס' הרא"ש. כד. וכ"ש לדבר שאינו ניטל. ריטב"א. כה. אלא א"כ הוא לצורך שבת. רשב"א. כו. לא משום דטפטוף לא שכיח, אלא אדרבה. רשב"א. כז. שהוא עשוי לטפטף. רשב"א. כח. ומשו"ה נותנין
בשבת וכו' א"נ אף בנצוצות נאמר כן. רשב"א.