מו:
כירה פרק שלישי שבת
תוס' ישנים
מסורת הש"ס
ואמר עולא מה טעם. להכי איצטריך לפרושי האי טעמא משום
השירים. אצעדות: הרי הן ככל הכלים. אע"פ
שאסור לצאת בהן
א
א) הא דלא מייתי מתניתין
א) מו"ק יב:, ב) [לעיל מד.]
ביצה ל:, ג) ביצה כו., ד) לקמן
דכל הכלים נוטל אדם קורנס
דמשמע ליה דסבר האי תנא כמאן דאסר לקמן להתקשט
לרה"ר כדאמרי' בפרק במה אשה יוצאה (לקמן נט:) גזירה דילמא
קנז. נדרים עז., ה) יבמות כט:
לפצוע בו אגוזים משום
בהן בחצר מדקתני הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר פירוש ככל
שלפא ומחויא מיהו תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן שלא כדרך
דהתם נמי מיוחד להיתר
גיטין פג: נדרים עג: נדה
מו:, ו) לקמן קנז. נדרים עז:,
לפצוע בו אגוזים אבל השירים
מלבוש: מומו ניכר. גבי בכור קאי: מי יימר דמזדקק ליה חכם.
הכלים שמלאכתן לאיסור דשרי לצורך גופן ומקומן ולהכי מפרש עולא
ב
ג
ז) [תוספתא ביצה פ"ב] [לעיל
כו' אין עושין כ"א ללבוש
דאיכא תורת כלי עליהד וקשה לר"י
שימצא חכם שיזקק לו ביו"ט לראות
וכיון דאסור להתקשט בהן
כב. כט: ביצה כג: פסחים קא.
מנחות מא:], ח) כלאים פ"ט
אם מום קבוע הוא או לא: מפירין
דאמר בפ' מי שהפך (מ"ק יב: ושם) ר'
ה"ל לאסרן לטלטל אפ"ה
השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל
א) א)
כיון דאיכא תורת כלי עליה
מ"ה לעיל כט: פסחים כו:,
נדרים. בעל לאשתו: ונשאלין
יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא
הכלים הנטלים בחצר $ ואמר עולא מה טעם
ט) [לקמן עג.], י) רש"ל מ"ז,
שרי והכא נמי ל"ש כ :
לנדרים. לחכם להתירן: שהן לצורך
[עי' פי' רש"י שם] שמע ר' אמי ואיקפיד
ב) וליכא למימר דאע"ג
כ) [עי' תוס' לעיל ל"ט: ד"ה
הואיל ואיכא תורת כלי עליה הכא נמי
❖
דנפל מום מעי"ט איכא ג'
אלא פניו וע' הר"מ],
שבת. כגון נדר שלא יאכל היום:
אמר רב יוסף מ"ט איקפיד והתניא
הואיל ואיכא תורת כלי עליה א"ר נחמן בר
מי יימר דהבעלים לא היו
ואמאי. מותרת לאכול ואפי' שרי לה
השירים והנזמים כו' ומאי פריך מינה
יודעים כלל שהיה בו מום
יצחק בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא לרב
לא היה דהתם מפ' כל שאין
גליון הש"ס
אדרבה מינה משמע דאסור לצאת
בעל ליתסר לה משום מוקצה דהא
מומו ניכר לחכם משמע אבל
אויא רמי ליה אביי לרבה תניא ב) מותר
בהן כדפי' והתם קאמר נפק דמשמע
אסחה דעתה ואמרה מי יימר
גמ' ואמר עולא. עי' לקמן
בעלים יודעים ולאדא בר
השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון
אוכמי צ"ל דאע"ג דר"ש
דף נט ע"ב תוס' ד"ה מאן
דמזדקק לה בעל: על דעת בעלה.
דרך מלבוש ונראה לר"י דחומרתא
דרכה: תוס' ד"ה מי יימר
איירי דנפל ביה מום מעי"ט
מתיר אלמא לר' שמעון לית ליה מוקצה
דמדושא היינו טבעת של עץ כמו
ע"מ אם ירצה הבעל וסמכה עליה
מדקאי על ר"י מ"מ מיירי
דמזדקק לה בעל ואע"ג וכו'
דמזדקק לה ביום שמעו: הכא מי
נמי בנפל בו מום בי"ט או
דהא חזי לשאר ב"א. עי'
שמפרשים רבותיו של רש"י ולא של
ורמינהו ג) רבי שמעון אומר כל שאין מומו
מום עובר מעי"ט מדקתני
לקמן דף קכז ע"ב תוס' ד"ה
יימר כו'. והדיוטות לא מצו למישרייה
אלמוג כמו שהוא מפרש דאלמוגין
ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן הכי השתא
כיון דחזיא: שם ד"ה דכל
אין זה מן המוכן דמשמע
מפרש בראש השנה (דף כג.) כסיתא
לבכור אלא במום הידוע לכל כגון
אפילו ביקרו אינו מבוקר:
היכא וכו' אע"פ שזה
התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו
ג) והר"ם תירץ דהכא
התירוץ דחוק. עי' בבכורות
מחוסר אבר: איסורא דאורייתא.
והכא קאמר דמדושא אלא של עץ אחר
❖בידים:
בנדרים דדחיא בידים הי' לנו
דף כה ע"א תוס' ד"ה דהוי
הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום
❖
הוא ששמו מדושא ואין שם תכשיט
כיבוי אב מלאכה הוא ט). חריץ ליכא
לאסור כי התם דלא דחיא
ליה:
מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא ואת"ל
עליו וכשיוצאים בו דרך מלבוש לא הוי
איסור דאורייתא דחופר כלאחר יד
דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום
קישוט אלא טלטול בעלמא ולהכי ידע
הוא דחופר דאמר לקמן תולדה
מוסף רש"י
קבוע ואם תמצי לומר דנפל ביה מום קבוע
מוסף תוספות
רב יוסף דר' אמי לא איקפד אלא
דחורש וחייב ה"מ חופר כדרכו במרא
השירים. נושקי"א בלע"ז
וקרדום: מוכרין כדרכן. ואפי' של
משום טלטול והשתא מייתי שפיר
מי יימר דמזדקק ליה חכם מתיב רמי בר
(מו"ק יב:). מותר השמן
א. פרש"י ז"ל אע"פ
שבנר ושבקערה. נר
כלאים לובשו להראותו בשוק: ובלבד
שאסרו חכמים לצאת בהם
מהך ברייתא דשרי לטלטל לצורך גופו
חמא מפירין נדרים בשבת [ונשאלין
ד)
קרויזיי"ל, מותר השמן שנותן
לרה"ר. נראה מדבריו ז"ל
שלא יתכוין. להנאת חימום. והא
או לצורך מקומו כשאר כלי' שמלאכתן
לנדרים שהן] לצורך השבת ואמאי לימא
בנר או בקערה, שמן הניתן
דבחצר מותר להתקשט
לאיסור דניטלין לצורך גופו או לצורך
ר"ש היא מדאזיל בתר כוונה:
להדלקת הנר של שבת וכבה,
בהם. ולא נהירא וכו'
מי יימר דמיזדקק לה בעל התם כדרב פנחס
המותר יש בה משום מוקצה
[ד]א"כ פשיטא שניטלים
מקומו ונפק לחצר קאמר אבל לרה"ר
לדבר
ואסור (ביצה ל:). אין זה מן
בחצר שהרי נלבשים שם
משמיה דרבא ה) דאמר רב פנחס משמיה
אסור כדאמרי' בפ' הדר (עירובין סט.
המוכן. לאו משום מוקצה
ולמה הוצרך עליו לטעם
דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא
נודרת ת"ש נשאלין לנדרים
אסר ליה, דהא לית ליה
זה שאמר עולא, אלא
ו)
ושם) ההוא גברא דנפיק בחומרתא
מוקצה, אלא לפי שמתירו
ודאי. ריטב"א. ב. ואי הוה
של צורך השבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק ליה חכם התם
דמדושא חזייה לר' יהודה נשיאה
ביו"ט נראה כמתקנו, או
שרי להתקשט בהן בחצר
דהוה ליה כדן דין דגזור
הוו ככלים שמלאכתן
אי לא מיזדקק ליה חכם סגיא ליה בג' הדיוטות הכא מי יימר דמיזדקק ליה
כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לר'
ביה משום שבות, והכי
להיתר. תוס' הרא"ש.
יהודה: והתנן ר"ש אומר כל
חכם רמי ליה אביי לרב יוסף מי אמר ר' שמעון כבתה מותר לטלטלה כבתה אין
קאמר אין התרתו היתר
[ו]פשיטא שניטלים בכל
ואינו מוכן להכשר (שם כו.).
שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן
החצר וכו' ומה הוצרכנו
לא כבתה לא מאי טעמא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעינן ליה לר'
מפירין נדרים בשבת. בעל
בטעמו של עולא. ריטב"א.
המוכן. קשה לר"י מאי קא פריךה הא
לאשתו ואב לבתו (נדרים עז.).
ג. דאפ"ה ניטלים אפי'
שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דתניא ז)ר' שמעון אומר גורר אדם כסא
לצורך השבת. כגון שנדרה
ע"כ טעמא דר"ש לאו משום מוקצה
בחצר שאינה מעורבת
מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ כל היכא דכי מיכוין איכא
מאכילה ומתכשיטין (שם).
לצורך גופם ולצורך
אלא משום דסבר דאין רואין מומין
דבר שאין מתכוין מותר.
מקומם ככל הכלים כיו"ב
איסורא דאורייתא כי לא מיכוין גזר ר"ש מדרבנן כל היכא דכי מיכוין איכא
ביו"ט דהא ר' יהודה דאית ליה טפי
ואף על גב דקעביד חריץ
שמלאכתם
לאיסור
והוי תולדה דחורש או בונה
איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי ר"ש לכתחילה מתיב רבא ח) מוכרי כסות
הניטלים בחצר. ריטב"א.
מוקצה שרי התם בריש אין צדין
. מוכרי כסות
ד. וחזו לכסויי וכו' והיינו
(לעיל כב.)
מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני
(ביצה כה: ושם) בכור שנפל לבור ירד
מוכרין כדרכן. מעוטפים
דש"מ דתורת כלי עליו
בכסות כלאים (פסחים כו:),
מילתא רבתי היא. ריטב"א.
מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה
הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דכי מיכוין איסורא
כסות של כלאים לובשו בשוק
ה. דאית לי' לר"ש
וישחוט ואם לאו לא ישחוט וי"ל
ו
דאורייתא איכא כי לא מיכוין שרי רבי שמעון לכתחילה אלא אמר רבא
כדי להראותו למוכרו, דלא
מוקצה. חי' הר"ן. ו. ומוקי
אסרה תורה אלא לבישה שהיא
לה התם דפליגי בנפל בו
דדייק מדלא קתני ר"ש אוסר לפי
הנח
להתחמם כדרך כל הלובשים,
מום עובר מערב יו"ט
שאין רואין מומין בי"ט דהוה משמע
והעלאה דומיא דלבישה
והשתא הו"ל מום קבוע,
נמי דמתהני בה (לעיל
לכתחילה אסור אבל בדיעבד מבוקר ומדקתני אין זה מן המוכן משמע דהוי מוקצה ואפי' בקרו אינו מבוקר ובהכי פליגי דר' יהודה סבר
ור' יהודה ס"ל רואין
ז
כט:). ובלבד שלא יתכוין.
מומין ביו"ט הלכך לא
רואין מומין בי"ט הלכך לא הוי מוקצה דמיירי בנפל בו מום מעי"ט כדמוקי לה התם ור"ש סבר אין רואין ולכך אפי' ביקרו אינו מבוקר
ח
ט
י
יא
יב
להנאת לבישה (פסחים שם).
אסח דעתיה מינה, ר"ש
משום מוקצה וא"ת דבביצה משמע דאביי סבר כאדא בר אוכמי דאמר לר"ש היכא דנפל בו מום מעי"ט אם בקרו מבוקר דאמר אביי התם
והצנועין. כשרים שמרחיקין
סבר אין רואין מומין
יג
עצמן מכל לזות שפתים (לעיל
ביו"ט. תוס' הרא"ש. ז. כיון
כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא מדקתני תלת בבי בברייתא י) (ומוקמא ההיא ברייתא כאדא בר אוכמי) וע"כ הא דשני ליה בין נפל בו
כט:) או: פרושים שמתרחקים
שלא נודע שהוא מום
מום קבוע מעי"ט לנפל בו מום בי"ט משום דבנפל בו בי"ט ב)איכא תלתא מי יימר כדקאמר בסמוך ובנפל בו מעי"ט ליכא אלא חד מי יימר
מן הכיעור ומן הדומה לו
קבוע מאתמול. תוס' ביצה
❖
(פסחים שם).
כה: ד"ה בכור. ח. וידוע
דמיזדקיק ליה חכם מאי קשיא מנר שכבה דליכא כל הני מי יימר וי"ל דחזר בו אביי ולית ליה י) (דאדא בר אוכמי) משמע מתני' דרב
שמום קבוע היה מאתמול.
אושעיא דאדא בר אוכמי משבש ותני דמתני' דהתם נמי דיקא כרב אושעיא כדמפרש התם: מי יימר דנפל ביה מומא. נראה דכל הני
תוס' ביצה כה: ד"ה בכור.
ט. דמאתמול דעתיה
רב נסים גאון
מי יימר דקאמר רבה לאו דווקא דהא ר"ש אסר אפי' בנפל בו מום קבוע מעי"ט דהשתא ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם דהא
יד
עלויה. תוס' ביצה כה: ד"ה
קאי אר' יהודה דלא שרי אלא כשהיה בו מום קבוע מעי"ט דהא פריך אהא דקאמר ר' יהודה ואם לאו לא ישחוט פשיטא ומשני לא
התם אי לא מזדקק ליה
בכור. י. אך שלא הראה
חכם סגיא בג' הדיוטות.
לחכם מבעו"י. תוס' ביצה
צריכא דנפל ביה מאתמול מום עובר והשתא הוה ליה מום קבוע מהו דתימא כיון דדעתיה עילויה נשחטיה קמ"ל א"כ הא דקאמר אם יש
כה: ד"ה בכור. יא. דאי נפל
משתכח עיקר דילה
בו מום יעלה וישחוט היינו ע"כ מום קבוע מעי"ט ואפי' לאדא בר אוכמי דשרי ר"ש בדיעבד בחד מי יימר מ"מ בנפל בו מום עובר מעי"ט
ביה מומא ביו"ט ודאי לא
במסכתא דנדרים בפרק
דאיכא תרתי מי יימר לכאורה משמע התם דאסר לכך נראה דלאו דוקא הן דאפי' בחד מי יימר סגי וכן מוכחא מאתקפתא דרמי בר
הוה שרי ר' יהודה, דהוי
נערה מאורסה [דף עח] אהרן
מוקצה מחמת איסור, דלא
חמא דפריךטו מחד מי יימרטז: מי יימר דמיזדקיק לה בעל. ואע"ג דפירות שנדרה מהם אינם מוקצין לענין טלטול $דהא חזו לשאר בני אדם
ובניו וכל ישראל בפרשת
הוה דעתיה עליה מאתמול
נדרים למאי הילכתא, אמר
מ"מ אית לן למימר מיגו דאיתקצאי בין השמשות מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם: מי יימר
ולר' יהודה אית ליה
רב אחא בר יעקב להכשיר
מוקצה. תוס' ביצה כה: ד"ה
ג' הדיוטות. וכותיה גרסי'
דמיזדקיק לה בעל. תימה מי דמי התם ודאי לא מיזדקיק ליה חכם דאין רואין מומין בי"ט אבל הכא דאין לך איסור בדבר מיזדקק לה
❖
בכור. יב. הלכך לאו
.
בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ]
בעל ולית לן למימר מי יימר דהא לר' יהודה דקסבר רואין מומין בי"ט לא אמרי' מי יימר וי"ל דבעל נמי לא ניחא להזדקק דזימנין
ג)
יז
דעתיה עלויה מאתמול.
דשרי נדרים שנדרה לדבר מצוה: התם אי לא מיזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות אבל הכא כו'. ואע"ג דבפ"ק דחולין (דף יח:)
תוס' ביצה כה: ד"ה בכור.
יג. דאתקצאי מחמת
רבינו חננאל
אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה היינו דוקא במומין
איסורא דאין רואין מומין
ביו"ט. חי' הר"ן. יד. דאית
כמו (ש"מ עולא) [שא'
מובהקין כגון ניסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו כדאמרינן בשילהי כל פסולי המוקדשין (בכורות לו:) וה"נ דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקקי
ביה כל הני מי יימר אית
עולא] בשירים ונזמים
ליה ג' הדיוטות דודאי לא מיזדקקי ליה משום דאין רואין מומין בי"ט והא דנקט דמיזדקק ליה חכם משום דחכם שרי בכל מומין:
ליה מוקצה משום דמסיח
וטבעות הואיל ותורת כלי
עליהן. תנא מותר שמן
דעתיה אבל בחדא מי
ולפ"ז א"ש גבי טבל דאמר אם עבר ותיקנו מתוקן דדוקא חכם אמר הכא לא מיזדקיק אבל בג' הדיוטות לא אמר מי יימר ומיהו לפי מ"ש בפנים ה"נ המ"ל כו' לא
שבנר ושבקערה אסור
יימר לית ליה מוקצה דלא
א"ש טבל כדפי' לעיל ולהכי נקט חכם משום דמתיר בכל מומין ועיקר טעמא משום דהכא איכא איסורא והתם ליכא והא דנקט התם אם לא מיזדקיק ליה חכם
להסתפק ממנו ור"ש
מסיח דעתיה מיניה, דלא
היא, דאפי' בחדא מי יימר
מתיר, אלמא לר"ש לית
סגיא בג' הדיוטות אע"ג דשרי חשיב מוקצה אי לא סגיא ליה בג' הדיוטות [ת"י]:
כבתה
ליה מוקצה. איני והא לענין
אית ליה מוקצה. שיטה
אין לא כבתה לא. כן דרך הש"ס דאע"ג דהוה מצי לאתויי רישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת מייתי סיפא ודייק מינהכ):
להר"ן. אלא לרווחא
בכור שנפל בו מום ביו"ט
דכל היכא דקמכוין איכא איסורא דאורייתא. וא"ת דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא וי"ל
יח
דמלתא נקט להו. רשב"א.
אמר ר"ש אין זה מן המוכן.
טו. ממפירין
נדרים.
ושנינן שני זה מזה, בנר
דה"ק דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא כגון בפתילה וצריך להבהבהיט $אע"פ שזה התירוץ דחוק הוא הא בלאו הכי פריך ליה שפיר הרב פור"ת:
רשב"א. טז. דמיזדקק לה
אדם מצפה מתי תכבה נרו
הנח ויסתפק מן השמן ומכין
בעל. רשב"א. יז. וכיון
שכן, לא אתקצאי אפי' בביה"ש. ריטב"א. יח. [ו]איסורא דרבנן בלחוד הוא. ריטב"א. יט. כיון שאם כיבה הוא אב מלאכה
ליה, אבל לגבי מום ליכא למימר הכי דאמר מי יימר דנפיל ביה מומא, ואי נפל מי יימר דמזדקיק ליה חכם. ומותבינן מהא דתנן מפירין
ויש מקום שהוא חייב עליו מן התורה, גזר ר"ש בכל טלטול, שכשאדם רואה את חבירו מטלטל נר הדלוק, מי מפיס לו נדרים בשבת א)לצורך השבת. ושנינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ומבתחלה כך נדרה בחזקת שיפר לה בעלה. והא [דתנן]
נשאלין נדרים לצורך השבת נימא מי יימר דמיזדקיק ליה חכם. ושנינן שני התם דסגיא בג' הדיוטות. רמי אביי ומי אמר ר' שמעון
איזו מהן הבהבה ואיזו לא הבהבה, משא"כ בגרירת מיטה שאין גרירת מיטה וספסל בעולם שיכול לבא עליה לידי איסורא
דאורייתא. רמב"ן. כ. שמסריח אינו ראוי לשום דבר אלא לכסות כלי, דלא חשיב תשמיש. ריטב"א.
כבה הנר מותר לטלטלו, מכלל דאי לא כבה חייש דילמא כי מטלטל ליה שמא יכבה, והא איהו דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל
ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. הנה דאע"ג דנעשה חריץ כיון דבלא כוונה נעשה לא חייש ר' שמעון. ושני כל היכא דכי מכוין
אתי למינגע באיסורא דאורייתא, כגון כביית הנר וכיוצא בו חייש ר"ש וגזר מדרבנן, וכל היכא דכי מכוין איסורא [דרבנן] היא, כי לא מכוין [שרי] ר"ש לכתחילה. איני והא מוכרי כסות כו', וכלאים איסורא דאורייתא היא, וכי לא מיכוין שרי ר"ש לכתחילה. ומשני רבא
א) עי' בחלופי גרסאות.