במה טומנין פרק רביעי שבת
נ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
אי איתמר כו'. אין גירסא זו נכונה דלכאורה משמע שלרבא
נוטל את הכיסוי.
אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי אלא על
יט א מיי' פכ"ה מהל' שבת
א) [תוספתא פ"ד], ב) לקמן
קכה: קכו:, ג) [עי' תוס'
הל"ט סמג לאוין סה
ידי כיסוי: יחדן להטמנה. לעולם: רבינא אומר. לעולם כדקאמר
עצמו היה מקשה וטפי הוי ניחא אי הוה גרס אלא אמר
לקמן קכה: סד"ה ואזדו],
טוש"ע או"ח סימן רנט
רבא אבל לפי זה הוה צריך לומר דרבינא לפלוגי אתא:
רבא אם טמן בהן מותר לטלטל דכמאן דיחדן להכי דמו ורבא לאו
ד) [תוספתא פ"ו], ה) רש"ל
סעיף א:
רבינא אומר בשל הפתק שנו. ומילתא דרבא כדקאמר מעיקרא
כ ב ג מיי' פכ"ה מהל'
מ"ז עי"ש, ו) לקמן קמא.,
אמתניתין קאי דמתניתין בגיזין של הפתק דודאי עתיד להחזירן משם
ז) ביצה ח., ח) נ"א אבל,
שבת הלכה כא טור
ולא יחדן לכך: הפתק. מערכה
ובשאינה של הפתק ותימה דרבא
ט) [תוספת' ביצה פ"ד],
שו"ע או"ח סימן שח סעיף
י) ח"מ מ"ז, כ) [לעיל מא:],
גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן
קאמר לא שנו משמע דאמתניתין
כ:
נוטל את הכיסוי והן נופלות אלא אי איתמר
כא ד מיי' פי"ט מהל' שבת
ל) [שם וש"נ], מ) [רש"ל],
לסחורה שקורין ט"ש בין של בגדים
קאי והא מתניתין מיירי בשל הפתקא
הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שלא
נ) שלא צבען ולא כרכן
הלכה טז טור שו"ע שם
❖
בין של צמר בין של חגבים ובשר
וי"ל דרישא מיירי בכל גיזי צמר בין של
סעיף כד [וסי' שא סעיף נ]:
במשיחה והיינו כרב אסי כצ"ל,
יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין
כב ה ו מיי' פכ"ה מהל'
מלוח: חריות. ענפים קשים כעץ.
הפתק בין שאינם של הפתק דאין
אותן איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יעקב
שבת הלכה כב סמג שם
משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו
מטלטלים אותן וקאמר רבא לא שנו
טוש"ע או"ח סי' שח סעיף
לעזי רש"י
א"ר אסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא
לח וסימן תצח סעיף יז:
עלין שלהן קרי להן חריות: שגדרן.
בהנהו שאינה של הפתק אלא שלא טמן
כג ז מיי' פכ"ג מהלכות
ט"ש. ע≈רמה.
שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה
❖
בהן אבל טמן בהן מטלטלים אותן והא
כל (לקיטת) מ)[קציצת] תמרים קרי
שבת הלכה ז סמג שם
אלו"ם. צ» ƒריף (אלום).
מטלטלין אותן רבינא אומר בשל הפתק
טוש"ע או"ח סימן שכג
גדירה: צריך לקשר. לקשרם יחד
דקתני סיפא כיצד הוא עושה כו' בשל
א
❖
סעיף ט:
שנו תניא נמי הכי גיזי צמר של הפתק
הפתק קאמר ואע"פ שטמן בהן אין
מבעוד יום להוכיח שלישיבה עומדים
א)
מוסף רש"י
מטלטלין כיון שלא הזמינן :
ואם לא קשרם יחד אסור לטלטלן
ב
אין מטלטלין אותן ואם התקינן בעל הבית
שגדרן לעצים. שחתכן
ורב
רבינו חננאל
אסי אמר ישב אע"פ שלא
למחר דלא הוי יחוד במחשבה: ורב
להשתמש בהן מטלטלין אותן תנא רבה
צריך
להיסק (לקמן קכה:).
קשר ושלא חישב. רבינו
אסי אמר ישב. עליהן מבעוד יום:
לקשר. מערב שבת (שם).
וקיי"ל כרבא דאמר שלא
בר בר חנה קמיה דרב חריות של דקל
ב)
הקש שעל גבי המטה.
שנו אלא שלא יחדן
ואע"פ שלא חישב. עליהן לישב
שמשון הזקן פסק כרב אסי מדקאמר
וסתמא להסקה ומוקצה הוא
להטמנה, [אבל יחדן
שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך
למחר גלי דעתיה דלישיבה קיימי:
בסמוך רב אשי שהוא בתראה מתני'
ובא לשכב עליו ומנענעו
להטמנה] מטלטלין אותן,
לקשר רשב"ג אומר אין צריך לקשר הוא
כדי שיהא צף ורך לשכב,
דהא ר' נמי תני כוותיה.
ב
פקורין. פשתן סרוק שנותנין על
נמי דיקא ור"ת פוסק כרב מכח
ג
לא ינענעו בידו. דמוקצה
ורבינא דהוא בתראה
תני לה והוא אמר לה הלכה כרשב"ג
המכה: בציפא. צמר מנופץ הניתן
קושיא כמו שמפורש בפרק כל הכלים
הוא, אבל מנענעו בגופו.
אוקמה למשנתנו בשל
בכתפיו וטלטול מן הצד הוא
הפתקא). פי' הפתק, לשון
איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב
על המכה: בזמן שצבען בשמן. גלי
(לקמן דף קכו. בד"ה ר"י אומר ושם):
דלא שמיה טלטול (לקמן
יוני הוא, כגון אוצר
בפקורין
ובציפא. פר"ח כיפה
דעתיה דלמכה קיימי להניחן עליה
ורב אסי אמר יושב אע"פ שלא קישר
קמא.). או שהיה עליו
ג)
ג
המוטל לסחורה כדתנן
כר או סדין. דגלי דעתיה
בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא
שיש בה שער ונותנין
בע"ז [לט:] החגבים הבאים
ואע"פ שלא חישב בשלמא רב הוא דאמר
דאקציה לשכיבה מעתה תורת
מן הסלילה אסורין ומן
ישרטו מלבושיו את מכתו והוה ליה
אותה בראש הקרח ונראה שהוא
כלי עליו (שם). מכניס אדם
כת"ק ושמואל נמי הוא דאמר כרשב"ג
ההפתק מותרין, ותניא [שם
שער ראשו: אבל לא צבען בשמן
כמלבוש דעלמא. אבל לא צבען בשמן
מלא קופתו עפר. בסתם
מ:] חגבין והקפלוטאות
אלא רב אסי דאמר כמאן הוא דאמר כי
ונותנו במקום אחד, ועושה
הבאים מן ההפתק ומן
אין יוצאין בהן. לאו דוקא אין יוצאין
דלאו מלבוש נינהו הוה ליה משאוי
בה כל צרכיו. ולא אמרינן
האוצר ומן הספינה מותרין,
האי תנא דתניא ד) ד יוצאין בפקורין ובציפא
ואין יוצאין בו לר"ה: ואם יצא בהן
דאפילו לטלטלם אסור לפי שאינם
בטלה לה לגבי קרקע הבית
כדתנינן גיזי צמר של
בזמן שצבען (בשמן) וכרכן במשיחה לא
איידי דזוטרא (ביצה ח.).
הפתק אין מטלטלין אותן
ה)
כו'. היינו כרב אסי דאמר ישב
מוכנים אלא נקט אין יוצאין אגב רישא
והוא שיחד לו קרן זוית.
אם התקינן בעל הבית
צבען (בשמן) ולא כרכן במשיחה אין יוצאין
אע"פ שלא קשר ולא חישב: אף אנן
ובסמוך נמי דקאמר אבל יצא בהן
ה)
ולא שטחה, דמוכחא מילתא
להשתמש בהן מותר. חריות
דלצרכיו קא בעי לה, ובעפר
של דקל שגררן לעצים
נמי תנינא. כרב אסי: קש. סתמיה
בהם ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום
שעה אחת מבעוד יום לאו דוקא יצא
תיחוח קאמר שאינו מחוסר
ונמלך עליהן לישיבה.
לטינא קאי ללבנים או להסקה
דהוא הדין ישב בהן בביתו :
ד
אע"פ שלא צבע ולא כרכן במשיחה מותר
לא חפירה ולא כתישה אלא
אוקימנא ר' חנינא בן
❖
ואם יצא בהן שעה אחת כו'.
הכנה (שם).
עקיבא אומר צריך לקשר,
ומוקצה הוא ואם היה נתון על
לצאת בהן אמר רב אשי אף אנן נמי
ר' שמעון בן גמליאל אומר
המטה ולא לשכב עליו ובא בשבת
אע"פ נ) שלא צבע ולא חישב
אין צריך לקשר. אמר
תנינא ו) הקש שעל גבי המטה לא ינענעו
לשכב עליו והוצרך לנענעו ולשוטחו
היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא
רבה בר בר חנא הילכתא
מוסף תוספות
בידו אבל מנענעו בגופו אבל אם היה (עליו)
כרשב"ג, ואע"ג דאמר רב
לשכיבה שלא יהא צבור וקשה: לא
חישב ולא קישר קשה לר"י רישא דקתני
א. ואפי' טמן בהן אין
יקשור הא אמר שמואל
מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין
ינענעו בידו. שאסור לטלטלו: אבל
יוצאין בהן בזמן שצבען מאי אריא
מטלטלין אותן. חי' הר"ן.
יחשוב כרבה בר בר חנה.
מבעוד יום מנענעו בידו ש"מ ומאן תנא
ב. להטמנה. תוס' הרא"ש.
ודר' אסי נמי דאמר כי
מנענעו בגופו. כלאחר יד: או שהיה
צבען אפילו חישב נמי דהא כיון
מיהו ייחדן להטמנה אפי'
האי תנא, דתני יוצאין
דפליג עליה דרשב"ג רבי חנינא בן עקיבא
עליו כר או סדין. ששכב עליו מבעוד
דמתיר יצא אע"פ שלא צבע ולא
בשל הפתק מטלטלין
בפיקריון ובציפא כו', פי'
אותן. חי' הר"ן. ג. [אע"ג]
פיאה נכרית והוא שיער
יום ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חישב
חישב כל שכן חישבה ולא צבע
דכי אתא רב דימי אמר זעירי א"ר חנינא
דישיבה שלא בהזמנה
שעושה (בכפח) [לכיפה]
עליו דהיינו כרב אסי: ומאן תנא.
דלכאורה ישיבה גריעא ממחשבה וכן
פעם אחת הלך רבי חנינא בן עקיבא
גריעא מהזמנה גרידתא.
והקרח נותנן בראשו ונראה
ריטב"א. וכ"ש אם חשב
כי אותו שיער [שבכיפה]
דלעיל דאמר צריך לקשור ופליג
נמי יציאה ותירץ דהאי דקאמר צבען
למקום אחד ומצא חריות של דקל שגדרום
עליהן כשמואל ואע"פ
שיער ראשו הוא, ואם יצא
אדרבן שמעון: ולא ידענא. זעירי
לא לצאת בהן בשבת אלא כדי לצאת
שלא ישב. רשב"א. ד. שלא
בהן שעה אחת מבעוד יום
לשום עצים ואמר להם לתלמידיו צאו וחשבו
קאמר לה: דטרידי. ולא יכלו לקשור
בהן מבעוד יום ואחר כך נמלך ואפ"ה
דיו. הא דאמר רב אסי
מצאנו הזמנה מועלת כ"א
ו
כדי שנשב עליהן למחר ולא ידענא אי בית
לגבי מוקצה לשווי' מוכן,
עדיפא מדשמואל, ונמצא
מבעוד יום והתם הוא דשרי בלא
יכול לצאת בהן בשבת:
וה"נ הני פקורין וציפא הן
רב לגבייהו יחיד ויחיד
ולא ידענא אי בית האבל הוה.
המשתה הוה אי בית האבל הוה מדקאמר
קישור אבל בעלמא לא: מכניס מלא
ורבים הלכה כרבים. הא
מוקצין דסתמייהו לטוייה
קיימי, ומש"ה בעי הזמנה
דאמר רב יהודה מכניס
אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה
קופתו עפר. לכסות בו צואה ורוק
פי' אי משום בית האבל
ובלא הזמנה אסירי. תוס'
אדם מלא קופתו עפר, כבר
דוקא בית האבל או בית המשתה דטרידי
ומערה העפר בביתו לארץ ונוטלו
התיר אי משום בית המשתה :
ז
פרשתיה במסכת י"ט. דלא
רי"ד. ה. ולא יצא. תוס'
(אכרע בהא מילתא) [בר
הרא"ש. ו. ולא יצא בהם.
תמיד לכל צרכיו: והוא שייחד לו
רבי
אבל הכא קשר אין לא קשר לא ז) אמר רב
מיעבדא ביה מעשה]. נימא
תוס' הרא"ש. ז. אבל
קרן זוית. דהוי כמוכן ועומד לכך
בעלמא לא. תוס' הרא"ש.
כתנאי בכל חפין את הכלים
יהודה ה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דרש מר זוטרא
כו', מלשון אשה חופפת
אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים
משמיה דמר זוטרא רבה והוא שיחד לו קרן זוית אמרו רבנן קמיה דרב פפא
ו
וסורקת כו'.
הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית
כמאן כרבן שמעון בן גמליאל דאי כרבנן האמרי בעינן מעשה אמר להו רב
ומוקצה ואסור: כרבן שמעון. דשרי
א) עיין ערוך ערך אפתק.
פפא אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דבעינן מעשה אלא מידי דבר
במחשבה בעלמא שאין מעשה מוכיח
עבידא ביה מעשה אבל מידי דלא בר מיעבדא ביה מעשה לא נימא
שעומד לעשות צרכיו: דבר מעביד
כתנאי בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון הא נתר וחול
מעשה. שבן מעשה הוא שיכול
ז
ח)
לעשות בו מעשה הוכחה: לימא
מותר והתניא נתר וחול אסור מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר בעינן
ט)
כתנאי. הא דרב יהודה במידי
מעשה ומר סבר לא בעינן מעשה לא דכולי עלמא לא בעינן מעשה ולא
דלאו בר מעשה: חפין. משפשפין
קשיא י)(הא רבי יהודה הא ר' שמעון) הא כ)רבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין
את הכלים בשבת לצחצחן: חוץ
אסור הא ר' שמעון דאמר ל) דבר שאין מתכוין מותר במאי אוקימתא להא
מכלי כסף בגרתקון. כמין עפר
דשרי כר"ש אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו ואי ר"ש משרא קשרי דתנן
שגדל בחבית של יין וקורין לו אלו"ם
נזיר
והוא עיקר תקון כלי כסף וגורר אותו
שהכסף רך והוא ממחק שהוא אב מלאכה: אבל נתר וחול מותר. דלא גריר ליה לכסף: מאי לאו. הא דתניא אסור לאו משום
דגריר ליה אלא משום מוקצה קאסר ליה ותנא דשרי כגון שהכניס מלא קופתו לכך ועירה על גבי קרקע ומאן דאסר קסבר
בעינן מעשה וזה לא יכול: לא דכולי עלמא. במידי דלאו בר מעשה לא בעינן מעשה דאית להו הא דרב יהודה וטעמא
מאן דאסר דזימנין דגריר ואף על גב דלא מיכוין לגרור אסור כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומאן דשרי
כר"ש. ומיהו גרתקון אסור דודאי גריר ומודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות [לקמן עה.]: לא יחוף בהן. בנתר וחול שערו בשבת מפני שמשירו:
נזיר