מח:
במה טומנין פרק רביעי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכי
מה בין זה למגופת חבית. פי' בקונטרס דתניא לקמן בפרק
מה בין זו למגופת
חבית. דתניא בפרק חבית שנשברה (לקמן דף קמו.)
ז א מיי' פי"ב מהלכות פרה
א) [עוקצין פ"ב מ"ו ע"ש],
ב) [גי' הערוך בערך שלל תנן
הלכה ו:
חבית (דף קמו. ושם) רשב"ג אומר מתיזה בסייף ומניחה לפני
מביא אדם חבית ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים:
ח ב מיי' פ"כ מהלכות כלים
שלל הכובסין והבגד שהוא
האורחין ואין נראה לר"י דא"כ מאי משני זה חיבור וזה אינו חיבור
מגופה אינה מן החבית עצמו ואע"פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור
תפור בכלאים חיבור לטומאה
הלכה יג:
ט ג מיי' פי"ז מהלכות כלים
וכו'], ג) כלים פ"כ מ"ג,
שהרי לינטל עומדת אבל הבגד כשנארג כולו חבור: שלל של כובסים.
התם נמי חיבור הוא דרשב"ג שרי להתיז אפילו גוף החבית עם
ד) כלים פ"ה מ"ג, ה) לקמן
הלכה ה:
המגופה כדמוכח התם דבעו מיניה
דרכם לשלול הבגדים זה עם זה
י ד מיי' פי"ב מהלכות פרה
נח: [שתי ברייתות הן
❖
מרב ששת מהו למיברז חביתא
קטנים עם הגדולים כדי שלא יאבדו :
הלכה ד:
בתוספתא דכלים ב"מ פ"ג],
מה בין זו למגופת חבית א"ל רבא זה חיבור
ו)
ו) ובביצה ז. פירש"י בשט"א
❖
ובגד שתפרו בכלאים. והן שתי
בבורטיא כו' אמר להו לפתחא קא
וזה אינו חיבור רמי ליה ר' ירמיה לרבי זירא
בלע"ז ע"ש,
מכוין ואסור ופריך מהא דשרי רשב"ג
חתיכות של בגד צמר שתפרו בחוט
הגהות הב"ח
א)תנן ב)אשלל של כובסין ושלשלת של מפתחו'
להתיז ראשה בסייף ומשני התם ודאי
של פשתן דודאי סופו ליקרע ולהפרד
❖
(א) גמ' מקל שעשאו יד:
והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה
גליון הש"ס
לעין יפה קא מכוין אבל הכא אי
זה מזה משום איסור כלאים וכן שלל
א
עד שיתחיל להתיר אלמא שלא בשעת
גמ' עבדו בהו רבנן היכרא.
של כובסין סופן להפרד אפ"ה חיבור
לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מיפתח
לעיל דף טז ע"א נדה דף לד
מוסף רש"י
מלאכה נמי חיבור ורמינהו מקל שעשה
ג)
ב
(א)
לטומאה ואם נטמא זה נטמא זה:
והא דאסר למיברז חביתא היינו בגוף
ע"א: תוס' ד"ה אי חיבור
יד לקורדום חיבור לטומאה בשעת מלאכה
מספורת של פרקים. ששני
וכו' וצריכים זה לזה בשעת
עד שיתחיל להתיר. דמעשה מוציא מיד
החבית דחביתא חבית גופא משמע
ב
סכינים שלה מתפרדים (לקמן
מלאכה. עי' ביצה דף כג
בשעת מלאכה אין שלא בשעת מלאכה לא
מעשה וכיון שהתחיל להתיר גלי על
ועוד דמגופה שרי דתנן במתני' אין
נח:). ואיזמל של רהיטני.
ע"ב תוס' ד"ה משום שלשה
❖
ידי מעשה דלאו חד בגד הוא: שלא
כלים:
פלינה של אומנים תריסים,
נוקבין מגופה של חבית דברי רבי
א"ל התם שלא בשעת מלאכה אדם עשוי
שנותנים האיזמל לתוך בין
בשעת מלאכה. כגון שלל של כובסין
יהודה וחכמים מתיריןג משמע דשרי
לזורקו לבין העצים הכא שלא בשעת
שני עצים העשויין לכך ולאחר
רשב"ג אפי' בגוף החבית דלעין יפה
שלא הוצרך לשוללו אלא משום שעת
מלאכתו נוטלו ומצניעו (שם).
לעזי רש"י
מלאכה נמי ניחא ליה דאי מיטנפו הדר
ושלא בשעת מלאכה.
קא מיכוין והכי הוה ליה לשנויי
כיבוס ואפילו הכי חשיב ליה חיבור
הואיל ואין צריכין להיות
בשט"א (במסוה"ש).
מחוור להו בסורא מתנו לה להא שמעתא
אחר כיבוס: מקל. של עצים בעלמא:
בשמעתין הכאד לפתחא מכוין התם
מחוברין הוו להו כשני כלים
הכלבה (תפירה גסה).
❖
משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו משמי'
ואין חיבור ואע"פ שמחוברין,
פליינ"א. מקצועה.
שעשאו יד לקורדום. שלא קבעו
לעין יפה מכוין ופיר"ת וכי מה בין
דע"כ שלא בשעת מלאכה
דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא מאן
לתוכו: חיבור בשעת מלאכה.
זה לנקיבת מגופת חבית דתנן בפ'
דומיא דשעת מלאכה קאמר,
ובשעת מלאכה מחוברין הן,
תנא הא מלתא דאמור רבנן כל המחובר
רב נסים גאון
חבית (גם זה שם) אין נוקבין מגופת
ואע"פ דבאנפי נפשיה פשוטי כלי
וגזרו לחומרא על הטומאה
חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין
עץ לא מקבלי טומאה הכא בית יד
לו הרי הוא כמוהו א"ר יהודה אמר רב ר"מ
ה
דליהוי חיבור ועל הזאה דלא
אי ככירה דמו אפילו
ליהוי חיבור, ומשום הכי קתני
באויר נמי ליטמו. עיקר
וא"ת [התם] לכ"ע לא מיחייב חטאת
הוא ונתרבו ידות לכל תורת כלי או
היא דתנן בית הפך ובית התבלין ובית
ד) ג
חיבור לטומאה לעולם ואין
דילה משתכח בתורת כהנים
❖
כדאמר התם בגמ' דבר תורה כל
האוכל בפ' העור והרוטב (חולין קיח.):
הנר שבכירה מטמאין במגע ואין מטמאין
חיבור להזאה לעולם (שם).
וכל כלי חרש אשר יפול
לזורקו. למקל ומצניע הקורדום
פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא
מהם אל תוכו, מתוכו
באויר דברי ר' מאיר ור"ש מטהר בשלמא
הוא מיטמא ואינו מטמא
לבדו: ניחא להו. שיהו שלולין: דאי
אינו פתח אבל הכא פתח בית הצואר
מאחוריו כו'. יכול אף
מוסף תוספות
לר"ש קסבר לאו ככירה דמו אלא לר' מאיר
מיטנפי הדר מחוור להו.
עשוי הוא להכניס ולהוציא ואם כן
ע"י השלל
הכלים יהו מיטמאין באויר
אי ככירה דמו אפילו באויר נמי ליטמו אי
א. לפיתחא קא מכוין.
כלי חרש, תלמוד לומר
הזה: להא שמעתין. דלקמיה מאן
מאי קשיא ליה ויש לומר דהכי פריך
רשב"א. ב. ושמעינן מינה
[האוכל] אוכלין מיטמאין
לאו ככירה דמו אפילו במגע נמי לא ליטמו
תנא להא כו': כל המחובר לו. כגון
כיון דמחייבת חטאת בפותח בית
דמגופה של חבית קא
באויר כלי חרס ואין
מתיז, מדקא מייתי לה על
הכלים מיטמאין באויר כלי
לעולם לאו ככירה דמו ורבנן הוא דגזרו
הצואר משום דעשוי להכניס ולהוציא
שלל של כובסין דאמרן לעיל חיבור
ו
הא דמיברז חביתא
חרס. ובפרק ב' מן מסכת
א"כ נמי גבי מגופה אם עשוי להכניס
ונטמא אף זה שלא נגעה בו הטומאה.
בהו אי גזרו בהו אפילו באויר נמי ליטמו
בבורטיא. רשב"א. ג. אלא
כלים שנינו כלי חרס
ודאי בגוף חבית הוה
וכלי נתר טומאתן שוה
ולהוציא היה חייב חטאת הלכך
ואי לאו דחיבור הוא הוי טהור ואע"ג
$ עבדו בהו רבנן היכרא כי היכי דלא אתי
שאוסר רב ששת ואפ"ה
ומטמאין באויר, ותמצא
השתא נמי שאינו עשוי אלא להוציא
דנגע בהאי דאין כלי מקבל טומאה
פרכי' עלי' מהא דרשב"ג
בפרק יציאות השבת [דף טז].
למשרף עליה תרומה וקדשים ה) תנו רבנן
אלא מאב הטומאה: בית הפך ובית
היה לאסור מדרבנן ומשני זה חיבורז
דשרי להתיז ראשה בסייף,
והמשנה והתוספ' מליאה
מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני
ואם איתא דרשב"ג לא
מענין זה. ובתלמוד בפרק
ד
התבלין ובית הנר שבכירה. כירה זו
וזה אינו חיבור שהמגופה אינה מן
איירי אלא במגופה מאי
ראשון מן שחיטת חולין
חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה מה נפשך
החבית ואפילו אם היה עשוי נקב
מיטלטלת היא ומחוברין לה כלי חרס
פרכינן מינה לרב ששת.
[דף כד] שנו במשנה הטהור
אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי אי לאו
חי' הר"ן. ד. [ב]פותח בית
בכל הכלים טמא בכלי חרס,
שבמגופה להכניס ולהוציא לא היה
קטנים. בית הפך שמושיבין בתוכו
הצואר. תוס' הרא"ש.
ובברייתא גרסינן ת"ר אויר
❖
חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא אמר
שמן להפשיר: מטמאין במגע. אם
חייב חטאת לכך שרו רבנן :
ח
ט
ה. דבית הצואר זה ג"כ
כלי חרס טמא וגבו טהור.
חיבור עד שיתחיל להתיר. האי
אינו מן החלוק עצמו אלא
נפלה טומאה באוירן או לאויר הכירה
רבא דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין
מחובר לו כמגופה
חיבור היינו לטומאה ולא
ונגעה הטומאה לשולי הכירה נטמאו
לטומאה בין להזאה ושלא בשעת מלאכה
לחבית. חי' הר"ן. ו. אע"פ
רבינו חננאל
שאינו מגופו של חלוק.
להזאה כדתנן במסכת פרה (פי"ב
גם אלו או נגעה טומאה לשוליהם
אינו חיבור לא לטומאה
ולא להזאה
חי' הר"ן. ז. שהוא הכל כלי
מפני שהוא מחובר בבגד,
של אלו נטמאת הכירה: ואין
מ"ט) וא"ת ואמאי לא מייתי מתני'
אחד. רשב"א. שאע"פ
אבל מגופת החבית שאינה
וגזרו
מטמאין. בטומאת הכירה כלומר
דמסכת פרה וי"ל משום דלא קתני
שבית הצואר זה אינו
מן החבית עצמה מותר
מגוף החלוק, מ"מ מחובר
לפתחה בשבת. רמי ליה ר'
בה עד שיתחיל להתיר ולא הוה מצי לאוכוחי מינה דשלא בשעת
בטומאת
האויר שאם נפל שרץ באויר הכירה ולא נגעה הטומאה
הוא לגמרי עמו. חי' הר"ן.
ירמיה לר"ז שלל הכובסין
מלאכה נמי חיבור : אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא.
בדופניה היא טמאה דכלי חרס מטמא באויר והן טהורין שאינן
ח. לפי שאין המגופה
כו' עד המקל שעשאו
י
מגופה של חבית עצמה.
יד לקורדום כו'. פירוש
חיבור לה אלא לענין מגע כדמפרש טעמא לקמיה: ור' שמעון
אההיא דשלל של כובסים קאי וכן פירש בקונטרס דבההוא דמקל
רשב"א. ט. כיון שאינו עשוי
הכובסין שוללין יריעות זו
מטהר. במגע את מי שלא נגעה בו הטומאה דכל חד כלי באנפי
שמא אפי' רבי שמעון מודה דכיון שצריך הקרדום למקל הוי חיבור :
יא
להכניס ולהוציא. חי' הר"ן.
עם זו כדי שיהו נוחין
עבדו רבנן היכרא כו'. יבוגבי שלל של כובסין איכא נמי היכרא
י. ובברייתא קא מפרש עד
לכביסה ואינה תפירה אלא
נפשיה הוא. אלמא לרבי מאיר חיבור ופליגי עליה: אפי' באויר
שיתחיל להתיר, דמינה קא
שלילה, מלשון [מ"ק כב:]
ליטמו. מחמת כירה אם נטמאת כירה מאוירה בלא נגיעה: דגזרו
מה שאינו חיבור להזאה והכא גבי כירה לא שייך הך
דייקי' דאפי' שלא בשעת
על המתים כולן שולל
היכרא דלית ביה הזאה : אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו'.
לאחר שבעה. ומשני ליה
מלאכה הוי חיבור, מש"ה
בהו. דליהוו חיבור מדרבנן: עבוד בהו רבנן היכרא. דלא עבדו להו
יג
קא מייתי ברייתא ולא
ר' זירא מקל שעשאו יד
קשה לר"י דבשלל של כובסין נמי תקשה לן הכי אי חיבור הוא
ככירה ממש ליטמא באויר כי היכי דלידעו שחיבור מדבריהם ולא לשרוף
מייתי מתני'. רשב"א.
לקורדום כיון שמשלים
על טומאתן תרומה וקדשים: איזמל של רהיטני. פליינ"א שממחקים
יא. והא דפריך לעיל
אפילו להזאה נמי אי לאו חיבור הוא לטומאה נמי לא ורבא נמי
מלאכתו זורק אותו מקל
יד
מקרדום אשלל של
לבין העצים, אבל שלל
דקאמר דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה
בה את התריסין
ונותנין
הברזל לתוך דפוס של עץ המתוקן לו
כובסים, מכ"ש קא פריך,
של כובסין אע"פ ששלמה
ולאחר מלאכתו נוטלו הימנו: חיבור לטומאה. נטמא זה
אמאי לא קאמר דבין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה גזרו
דקרדום אע"ג דצריך לי'
כביסתן רוצה בשלילותן
לא הוי חיבור, כ"ש שלל
שמא יטנפו יחזור ויחוורום.
טמא זה: ואין חיבור להזאה. וצריך להזות על שניהם:
בה רבנן טומאה כי ההיא דשלל של כובסין ותירץ ר"י דשלל של
של כובסים. תוס' הרא"ש.
מאן תנא כל המחובר לו
וגזרו הרי הוא כמוהו אמר רב
כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם
יב. איכא למידק, וליעביד
נמי היכירא בשלל של
ר"מ היא, ונדחה ופשוטה
צריכים זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חיבור להזאה כיון דמדאורייתא אינו
היא. ת"ר מספורת של
כובסין, ואפשר לומר.
חיבור אבל מספורת של פרקים פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה כיון שמשמשין שניהם תשמיש א' $וצריכים זה לזה בשעת מלאכה
טו
טז
יז
פרקין, פי' שמתפרק זה
רמב"ן. יג. דכלי חרס אין
לו טהרה אלא שבירה.
מזה, וכן באיזמל של
מה שאין כן בשלל של כובסים שאין תשמיש בגד זה צריך לזה כלל והא דפריך אי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא לאו דוקא ועיקר קושיתו הוא
ריטב"א. [ולכך] איצטריכו
רהיטני, חיבור לטומאה
דאמאי אינו חיבור להזאה ורשב"א מפרש דגבי שלל של כובסין אתי ליה שפיר אע"ג דאינו חיבור להזאה משום דלא הוי חיבור מן התורה גזרו
יח
למעבד בהו האי היכרא
ואם נטמא אחד נטמא
דלא ליטמו באויר. רשב"א.
האחר, ואינו חיבור להזאה.
רבנן שיהא חיבור לטומאה כיון שכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה אבל גבי מספורת פריך שפיר אי לאו חיבור הוא מדאורייתא אם כן אמאי
יד. דבדידיה נמי קתני
פרשה רבא דבר תורה
גזרו חכמים טומאה כלל דהא כל פרק בפני עצמו טהור מדאורייתא לרבנן דתנן במס' כלים בפי"ג (מ"א) מספורת שנחלקה לשנים רבי יהודה מטמא
במתני' (פרה פי"ב מ"ט)
בשעת מלאכה, כלומר
וחכמים מטהרים אף על גב דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים ולפי זה הא דאמר השחור והזוג של מספרים אף על פי שנחלקו
חבור לטומאה ואינו חבור
בשעה שגוזז בהן חיבור
להזיה.
רשב"א.
הן לטומאה ולהזאה, שלא
טמאים אתי כרבי יהודה ודוחק והא דאמר דגזרו על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אף על גב דשלא בשעת
טו. ומדרבנן הוא דגזרו
בשעת מלאכה אינן חיבור
מלאכה טהור גמור הוא ואין צריך הזאה כלל מ"מ כשחוזרים ועושים בו מלאכה חוזר לטומאתו ישנה והחמירו חכמים בטומאה ישנה
דלהוי חיבור אפי' שלא
לא לטומאה ולא להזאה,
בשעת מלאכה לטומאה
שלא תועיל לו הזאה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חיבור דבר תורה וגזרו על הזאה שבשעת מלאכה אטו הזאה שלא בשעת מלאכה. רשב"א:
ולא להזאה, משום היכר.
דבר תורה בשעת מלאכה חיבור.
תימה מאי שנא ממוכני דאמר (לעיל דף מד:) בזמן שהיא נשמטת דאינו חיבור וצריך לחלק:
תוס' הרא"ש. טז. ואזמל של
רהיטני. תוס' הרא"ש.
ועל
יז. פריך שפיר דאי חיבור
הוא מדאורייתא לטומאה, גם להזאה יהא חיבור, ואם אינו חיבור כלל מדאורייתא, אמאי גזרו בו רבנן טומאה כלל. תוס' הרא"ש. יח. [ו]ה"ק, ואפי' תרצה לדחות דלאו חיבור הוא ולהכי לא הוי חבור להזאה, א"כ אפי'
לטומאה נמי לא, דהא כל היכא דאמרת חבור לטומאה אמרי' נמי דה"ה להזאה. ריטב"א.