מד:
כירה
פרק שלישי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומה נר דלהכי עבידא כו'. פי' בקונטרס דדייק מדקתני אבל לא ישן
הניח עליה מעות. אפילו בחול הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטלה
נא א מיי' פכ"ה מהל' שבת
א) צ"ל אלעזר, ב) [לקמן
א
הלכה י טוש"ע או"ח
מו.] כלים פי"ח מ"ב,
ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום ולא דמי לנר של מתכת דשרי
משמע דוקא ישן אבל חדש אפילו יחדו וקשה לר"י דלמאי
❖
ג) פי"ח מ"א, ד) [דף
סימן שי סעיף ז:
רבי יהודה דהתם בלא יחדו: לא יחדה למעות אין עליה מעות.
דמסיק נמי מטה שיחדה והניח עליה מעות כו' תקשה ליה מנר
ב
לא.], ה) [דף ל:], ו) [שם],
ז) [ועי' תוס' מנחות לא. ד"ה
בשבת: מותר לטלטלה. ואע"ג דהניח עליה מעות בחול: והוא.
של מתכת דשרי ר' יהודה אפילו
יחדו לעיל מדקתני חוץ מן
שידה], ח) [הוא בתוספתא
מוסף תוספות
הנר שהדליקו בה באותה שבת אבל
שנסתלקו מבעוד יום שלא היו עליה
דאהלות פ"ט], ט) רש"ל
לא הדליקו בה באותה שבת אע"פ
כל בין השמשות. אבל היו עליה כל
מ"ז ומהרש"א כתב שזהו שייך
א. ולא קתני 'אבל לא
ומה נר דלהכי עבידא כי לא הדליק בה
לסוף דיבור שאח"ז ועי'
המיוחד לכך'. תוס'
❖
שיחדה והדליקו בה בחול שריג ונראה
בין השמשות איתקצי לכולי יומא:
שרי לטלטולה מטה דלאו להכי עבידא
מהר"מ,
הרא"ש. ב. בחול, אסור
מוכני שלה. גבי שידה תנן במסכת
לר"י דלא דייק כלל מדקתני אבל לא
לטלטלה בשום שבת,
לא כ"ש אלא אי איתמר הכי איתמר אמר
למימרא דבייחוד ותשמיש
ישן אלא דוקא בנר של חרס הוא
כלים והיא עגלה של עץ מוקפת
מיתסרא.
ריטב"א.
הגהות הב"ח
רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות
א
דקאמ' דלהכי עבידא שתחלת עשייתה
מחיצות למרכב אנשים ונשים. מוכני
ג. ונפרוך הכי 'ומה נר
הניח עליה מעות אסור לטלטלה לא הניח
(א) רש"י ד"ה ואינה מצלת
דלהכי עבידא, אע"ג
אופן: בזמן שהיא נשמטת. כעין
היא להדלקה והוי כמו יחוד שמיד
וכו' ומפסיק בפני הטומאה:
דנשתמש בה כמה ימים,
עליה מעות מותר לטלטלה לא יחדה
שמדליקין בה פעם אחת נמאסת ואין
אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקו
(ב) תוס' ד"ה ואין מצלת וכו'
שריא, מטה דלאו להכי
בבית הקברות והכלים מעל
עבידא, לא כ"ש'. ריטב"א.
מן העגלה: אינו חיבור לה. דחשובה
ראויה לתשמיש אחר ולכך תחלת
למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה
❖
דופני השידה:
ה. דלא מימאיסא. ריטב"א.
עשייתה אינה אלא להדלקה אע"פ
היא כלי לעצמה. דאי שידה בת קבולי
אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא
ו. ולאו מתקציא. ריטב"א.
שראויה לתשמיש אחר בין עשייה
טומאה היא כגון שאינה מחזקת מ'
כמו יחוד של מטה. תוס'
היו עליה בין השמשות אמר עולא מתיב
הרא"ש. דכיון שייחדה
גליון הש"ס
להדלקה מ"מ אין עושין אותה לכך
סאה בלח ונטמאה השידה לא נטמא
למעות ונשתמש בה
ר' אליעזר מוכני שלה $ בזמן שהיא
א)
ב)
שאין זה אלא זמן מועט אבל בנר
המוכני ואי לאו בת קבולי טומאה
גמ' בזמן שהיא נשמטת.
מקציא לי' משאר כל
עי' לקמן דף מח ע"ב תוס'
המלאכות. [משא"כ בנר
נשמטת אין חבור לה ואין נמדדת עמה
היא ונגעה טומאה במוכני המוכני
מתכתה אין עשייתה להדלקה לבד
ד"ה דבר תור': תוס' ד"ה
של מתכת]. ריטב"א.
ואין מצלת עמה באהל המת ואין גוררין
טמאה לעצמה דלא חשיבא משידה
דראויה כל שעה לתשמיש אחר :
ו
הא אין וכו'. איכא למימר
ז. אפי' לצורך גופו ולצורך
לא הניח עליה מעות מותר
דמודה ר"ש. עי' לעיל ד' לו
מקומו, ופירשנו לעיל (לו.
והיא מיטלטלה מלאה וריקנית דיש
אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא
ע"א תוס' ד"ה הא ר'
ד"ה הא ר' יהודה) דהוה
❖
לטלטלה. וחצוצרות דאסר ר'
לה בית קיבול: ואינה נמדדת עמה.
יהודה:
כמו מטה שיחדה למעות.
אין עליה מעות שריא אף על גב דהוו
תוס' הרא"ש. ח. אפי' היו
יהודה לעיל (דף לו.)ז נראה לר"י דאסר
לענין טומאה כדפרישית דכלי עץ
עליה ביה"ש ההיא ר' שמעון היא דלית
עליה כל ביה"ש שרי. תוס'
אפי' לא תקע בה דחצוצרות לא חזיא
המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים
הרא"ש. ט. במעות שע"ג
תוס' ישנים
ליה מוקצה ורב כרבי יהודה סבירא ליה
הכר. חי' הר"ן. י. ההוא
אלא לתקיעה ואין לחלק בין תקע ללא
ביבש טהור כדאמרי' בבמה מדליקין
א) ובסוכה [מג:] דקאמר
דפעם אחת חל שביעי של
הכי
תקע אבל מטה ונר חזי לתשמיש
(לעיל לה.) דכלי עץ איתקש לשק שיהא
גבי מורביות וכו' ע"ש
ערבה להיות בשבת
י
יא
אחרינא: יש עליה מעות אסור לטלטלה. ע"כ במניח איירי
מיטלטל מלא וריקן וזו אינו מיטלטל מלא ותנן במסכת כליםג) ומייתינן
משמע דדוקא ע"י ע"ה יב
והביאו. או"ז הל' ער"ש
אבל ת"ח לא היו עושין אף
סו"ס כ"ט. יא. של ערבה
א)דבשכחח תנן פרק נוטל (לקמן קמב:)ט מנער הכר והן נופלות ובמניח
בגמ' דמנחותד) השידה ב"ה אומרים נמדדת מבחוץ דרואין אותה כאילו
על גב דבייתוסין לא הניחו
בער"ש והניחום בעזרה,
בשבת איירי דבהניח מבעוד יום והיו עליה בין השמשות אפילו
היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה
לדעתם לא חשיב כשכח א"נ
הכירו בהם בייתוסי' והם
לא היו יכולין לנערם בלא
צדוקין ואינם מודים
אין עליה מעות אסור לטלטלה כדקאמר בסיפא דמילתיה וקשה
השידה ואע"פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסבר אף עוביה נמדד
טלטול קצת אע"ג דקאמר
בערבה לפי שאינה
דאיך יכול להיות שמניח לדעת בשבת וי"ל כגון שהניח נכרי או
עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני
ושמטום:
מפורשת בתורה. ונטלום
ב) ורשב"א פירש
וכבשום תחת האבנים
ואח"כ תנתן השידה לתוך הכלי: ואינה מצלת עמה באהל המת.
תינוק לדעת ישראל וא"ת אמאי לא מוכח מהכא בפ' אין צדין
יג
במשניות כא דכיון דאין
[ויודעים בהן בחכמים
(ביצה כו:) דאין מוקצה לחצי שבת וי"ל דאיכא לאוקמא כגון שהניחם
דאם השידה מחזקת מ' [סאה] דאינה מקבלת טומאה מצלת באהל
נכנסין לה אלא באקראי
שלא יטלטלו האבנים.
בעלמא לא הוי בכך מיוחד
למחר הכירו בהם עמי
לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה והוו כגמרו בידי אדם ולמאי
המת והוי אהל לעצמה. ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא"כ אין כאן
למדרס שהרי ספינה עשויה
הארץ שלא היו בקיאין
דפרישית לעיל דהא דיש מוקצה לחצי שבת היינו באיסור אכילה
הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה
לישב בה בני אדם ואפ"ה
באיסור טלטול, והם היתה
❖
ולא בטלטול א"ש: מוכני שלה. פי' בקונטרס דגבי שידה תנן
לבית הקברות כדאמרינן בעירובין ר' יהודה אומר אף בבה"ק מפני
כשמחזקת מ' סאה טהורה:
ידם עם הפרושים. או"ז הל'
ה)
סוכה סי' שט"ו] ושמטום
לה במסכת כלים (פי"ח מ"א) והיא עשויה למרכבת אנשים ונשים
שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל בפ' בכל מערביןו) דקסבר אהל זרוק
מתחת האבנים וזקפום
ואין נראה לר"י דאי חזיא למדרס לא שייך בה מדידה דלא איתקש
כלומר אהל המיטלטל שמיה אהל ומפסיק כלפי הטומאה והמוכני אם
ב)
(א)
בצידי במזבח, ופירש"י
רבינו חננאל
כהנים עמי הארץ שאינם
לשק ולא בעינן מיטלטל מלא וריקןיד כדמוכח בפרק אלו מומין (בכורות
הוא גבוה מדופני השידה וכלים [בולטים] מלמעלה מדופני השידה
יודעים שנעשו בסיס לדבר
כר' יהודה אמרה
לח. ושם) דפריך ושאין לו תוך בכלי שטף מקבל טומאה הוא והא
וגובה המוכני מגין עליהם אינו מצילן דמוכני כלי הוא לעצמו ומקבל
טו
האסור. או"ז הל' ער"ש סו"ס
לשמעתיה. מתיב ר' אלעזר
כ"ט. יב. שמטום. או"ז הל'
הא דתנן בכלים פ' י"ח
דומיא דשק בעינןטז ומשני בהנך דחזו למדרסותיז לכך נראה דאינה
טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה. ורבותי דוחקין ומפרשין אותה באהל
ער"ש סו"ס כ"ט. יג. דאילו
מוכני שלה בזמן שהיא
עשויה אלא לכלים והא דאמר לקמן בפרק רבי עקיבא (דף פד.
המת ממש ובשל חרס המוקפת צמיד פתיל והרבה תשובות יש חדא
מדעתם ושלא מדעתו דינו
נשמטת אינה חבור ואינה
כשוכח. ריטב"א. יד. דהא
(נמדדת) [נמדלת] עמה
ושם) שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה
דנמדדת לא שייך בשל חרס דלא איתקש לשק ובין מיטלטל ובין אינו
בעלמא בעינן בכלי שטף
ואינה נמצלת באהל המת.
טמא מת פי' אבל מדרס לא לפי שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו
מיטלטל טמא ועוד אם המוכני מוקף צמיד פתיל יציל בפני עצמו כלים
כלי קבול דומיא דשק,
פי' (כאן) [ »kן] של
והבאה במדה טהורה מכלום פי' שיש לה מ' סאה אור"י דצריך
שבתוכו ועוד בפירוש נשנית במסכת כלים בהלכות כלי עץ והלכות כלי
ובמאי דחזי למדרסאות לא
שידה בזמן שהיא נשמטת
בעינן קבול. ריטב"א. דאפי'
אינה כמו השידה ואינה
חרס נשנו לבדן והלכות כלי עץ נשנו לבדן: ההיא ר' שמעון היא.
לומריח דלא קאי אפתחה מצדה דכיון דחזיא למדרס אפילו באה
פשוטי כלי עץ המיוחדים
נשלפת עמה ולא דנמצלת
במדה טמאה כדפי' : ואין מצלת עמה באהל המת. פי' בקונט'
ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן עליו אסור:
למדרס מיטמא מדרס. תוס'
כז)
עמה מפני שהשידה כלי
יט
מנחות לא. ד"ה שידה.
וזו אינה מכללא, לפיכך
בבית הקברות (ב) שהכלים על דופני השידה וקשה דמי יביא טומא' על
מניחין
טו. בתמיה. חי' הר"ן.
אמרו אין גוררין אותה
הכלים ומפרש ריב"א דמיירי שפיר דקיימא השידה באהל המת ומוקפת צמיד פתיל ואע"ג דכלי עץ אינו מציל בצמיד פתיל היכא
טז. דמיטלטלין מלא
בשבת בזמן שיש עליה
וריקן. תוס' הרא"ש.
מעות. פי' מוכני, »kן
דמקבל ארבעים סאה מציל כיון דלא מקבל טומאה כדתנן במסכת כלים ואלו מצילין בצמיד פתיל כלי גללים כו' וכלי עץ הטהורים ואין
יז. אלמא במידי דחזי
מלשון את הכיור ואת
צ"ל דמוכני יש לו בית קיבול אלא פשוטי כלי עץ הוא ויש נקב בשידה בצדה והכלים בתוך השידה והמוכני חופפת שם וממעטת אותו
למדרס לא בעי' דומיא
כנו. נמדלת מלשון שילוף,
דשק, דהא אמרינן התם
כדתנן המידל בגפנים,
נקב עד שאין נשאר פותח טפח וקאמר כיון דנשמטת אינו ממעט דדוקא כי מבטלו שם ממעט בחלון כדמוכח בלא יחפור (ב"ב כ: ושם)
דאפי' פשוטיהן מקבלין
וגרסינן במשקין מאי מדלי
דפריך אהא דקתני דכלי חרס ממעט בחלון הא קחזי ליה פי' ולא מבטל התם והיכי ממעט ומשני דמטונף ומיירי שאינו סותם כל הנקב
כב
כג
טומאה, ומאי דבעי בית
שלופי. נמצלת, מלשון צל.
קבול ומאי דבעינן נמי
קתני מיהת אין גוררין
דאם סותם כל הנקב אפי' אינו מבטלו שם סותם כדאמר בפ' בתרא (דף קנז.) בימי אבא שאול בן בטנית פקקו את המאור בטפיח והתם
שיהא מטלטל מלא וריקן,
אותה בשבת בזמן שיש
לא בטלוהו שאם ביטלוהו בשבת היה חייב משום בונה דהא מוסיפים על הבנין אלא ודאי בלא ביטול איירי ואפ"ה סותם ובכלי עץ אמרינן נמי
תרוייהו משק ילפינן להו.
עליה מעות, הא אין עליה
בפ' בתרא דמגילה (דף כו:) ההיא בי כנישתא דרומאי דהות פתיחה לההוא אנדרונא דהוו מחתי בה מיתי בעו כהני למיזל לצלויי התם אמרו
חי' הר"ן. וכיון דלא ילפינן
מעות שרי ואע"ג דהוו
מדרסאות לענין דליבעו
עליה בין השמשות. ושנינן
ליה לרבא אמר להו זילו דלו תיבותה ואותבוהו אבבא דה"ל כלי עץ העשוי לנחת ומסתמא לא היו מבטלין אותו שם שהרי ס"ת מניחין בתוכוכד ומיהו
בית קבול, לא בעינן שיהא
משנה זו לר' שמעון היא,
❖
תבן וגרוגרות אין להם דין כלים דאפי' סותמין כל החלון צריכין ביטול כדמוכח בפרק לא יחפור (ב"ב יט:) ולר"ת אין נראה לפרש דמוכני הוי
קבולם מטלטל מלא
ורב דאמר כרבי יהודה,
וריקם, וא"כ מאי מדידה
אופן דאין דרך להניח מעות על האופן דקתני ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ומפרש דמוכני היינו כן של שידה כמו
שייך בשידה זו. ריטב"א.
את הכיור ואת כנו (שמות ל) וכמו מכונות במלכים (א ז) פי' בסיס שהשידה מונחת עליו ויש בשידה נקב מתחתיה כנגד המוכני והיא
כה
כו
יח. [ד]אפתחה למעלה
מוסף תוספות (המשך)
קאי. תוס' לקמן פד. ד"ה
בבה"ק והטומאה נכנסת דרך נקב בשידה ואין המוכני מצלת כיון שהיא נשמטת ואין מבטלין אותה שם ומיירי נמי שאין סותמת כל
כז
הבאה. דאין [לה] טומאת
מהודקת על גביו עושים
הנקב אלא ממעטת אותו מפותח טפח כדפי' לעיל וצ"ל דמיירי שאין הטומאה כנגד הנקב דכשהטומאה נגד הנקב אפילו אין בו פותח
מדרס. חי' הר"ן. יט. דהיינו
באמצע עץ שנכנס בנקב
שהיא מחזקת מ' סאה
שעושין לשידה בשוליה.
טפח בוקעת ועולה כדאמר בפ"ק דסוכה (דף יח. ושם) ארובה בבית ואין בה פותח טפח טומאה כנגד ארובה כל הבית טהור לפי
בלח. חי' הר"ן. כ. [ד]לא
חי' הר"ן. כז. ואילו היה
שבוקעת ועולה וכן במסכת אהלות ח) ומייתי לה בהעור והרוטב (חולין קכה:) חבילי המטה וסריגי חלונות כו' פירסן על המת באויר הנוגע
בעי מיטלטל מלא וריקן.
המוכני חיבור לה, היה
כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור והתם אין בנקבים פותח טפח דקתני רישא דמפסיק בין בית לעלייה: אין גוררין אותה
תוס' לקמן פד. ד"ה הבאה.
חשוב כסתומה לגמרי
כא. לא מצאתי. ובריטב"א
ומצלת על הכלים שבתוך
בשבת בזמן שיש עליה מעות. מפרש ר"י דכשהיא נשמטת היא כלי בפני עצמה אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אע"פ שיש עליה מעות
כאן (ד"ה מתיב) הביא דברי
השידה.
ריטב"א.
דכיון שאינם ע"ג השידה שהיא עיקר הכלי שרי: הא אין עליה מעות שריא אע"ג דהוו עליה כל בין השמשות. קשה לרשב"א דמאי
כח
התוס' מנחות (לא. ד"ה שידה,
כח. והמוכני טפל, ואין
'ועוד נראה דאפי' עיקרו וכו')
השידה נאסרת בשביל
פריך לוקמא בשכח ולהכי אין עליה מעות אע"ג דהוו עליה כל בין השמשות שריא כדאמר בפרק נוטל (לקמן קמב:) ובזמן שיש עליה
בשם רבנו שמשון ז"ל (אף דשם
המוכני. שיטה להר"ן.
מעות אסור לגוררה אפי' בשכח שהוא טלטול גמור וקמ"ל דבאינה נשמטת שרי לגוררה טלטול גמור ומתרץ דע"כ במניח איירי דהא
בתוס' לא הביאוהו בשמו),
[ש]אין בסיסותו של מוכני
ולקמן בדברי הריטב"א (פג:
עושה את השידה כולה
אין גוררין אותה משמעכט אפי' לצורך מקומהל ואי בשכח הא אמרי' בפרק נוטל (ג"ז שם) לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו
ד"ה לאפוקי) צירף הדברים
בסיס לדבר האסור. חי'
מטלטלו ועודן עליו (ומיהו מטה שיחדה והניח עליה מעות $איכא למימר דמודה ר"ש דמדקפיד עליה מיחד לה מקום כדאמרי' בריש כל
ט) לא
לב
למש"כ התוס' לקמן שם שהוא
הר"ן. ואין השידה
דומה למש"כ בתו"י כאן,
מתבטלת למוכני אדרבה
הכלים (שם קכג. ושם) הכל מודים כיון דקפיד עליה מיחד לה מקום ופר"ת דהכל מודים אפי' ר"ש והא דפריך לעיל מנר היינו משום
לג
עיי"ש ודו"ק. כב. בממעט
המוכני משתרי אגב
שאין לחלק בין מטה לשאר דברים אלא כשהניח עליה מעות ולפ"ז
לא קשה לעיל אפי' הקונטרס שפי' דדייק מדקתני אבל לא ישן):
חלון מכשיעור. תוס' ב"ב כ.
השידה. ריטב"א. כט. להו
ד"ה היא. כג. להכי בעי
דאין גוררין אותה כלל.
הכי
ביטול. תוס' ב"ב כ. ד"ה היא.
רשב"א. ל. והלכך ע"כ לא
כד. אפ"ה חוצצת כיון דסותמת כל הנקב. תוס' הרא"ש. דכי בעינן ביטול, בדבר שאינו סותם לגמרי אלא שהוא ממעט אבל
מיירי בשוכח אלא במניח. תוס' הרא"ש. לא. בתוס' הרא"ש גרסו בסוף דיבור שאח"ז. וכ"כ מהרש"א ועי' מהרש"ל ומהר"ם. לב. ומקצה
בדבר הסותם והחוצץ לגמרי, לא בעינן ביטול. ריטב"א. כה. כדי שלא תאכלנה הקרקע. ריטב"א. כו. וכדי שהשידה תעמוד
אותה לגמרי מדעתו מחמת חסרון כיס. רשב"א. לג. וכן מטה שיחדה למעות קפיד עלה ומיחד לה מקום. תוס' הרא"ש.