כירה פרק
שלישי שבת
מה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכי
נמי מסתברא דרב כר' יהודה ס"ל. בכמה מקומות אשכחן
מניחין נר. מבעוד
יום: ע"ג דקל. וידלק שם בשבת
דליכא למיחש
נב א מיי' פ"ה מהלכות
א) [ברכות ט. עירובין מו.]
גיטין יט. נדה ו. ט:, ב) צ"ל
שבת הלכה יז ופ"ד
לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה
דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות והניח
והוקצה [תו"י], ג) לעיל כב.
מהלכות י"ט הלכה ה סמג
לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא: ואין מניחין כו'
עליה מעות ואילו לר' שמעון שרי דהא שרי חצוצרות אפי' תקע בה
א ב
לאוין סה טור שו"ע או"ח
ביצה ל: סוכה י. [תוספתא
סוכה פ"א], ד) ביצה ל:,
סימן רעז סעיף ד וסימן
בי"ט. דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן: מה לי שבת כו'. בשבת
כמה זימני ודכרכי דזוזי (לעיל דף יט:) אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר'
ה) ביצה כו:, ו) [ביצה מ.]
תקי"ד סעיף ו:
נמי שקיל ליה לכשיכבה: שרגא
יהודה במיגו דאיתקצאי בין השמשות
נג ב מיי' פכ"ו מהלכות
ז) במ"א: אומה מבני
כו' : מקמי חברי בשבתא. שביום
הפרסיים, ח) [דף מד.],
דחנוכתא. אחר שכבה: מקמי חברי.
שבת הלכה יד סמג לאוין
הכי נמי מיסתברא דרב כרבי יהודה סבירא ליה
ג
❖
ט) [דף ל:],
סה טוש"ע או"ח סימן שי
❖
שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין
חג שלהם לא היו מניחין נר אלא
דאמר רב מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין
סעיף ב:
א
בבית ע"ז ומאי דקמבעיא ליה בנר
דלעיל (דף כב.) דנותנו בטפח הסמוך
מניחין נר ע"ג דקל בי"ט אי אמרת בשלמא
הגהות הב"ח
חנוכה טפי מבנר שבת משום דלצורך
לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו
דרב כרבי יהודה סבירא ליה היינו דשני
מוסף תוספות
נר והם גזרו שלא להדליק. אי נמי
אכילה היו מניחים להם ואע"ג דבשעת
(א) רש"י ד"ה היה אוכל וכו'
בין שבת לי"ט אלא אי אמרת כרבי שמעון
רבותא אשמעי' אע"פ
א. אפי' הניח עליה מעות.
ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא
הסכנה אמרינן בבמה מדליקין (לעיל
❖
דהוה:
רשב"א. ב. דומיא דנר שלא
סבירא ליה מה לי שבת ומה לי י"ט ורב
בבית ע"ז: חברי. שם אומה שהיתה
דף כא:) דמניחה על שולחנו ודיו הכא
הדליקו עליה באותה
כרבי יהודה ס"ל והא בעו מיניה דרב מהו
שבת. רשב"א. ג. והא לא
עם פרסייםז): הכי הילכתא. בתמיה:
מיירי אם יארע שלא הניחה על שולחנו
מצי למידק ממילתיה דרב
גליון הש"ס
בשעת הדחק. סכנה. אלמא שלא
לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי
א"נ אומר ר"י דשעת הסכנה דלעיל
גופיה. ועי"ל דמודה ר"ש
תוס' ד"ה אלא שמן וכו'.
בשעת הדחק אסור: שזרען בקרקע.
לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת
במטה משום דהוי כמו
ד
בשבתא ואמר להו שפיר דמי שעת הדחק
נר הדולק לטלטל כדפי'
סיכי זיירי ומזורי. תוס'
ועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכול:
גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה:
שאני דהא א"ל רב כהנא ורב אשי לרב
לעיל. דף מב ע"ב תוס' ד"ה
הרא"ש ורשב"א וריטב"א.
היכא דדחייה בידים אית ליה.
❖
אין מוקצה לר' שמעון. בדבר הראוי
ואין נאותין:
ד. דעל השלחן נמי יקחו
הכי הלכתא אמר להו כדי הוא ר' שמעון
א)
אותו, כדאמר בגיטין 'רבה
אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק
ואף על גב דנר שכבה שרי
בב"ח חלש, אתא חברא
לסמוך עליו בשעת הדחק בעא מיניה ריש
כדתניא לעילח): הואיל והוקצה למצותו.
ר' שמעון אף על גב דדחייה בידים
שקל שרגא מקמייהו'.
לעזי רש"י
לקיש מר' יוחנן חטים שזרען בקרקע וביצים
תוס' לעיל כא: ד"ה ובשעת
לשבת: הוקצה לאיסורו. איסור כיבוי:
דהתם שאני כיון שכבר פסק דיחוי
(ועי' במלא הרועים כאן).
אובריינ"א [אוברי"ץ].
שתחת תרנגולת מהו כי לית ליה לר'
והוקצה למצותו לית ליה. בתמיה.
שלה אבל הכא לעולם הן דחויין כל
ה
ה. דכיון שכבר נתבטל
בדים מקושטים בדוגמאות
זמן שמונחין שם: אלא שמן שבנר.
דיחויו. חי' הר"ן.
שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים
צבעוניות.
דקס"ד שמן שבנר דוקא קאמר
ו. שהקצהו לאיסורו
פירסיק"י [פירשקי"ש].
דאיכא תרתי מוקצה למצוה ומוקצה
לאו דווקא שבנר דההוא אסור משום
היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה או
ולמצותו [לכל זמן שהנר
אפרסקים.
דולקת. ריטב"א], ולא היה
קויינ"ץ [קודוינ"ץ].
של שעת דליקתו משום איסור כיבוי
מכבה כדאמר בפ"ב דביצה (דף כב.)
דילמא לא שנא א"ל אין מוקצה לרבי
❖
ב
דעתו עליו כלל עד
חבושים (פירות).
אבל מוקצה למצוה גרידא לא אסר
המסתפק ממנו חייב משום מכבה
שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק
שיכבה. רמב"ן. ז. שאין
ואפילו בשעת המצוה: והתניא
אלא המטפטף מנר ומשום דמוקצה
ביטול מצוה במה
ו
הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו
ב)
שמטלטלו. תוס' לעיל מב:
מוסף רש"י
סיככה. לסוכה כו': קרמים. בגדי
למצותו לא אסור $ נר הדולק לטלטל
ד"ה ואין. ח. תרוייהו
ולית ליה הוקצה למצותו ג) והתניא סיככה
צבעונים שקורין אובריינ"א: אפרסקין.
כדפרישית לעיל אלא כדאמר בסוף
ועיטרה בקרמים. פיארה
ז
בוא"ו, דס"ד השתא
כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין
ביריעות של צבעים
דבעינ' תרתי, [שהוקצו
פירסיק"י בלע"ז: יינות שמנים.
פירקין משום דהוי בסיס לדבר
שקורין אובריי"ץ (לעיל
מחמת איסור ושהוקצה
ותלה בה אגוזין אפרסקין שקדים ורמונין
בכלי זכוכית: עד מוצאי י"ט האחרון.
האסור תימה לר"י דאמאי נקט שמן
כב.). ובסדינין המצויירין.
למצוה בנר שבת, ולהכי
לבנים של פשתן (ביצה ל:)
פרכי' דהא אפי' משום
ואפרכלי של ענבים ועטרות של שבולין
והכא מוקצה למצוה איכא מוקצה
שבנר טפי ה"ל למינקט אין מוקצה
שצורתן בולטת, כגון מעשה
מוקצה למצוה בלבד
דאיסור ליכא דאי משום סתירת אהל
לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקין
יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן
רוקם או מעשה אורג שקורין
אוסר ר"ש, כדתניא סככה
גלינשק"ש (סוכה י.). יינות
כהלכתה וכו'. ריטב"א],
כי מטא חולו של מועד לשתרי דומיא
דדמו טפי לחיטין שזרען דלא איתקצאי
עד מוצאי י"ט האחרון ואם התנה עליהן
שמנים וסלתות. ניתנין
ובמסקנא גרסי' 'הואיל
דנר שכבה: והא ממאי דר' שמעון
לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור
בכוסות של זכוכית לנוי
והוקצה למצותו הוקצה
הכל לפי תנאו וממאי דר' שמעון היא דתני
היא. דמותיבנא לך מיניה: דתני ר'
(שם). היה אוכל בתאנים
וליכא למימר דסבר ר' יוחנן דלר'
לאיסורו' בלא ו[א]"ו,
ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן אין נוטלין
והותיר. רבותא נקט, דלא
דלא בעינ' אלא חד. תוס'
ד)
חייא כו' אין נוטלין עצים. בפסח
שמעון אין מוקצה בגרוגרות וצימוקין
תימא כיון דאוכל והולך
הרא"ש. כלומר שעיקר
עצים מן הסוכה בי"ט אלא מן הסמוך לה
ועצרת מסוכה העשויה לצל ואפילו
דהא רבי קאמר בסמוך דאית ליה לרבי
לא ליבעי הזמנה (ביצה כו:).
איסורו משום מוקצה
באפרסקין. פרשקי"ש,
ור' שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא
למצוה והוקצה למצוה כל
נפלו משום מוקצה דאיתקצאי מחמת
שמעון מוקצה בגרוגרות וצימוקין
❖
וחבושין. קרוינ"ץ (שם)
.
זמן האיסור שהוא זמן
ומסתמא לא פליג: עד מוצאי י"ט
אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כעין
סתירת אהל בי"ט: אלא מן הסמוך
הדליקה הא משכבתה אין
בו משום מצוה, אבל
האחרון של חג. הקשה ר"תט ביום
לה. אם סמך חבילות עצים אצל
שמן שבנר קאמרינן הואיל והוקצה למצותו
מוקצה למצוה אינו צריך
תוס' ישנים
דופנה ליכא איסור מוקצה דדעתיה
טוב האחרון דלא אסר אלא מטעם
הוקצה לאיסורו איתמר נמי א"ר חייא בר אבא
לאיסור, שהרי עצי סוכה
ב) הוקצה לאיסורו. צ"ל
אסורין כ"ז מצותן אע"פ
עילויה מאתמול למישקלינהו למחר
מיגו דאיתקצאי בין השמשות מחמת
❖
א"ר יוחנן אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין
והוקצה ח .
שאין שם איסור וכו'.
דלא סתר בהו אהלא. ומהך דתני ר'
יום שעבר והא רבי שמעון שרי מותר
י
מאירי. ט. כיון דהך
שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה
חייא בר יוסף הוי מצי לאותבי ברישא
השמן שבנר אף על גב דהוקצה בין
ברייתא מוקמי' לה כר"ש,
למצותו הוקצה לאיסורו אמר רב יהודה
נהי דאסור להסתפק מהם
רב נסים גאון
אלא ניחא ליה לאותבי ממתניתא דר'
השמשות למצותו משום יום הבא ונראה
יא
כל ז' ימי החג. תוס'
אמר שמואל אין מוקצה לר' שמעון אלא
חייא ור' אושעיא כדאמרינן בעלמא
לר"י דבמה שאוסרת הברייתא יום טוב
הרא"ש. י. מיהא לשרי וכו'
מהו לטלטולי שרגא
יב
[ד]ר"ש לית לי' מיגו. תוס'
דחנוכה מיקמי חבארא
גרוגרות וצימוקים בלבד ומידי אחרינא לא
(חולין דף קמא.) כל מתניתא דלא
האחרון לא אתיא כר' שמעוןיג:
הרא"ש. יא. שאם הי' ידוע
בשבתא. שמענו כי בימי
ולא מן הסמוך לה.
מיתניא בי ר' חייא כו': ור' שמעון
והתניא היה אוכל בתאנים והותיר והעלן
בפרק המביא
שהוא לילה, הי' אסור
החברים, פרסיים היו
ה)
לשתותו, כ"ש במוקצה
חברים, מחזרין בכל בתי
מתיר. אם נפלה דלית ליה מוקצה
כדי יין (ביצה ל: ושם) גרס במשנה
לגג לעשות מהן גרוגרות בענבים והותיר
ביה"ש של יום ז' דסוכה,
ישראל ומכבין את הנרות
והכי מוקמינן ליה במסכת ביצהט): ושוין
אלא מן הסמוך לה ופריך בגמ' והא
שאינו מוקצה אלא משום
ולוקחין מכל בית נר והיה
והעלן לגג לעשות מהן צימוקין לא יאכל
יום שעבר ואם הי' יודע
צער גדול לישראל מזה
בסוכת החג בחג. שהוקצה למצותה
קסתר אוהלא ומשני מאי מן הסמוך
עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין
בביה"ש שכבר הי' לילה,
המעשה מפני שהיו מוליכין
דמצותה כל שבעה. אלמא כל שעת
לה סמוך לדפנות והשתא אי גרס
הי' מותר. תוס' הרא"ש.
את נרותיהם לע"ז.
וחבושין ובשאר כל מיני פירות מני אילימא
יב. דהך ברייתא לא אתיא
מצותה נוהג מוקצה שלה ואע"ג
בברייתא דהכא אלא מן הסמוך לה
ואשכחנן בפרק ב' [דגיטין]
רבי יהודה ומה היכא דלא דחייה בידים
כולה אליבא דר"ש אלא
[דף טז] רבה בר בר חנא
דליכא איסור סתירה: כעין שמן
הוי בסמוך לדפנות ואי גרס ולא מן
מה שאוסרת נויי סוכה
חלש על ר' יהודה ורבנן
אית ליה מוקצה היכא דדחייה בידים
קאמינא. ולא משום איסור אלא משום
הסמוך לה מיירי במה שעל הסכך
בכל החג כדמוכח לה
לשיולי ביה, בעו מיניה
מאידך ברייתא, אבל. תוס'
שנים שהביאו גט ממדינת
לא כל שכן אלא לאו ר' שמעון היא לעולם
מצוה דהואיל דהוקצה למצותו דשבת
וטעמא משום דסתר אוהלא כדאמר
הרא"ש. יג. [ד]לר"ש לא
הים צריכים שיאמרו בפנינו
התם: ואם התנה הכל לפי תנאו.
הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא
רבי יהודה ואוכל אצטריכא ליה סד"א כיון
מיתסרי אלא כל ז',
נכתב בפנינו נחתם או אין
וביה"ש דשמיני בלבד. חי'
צריכין. אמר להו אין צריכין
יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו
בריש המביא (ג"ז שם) פריך עלה
❖
דקאכיל ואזיל לא ליבעי הזמנה קמ"ל כיון
הר"ן.
ומה אילו אמרו בפנינו
ומשכבה אין בו מצוה אבל בסוכת החג
והא קא סתר אוהלא ומוקי לה
גירשה מי לא מהימני.
דהעלן לגג אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו
אדהכי אתא ההוא חברא
מצותה כל שבעה והקצאתה כל זמן
בסוכה נפולה וברעועה דמאתמול
בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי
שקלא לשרגא מיקמייהו,
רבינו חננאל
ו)
דעתיה עלה: אלא בגרוגרות
מצותה: אלא גרוגרות וצמוקין. גרוגרות
אמרי רחמנא או בטולך או
פצעילי
וצימוקין. בירושלמי מפ' שמסריחין
דהא רב הוא דאמר מניחין
בטולא דבר עשו. למימרא
תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו
נר ע"ג דקל בשבת [ואין
דרומאי מעלו מפרסאי והא
שם מעט אין ראוים לאכילה עד שיתייבשו וכן צימוקים דענבים: היה
בינתיים כיון שמתקלקלין כל כך אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב:
מניחין נר ע"ג דקל ביום
תני ר' חייא מאי דכתיב
וכן אתה אומר באפרסקין. אף על פי שאין מתקלקלין כל כך
אוכל בתאנים. רבותא אשמעי' דהוה אכיל ואזיל מכיון דאסקינהו אסח
[איוב כח] אלהים הבין דרכה
טוב], מכלל דרב כר' יהודה
(א)
והוא ידע את מקומה, ידע
סבר ליה דאמר הנר
מקצה אותם מדעתו: היכא דלא דחייה בידים אית ליה
דעתיה ואקצן: חבושין. קויינ"ץ: וכן אתה אומר כו'. ואע"ג דהני חזי כל
שהדליקו בו בשבת אין
הקב"ה בישראל שאין
מוקצה. כגון הא דתנן בפרק מפנין (לקמן קכו:) ולא את האוצר ותנן
שעתא ואפי' נשתהו לא נתקלקלו מיהו הואיל ואקצינהו אסירי: אי נימא ר"י.
יכולים לקבל גזירות של
מטלטלין אותו, אבל ביו"ט
עשו הרשע לפיכך הגלה
שמטלטלין אותו ונמצא
למה לי הנך דנקט דדחינהו בידים אפי' הכניסן נמי לאוצר בעו הזמנה:
נמי בפרק בתרא (דף קנו:) רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה
אותם לבבל. ובמס' יבמות
משתמש במחובר לקרקע
מע"ש אסורה כו':
פצעילי
בפרק הבא על יבמתו [דף
אסור. (ואין מניחין נר ע"ג
ואוכל איצטריכא ליה. מדנקט אוכל במוקצה דדחייה בידים נראה דאזיל ואכיל שרי ליה לר"י במוקצה דלא דחייה בידים כגון גבי אוצר:
דקל ביו"ט) ואוקימנא
סג] אמרו מאי דכתיב [דברים
אליבא דר' יהודה דשני ליה
בגוי נבל אכעיסם, ר'
לב]
לדבריו בין שבת ליו"ט, אבל ר'
יוחנן אמר אלו חברים.
שמעון לא שני ליה בטלטול הנר בין שבת ליו"ט. איני דרב כר' יהודה עביד ליה, והא רב התיר לטלטל נר מפני חבארי בשבת.
אמרו ליה לר' יוחנן אתו חבארי לבבל שאג ונפל, [א"ל] מקבלי שוחדא תריץ ויתיב. גזרו על שלש מפני שלש, על בשר מפני
המתנות, על מרחצאות מפני טבילה, קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם. ובשאלתות דרב אחא מן שבחא כך פירשו ושנינן הא אמר רב בהא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, מכלל דרב סבר לית הלכתא כר' שמעון. והא דא"ר יוחנן אין
בפרשת וארא אל אברהם ובמלכות פרסיים היו חברים שבהן מחזרין על בתי ישראל ומכבין את הנרות וחותין את הגחלים ומוליכין מוקצה לר"ש אלא מידי דאיתקצאי לאיסורא, כגון שמן שבנר בשעה שדולק, או כגון עיטורי סוכה וכיוצא בהן הואיל והוקצו
אותן לבית האור שלהן שהיא ע"ז. ולא היו עוזבים לא אש ולא גחלים שילינו בלילה חוץ מע"ז שלהן שהיא בית נורא. כדי
למצווה, פשוטה היא.
הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בשעת הדחק. הוא ר' שמעון שאמר הנר שכבתה מותר לטלטלה דלית ליה מוקצה, וכל ר'
שמעון סתם במשנה ובברייתא הוא ר"ש בן יוחאי, וכל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה בר' אלעאי. ובמסכת מנחות בפרק הקומץ [דף יח] אמרו מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי ור' אילעאי תלמידו של ר' אליעזר שנה לך משנת ר' אליעזר.