מג:
כירה פרק
שלישי
שבת
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
דחשיב
עלייהו. וא"ת והא אסור
דאיכא דבש.
שתי
חלות. כל הכוורת עושין
לרדותם כדתניא בסוף פרק
דבר הניטל:
אותה
מו א מיי' פכ"ה מהלכו'
א) [לעיל ל: לקמן קמב:],
ב) [לקמן קכג. קמא.],
שבת הלכה ו ופכ"ו
הדבורים חלות חלות של צפיחית דבש ושעוה וכשרודים אותן מניחין
המצניע (לקמן צה. ושם) הרודה חלות דבש בשוגג חייב
ג) [תוספ' פי"ד] יומא פה.,
הלכה כב סמג לאוין סה
בה שתים שיתפרנסו מהן הדבורים כל ימות הגשמים כדתנן בהמוכר
חטאת דברי ר"א ולרבנן שבות מיהא איכא והוי דבר שאינו ניטל
א
ד) יומא שם, ה) [לקמן קכה:]
טוש"ע או"ח סימן שיא
ו) מה"ר שכנא הגיה והלא
סעיף ו:
וי"ל דמיירי ברדויות ומונחות שם בכוורת אי נמי רגילות שיש דבש
את הספינה (ב"ב פ.) הלוקח חלות כוורתו של חבירו מניח שתי חלות
מז ב ג מיי' שם פכ"ו הלכה
משמע דאע"ג דאינו כו',
❖
דסתמא לא מכרן: מוקצות נינהו. ז) צ"ל דהכא,
צף ע"ג חלות ואותו אינו צריך רדייה:
כא [כב] טור שו"ע או"ח
❖ מאי קמ"ל פשיטא דאי
שלא יעשנו כעין מצודה. וא"ת
לדבורים. הדר הוה ליה דבר שאינו
שם סעיף א:
דאיכא דבש בימות
הגשמים דליכא דבש
ניטל ואפ"ה מטלטלין מחצלת להצלתן:
מאי איכא למימר לא נצרכא אלא לאותן
גליון הש"ס
דחשיב עלייהו. מאתמול לאכילה:
עביד כעין מצודה דאסורב ו) והא לא
תוס' ישנים
שתי חלות והא מוקצות נינהו דחשיב עלייהו
רש"י ד"ה אי ר"ש למה לי
ומני. היא שהצרכת לתרוצה כשחישב
משמע מברייתא דאע"ג דאינו מתכוין
א) ומשמע ליה שיש שם
הא לא חשיב עלייהו מאי אסור אי הכי הא
לאוקמיה בשחישב. משמע
אסור וי"ל דאמר בפ' משילין (ביצה לו:
וקתני דדבר שאין מתכוין מותר כר"ש:
ג
חלות הרבה דלא הוי מוקצה
דמכ"מ צריכים לשינויא
דתני ובלבד שלא יתכוין לצוד לפלוג ולתני
מחמת חסרון כיס:
דאיכא ב' חלות דס"ל לרש"י
אי ר"ש. אמר $ למה לי לאוקמיה
ושם) דקמ"ל דס"ד במינו ניצוד אסור
ב) ולעיל מיניה ה"מ לשנויי
(שם דלר"ש ליכא) [דאיכא]
בדידה בד"א כשחישב עליהן אבל לא חישב
רב
שאין במינו ניצוד מותר: אשי
בשחישב: שלא יעשנו כמצודה. שלא
לדינא דרי"ץ (היינו) אפילו
דשרי משום הפסד אלא
עליהן אסור הא קמ"ל אע"פ שחישב עליהן
לר"ש דמיקל במוקצה ואולם
דמשני שינויא חדא לכולהו
אמר כו'. מסתמא רב אשי השיב מיד
יכסנה כולה אלא דנשבוק רווחא שיוכלו
רש"י בביצה כתב באמת
בצריך למקומו:
ובלבד שלא יתכוין לצוד מני אי ר"ש לית
כן לרב עוקבא כששאלו אלא שסידר
לצאת כי היכי דלא ליתצדו בהאי כיסוי
ג) ומיהו דוחק הרשב"א
א)
דפירכת הש"ס דלר"ש ל"צ
כלל לתרץ דאיכא ב' חלות
דחששו להתיר טורח
ממילא ואע"ג דלא מיכוין למיצד אסור:
הש"ס תירוץ שלו תחילה ורשב"א אומר
ד
לי' מוקצה אי ר' יהודה כי לא מתכוין מאי הוי
מבואר דס"ל לרש"י שם
(דהמלאכה) [דהא רבה]
רב אשי אמר. לעולם דאיכא דבש
דשניהם השיב רב אשי דבמסכת ביצה
הא דבר שאין מתכוין אסור לעולם ר' יהודה
(דלר"ש ליכא לדינא דרי"ץ).
דמפרש טעמא משום הצלה
גרס א"ל לא נצרכה אלא לאותן שתי
טובא ודקשיא לך ימות הגשמים מי
ולדברי רש"י אלו כוונת
שאינה מצויה ולית ליה
מאי ובלבד שלא יתכוין לצוד שלא יעשנה
הרז"ה פ' מי שהחשיך שכתב
דביטול כלי ולא טעמא דאין
קתני בה ימות הגשמים: לשמעתיך.
חלות ובשינויא דהכא גרס ואב"א
דרי"ץ הוא רק לר"י וכתב
כלי ניטל (אלא) [הלא] תיקשי
כמצודה דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא
דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל: מת
מי קתני בימות החמה כו':
עלה שכ"כ רש"י: גמ' כי
ליה ברייתא דאסר' בפ'
כבר תירגמ' רב הונא לשמעתיך.
ליתצדו ממילא רב אשי אמר מי קתני בימות
פליגי דלית ליה. ק"ל אמאי
בתרא (דף קנד:) להביא
המוטל בחמה. ויש לחוש שמא ימהר
לא הוי המטה עצמה במקום
תחתיו כרים וכסתות אלא
❖
החמה ובימות הגשמים בחמה מפני החמה
להסריח: ויושבין בצדו. ע"ג הקרקע
בפרק בתרא (דף קנד:)
ככר או תינוק ועי' מג"א סי'
ודאי משום טורח:
(ש"ח ס"ק כ"א) [שי"א ס"ק
ובגשמים מפני הגשמים קתני ביומי ניסן
משמע דאית ליה נמי לרב הונא
כדי שיצטערו מחום הקרקע ויצטרכו
ט"ו] ובתוספת שבת. ומזה
דאסור לבטל כלי מהיכנו דפריך
להביא מטות לישב עליהן והמטות
וביומי תשרי דאיכא חמה (ואיכא צינה) ואיכא
לא הערו כלום וצע"ג:
מוסף תוספות
תוס' ד"ה ופורסין וכו' מה
יהיו למחיצה כדמסיים ואזיל: חם
אמילתיה דקאמר התם רב הונא
גשמים ואיכא דבש אמר להו רב ששת פוקו
שהיה מוסיף למחר. עי'
א. והרי דבש מוקצה
להם למטה. מן הקרקע שרתחו
היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית
ואמרו ליה לר' יצחק כבר תרגמא רב הונא
לקמן דף נג ע"א תוס' ד"ה
מחמת איסור הוא. ריטב"א.
מהו ליתן: שם ד"ה דכו"ע
חמה: ופורסין. על ראשן לצל: זה
מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן
ב. [ו]אי לאשמועינן דאי
לשמעתיך בבבל דא"ר הונא עושין מחיצה
וכו' ובדוכתא אחריתי. עי'
עביד כמצודה אסיר, אע"ג
זוקף מטתו. שתהא המחצלת מונחת
והא קמבטל כלי מהיכנו ומשני בשליפי
❖
בכורות דף כז ע"ב:
דאינו מתכוין. תוס' הרא"ש.
למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת
זוטרי וא"ת אכתי תקשה ליה התם
עליה וכן זה נמצאת מחיצה עשויה
ג. מדנקט ובלבד שלא
בשביל מת מאי היא דא"ר שמואל בר יהודה
יתכוין. תוס' הרא"ש. ד. מה
דהא רב הונא סבר הכא דאין כלי
מאליה ולכשירצו נשמטין והולכין
שתירצו בני הישיבה.
מוסף רש"י
וכן תנא שילא מרי מת המוטל בחמה באים
ניטל אלא לדבר הניטל וי"ל דמיירי
להם. ודוקא נקט חם להם מלמטה
א
ה
תוס' הרא"ש. ה. דלא מצי
שתי חלות. של צפיחית
לשנויי בשליפי זוטרי
שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה
בצריך למקומו וא"ת וכי פריך ליה
ברישא שיביאו המטות לישיבה ברישא
מניחין בכוורת כשרודין אותה
כדשנין לאידך קושיא.
התם מההיא דהיתה בהמתו טעונה
והדר מחצלת לפרוש עליהן לצל
זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה
ומהן פרנסה לדבורים כל
ריטב"א. ו. כדי שלא
ימות הגשמים, אותן שתי
תתקלקל הבהמה ולא
טבל ועששית לימא דמיירי באין
ואוחזין אותה בידיהן עד לאחר
ויושב עליה חם להם מלמעלה מביאים
חלות מותר לכסות. כל
ישברו הכלים וכו' [ד]אינו
צריך למקומו וי"ל דהוה מצי לשנויי
שעה שיזקפום וישמטום דהוה ליה
דבש הכוורת עשוי עליות
חמור כל כך והתירוהו
מחצלת ופורסין עליהן זה זוקף מטתו ונשמט
כי ההוא דאמרינן (עירובין דף קא.) האי
הכי דה"נ הוה מצי לשנויי בשליפי
עליות של חלות (ביצה
במקום הפסד מרובה,
והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו
לו.). הא דתני ובלבד
אבל ביטול כלי מהיכנו
מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל
רברבי ור"י מתרץ דאיסור דאין
שלא יתכוין לצוד. משמע
חמור יותר, ואפי' במקום
ונמצאת מחיצה עשויה מאליה איתמר מת
לאתויי מעיקרא מטות לצורך האהל
כלי ניטל אלא לדבר הניטל שרי
דלא ימצא לחלק את דבריו
הפסד מרובה, ואע"פ
ולאסור עד שדלג מאיסור
המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל בהופכו
ששניהם
מדבריהם.
ב) היכא דאיכא הפסד מרובהו וכן
לא דהוה ליה מלמטה למעלה כדרך
טלטול לאיסור צידה, לפלוג
רשב"א. ז. אלמא מאי דשרי
ממטה למטה רב חנינא בר שלמיא משמיה
משמע דקאמר התם מהו דתימא
בנין וקי"ל ה) אין עושין אהל עראי
וליתני בדידה. באיסור
רב הונא וכו' משום הפסד
טלטול גופיה יכול לחלק את
מרובה הוא דשרי. חי'
בתחילה בשבת: הופכו ממטה למטה.
כי היכי דלהפסד מרובה חששו כו'
דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו
א)
דבריו ולמצוא צד איסור לדבר
הר"ן לקמן קנד: ח. [ולהכי]
עד שמגיע לצל: מן הצד. כלאחר
משמע חששו והתירו לטלטל אף
היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא
בדלא חשב עלייהו לא יטלטל
אצרכוה רבנן להמתין עד
המחצלת לצרכם (שם). אע"פ
שיחם להם. תוס' הרא"ש.
יד: אי דליכא. והאי מצילין דקאמר
לדבר שאינו ניטל דמה חששו ג)להתיר
פליגי דשרי $כי פליגי דלית ליה מ"ס טלטול
ב)
שחישב עליהן ובלבד
ט. פי', כשנותנין עצים
אם לא זה האיסור :
ר' יהודה בן לקיש דמטלטל ליה
ז
שלא יתכוין לצוד. אף
מכאן ומכאן ונותנין
מן הצד שמיה טלטול ומ"ס לא שמיה טלטול
חם להם מלמטה. תימה בלא
להדיא הוא: מאי טעמא דר' יהודה.
בשחשב בא ללמדך שיש צד
עליהם עצים ארוכים ארכן
לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני
איסור במתכוין לצוד ואע"ג
לרחב של אלו, ובמביא
ג)
שום חום מאי איסור איכא
אלא לאו מן הצד הוא דקשרי:
דעיקר להצלה מפני הגשמים
תחילה עצים שנותן
❖
הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי
שיביאו כל אחד מטה לישב עליה
אי
מכוין (שם).
למעלה, ואח"כ עצים
שמכאן ומכאן, אינו כן
שמצילין את המת מפני הדליקה היכי דמי אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דתנא
ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר
דרך עשיית אהל לעשות
קמא אי דליכא מ"ט דר' יהודה בן לקיש אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי דמר
מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם
הגג תחילה ואחריו
רב נסים גאון
הדפנות, ושרי, וכה"ג קרי
מלמעלה ויביאו מטות ומחצלות יחד
סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ"ס לא שמיה טלטול לא גדכ"ע טלטול מן
אמר ליה לא נצרכה אלא
מלמעלה למטה, מלמטה
ונראה דאחמור רבנן למיעבד היכרא
לאותן ב' חלות. מנהג הוא
למעלה אסור. תוס' לקמן
הצד שמיה טלטול והיינו טעמא דר' יהודה בן לקיש ד) דמתוך שאדם בהול על מתו
קלח. ד"ה כסא. י. פי',
בעת חתיכת הדבש מן
שהוא לצורך חי כל כמה דאיפשר
אי
כשנותנין ביצים ע"ג
הכוורת להניח ב' חלות
למיעבד : ופורסין עליהן זה
ח
האסכלא שקורין גרדיי"ל,
לעסק הדבורים. ותישתכח
זוקף כו'. דוקא בכה"ג כמו שפי' רש"י אבל ממטה למעלה אסור משום אהל כדאמרי' בהמביא כדי יין (ביצה לב: ושם) אמר רב יהודה
וכשנותנין הביצים תחילה
עיקר דיליה בבבא [בתרא]
ואוחז בהן בידו עד
בפרק המוכר את הספינה
מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן קידרא וכן חביתא ופוריא דהא דאמרי' בהמוצא תפילין (עירובין קב.)
ט
י
יא
יב
יג
שמביא הכלי תחתיהן,
[דף פ] חלות דבש מניח שתי
❖
גבי דיכרי דרב הונא אתא לקמיה דרב א"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטוה מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי אבל
שרי, דהיינו מלמעלה
חלות חיצונות.
יד
למטה. תוס' לקמן קלח. ד"ה
בלא שיור אסורטו היינו משום שהמחיצות התחתונות היו כבר עשויות ואם היה פורש עליהן היה עושה אהל כדרך לעשות אהל ואע"ג
כסא. יא. שמושיבה על ב'
דרב הונא אית ליה הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל $ מה שהיה מוסיף למחר לא חשיב טלטול או שמא היו מושיבין שם אדם
טז
יז
חביות, שצריך לאוחזה
רבינו חננאל
א"נ משום הפסד מרובה שרי כדפירש לעיל: זה זוקף מטתו. תימה לר"י ז) דרבא לא שרייח אלא בשביל חי ובפ' מי שהוציאוהו (שם
בידו, ואח"כ לסדר תחתיה
ושנינו על הכוורת באותן ב'
החביות. תוס' לקמן קלח.
מד. ושם) תניא זוקף את המטה פורס עליה סדין שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין והתם מוקי לה במחיצה רביעית שסוכה כשירה
יט
כ
ד"ה כסא. יב. חביות
חלות, ששנינו בפרק המוכר
שמסדרין
באוצר
את הספינה בענין המוכר
בלאו הכי ולא הוי אלא תוספת אהל אבל מ"מ (אין) ניטל הכלי בשביל מת ויש לומר דהתם נמי לא שרי אלא בענין שאומר כאן
ומושיבין אחת ע"ג שתים.
חלות דבש כוורתו לחבירו
שעושה בשביל חי אי נמי שיש אוכלין עם המת : ונשמט והולך לו. ואין צריך לישאר שם תחת האהל כדי שיהא נראה שנעשה
כא
כב
תוס' לקמן קלח. ד"ה כסא.
שחייב הקונה להניח לו
בשביל חי כיון דבשעת עשייה היה נראה שעושה בשביל חי: דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול. נראה לר"י דכן הלכה מדלא
יג. לפרוס העור תחילה
שתי חלות דבש כדי
כג
באויר ואח"כ להביא
שיהו מזון לדבורים שלא
קאמר דכ"ע לא שמיה טלטול וכגון דליכא ככר ותינוק ואין לו אלא מטה אחתכד וטעם דרבי יהודה בן לקיש מתוך שאדם בהול כו'. אלא
המטה תחתיו. תוס' לקמן
יברחו, ולפיכך אמרנו אותן
משום דהלכתא דשמיה טלטול נקט הכי וקשה לר"י דבריש כל הכלים (לקמן קכג.) פסיק רב נחמן כר' אלעזר בן תדאי דקסבר לא שמיה טלטול
קלח. ד"ה כסא. יד. דרב
ב' חלות מוקצות ממאכל
כה
הונא הו"ל הנהו עיזי
אדם הן לא השאילן
וע"ק דרב אדרב דהכא סבר שמיה טלטול ובסוף פ' תולין (שם קמא.) אמרי בי רבכו טלטול מן הצד לא שמיה טלטול $ ובדוכתא אחריתי
דביממא בעו טולא
אלא לדבורים. ושנינן כגון
פריך מדרב אאמרי בי רב ובפרק השואל (ב"מ קב:) ובפרק בית כור (ב"ב קה:) מצריך מילתיה דרב ודאמרי בי רב ועוד אמאי אסר
ובליליא בעו אוירא.
(שחייב) [שחשב] עליהן
בפירוש [לאכלם]. ואקשינן
ריטב"א. טו. ואמאי הוצרך
רב אי הכי אדתני ומזהיר
לכך, יתירו לו בענין זה
שאמרו כאן. ריטב"א. טז. [ו]היאך הי' מטלטל הבודיא לצורך הבהמות שהם דבר שאינו ניטל. ריטב"א. יז. רועה שהי' צריך
בפריסת ע"ג הכוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד, ליפלוג עליה כו'. ואסיקנא לעולם ר' יהודה [היא], והאי דקתני
לצל. ריטב"א. יח. הכא. תוס' הרא"ש. יט. ובשלמא עשיית מחיצה לק"מ. תוס' הרא"ש. כ. שאינו אלא תוספת מחיצה. תוס' הרא"ש.
ובלבד שלא יתכוין לצוד, שלא ישלשל המחצלת ויחזקנה בכותלי הכוורת שנמצאו הדבורין כסתומין בכוורת, אלא
כא. ד'על המת ועל האוכלין' דוקא קאמר, כלומר. רשב"א. כב. אבל על המת בלבד לא. רשב"א. כג. לא הי' ניכר שהיה רוצה ירויח כמעט המחצלת מן נקב של כוורת שהוא פתח לצאת ולכנוס בו הדבורים כו'. אמר רב ששת כבר תירגם
לילך. תוס' הרא"ש. כד. ובטלטול גמור פליגי. תוס' הרא"ש. כה. טלטול מה"צ. תוס' הרא"ש. כו. תנינא הקש שעל המטה לא
רב הונא לשמעתיה דר' יצחק בבבל דאמר עושין מחיצה למת בשביל החי ואין עושין מחיצה למת בשביל המת,
ינענעו בידו אלא מנענעו בגופו, ואם הי' מאכל בהמה או שהי' עליו כר או סדין מנענעו בידו, ש"מ. חי' הר"ן.
כיצד מת מוטל בחמה באין ב' בני אדם ויושבין בצידו, חם להם מלמטה זה מביא מיטה ויושב עליה וזה מביא
מיטה ויושב עליה כו'. איתמר מת המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממיטה למיטה, ומשמיה דרב
אמרו מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואסקינן בשיש ככר או תינוק כ"ע לא פליגי שמניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, (וכ"ע) [כי פליגי היכא דל"ל, מ"ס] טילטול מן הצד שמיה טילטול [ומ"ס לא שמיה טילטול]. ואתינן
ואוקמינהו
בתנאי, אין מצילין [את המת] מפני הדליקה, אמר ר' יהודה בן
לקיש
שמעתי שמצילין את המת מפני
הדליקה. ואמרינן כ"ע
טילטול מן הצד
שמיה
טילטול, היינו טעמא דר' יהודה
בן
לקיש מתוך שאדם בהול על מת