נא:
במה
טומנין
פרק
רביעי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אינו
נוטל
ומחזיר. נראה לרשב"א דהיינו כרשב"ג דאמר בפרק
הרי
זה כזבל. דמוסיף הבלא ואין טומנין
בה
אפילו מבעוד יום:
לו א מיי' פ"ד מהלכות
א) [לעיל מט.], ב) הך אבל לא
שבת הלכה ו סמג
הוא טעות וצ"ל וקדירה ע"ג
מיחם. של נחשת: קדרה. משל חרס. יש ספרים שכתוב בהן אבל לא
נוטל כל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן
לאוין סה טוש"ע או"ח
וכו' ואע"ג דרש"י גרס אבל
באיסורא לא טרחינן אבל לרבנן דפליגי עליה שרו במכוסות לגמרי
מיחם על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרבה חמימות
סימן רנח וסימן שיח
לא היינו במיחם ע"ג קדירה
סעיף ו:
אבל בקדירה ע"ג מיחם ליכא
ליטול בידים דבר שאינו ניטל דבפרק נוטל (לקמן קמב:) מתני' דהיתה
ומוספת הבלא למיחם אבל בתוספתא גרסינן ומיחם על גבי קדירה:
לז ב מיי' פכ"א מהלכות
מאן דפליג עי' בב"י בטא"ח
וטח את פיה (ב) בבצק. הנילוש מבעו"י.
בין החביות מגביהה ומטה על צדה
סימן רנח ג) [בתוספתא
שבת הלכה יג סמג לאוין
כל הנך מניחין נמי בשבת: ולא שיחמו.
מוקי לה כרשב"ג משמע דרבנן
סה טוש"ע או"ח סימן שכ
פ"ד איתא מרסקין בסמ"ך
אינו נוטל ומחזיר רבי יהודה אומר נעורת
א)
סעיף ט וסי' שיח סעיף טז:
וכ"א בפירש"י דהכא על
דרשב"ג שרו לטלטל את האבן עצמו:
שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחום
של פשתן דקה הרי היא כזבל מניחין מיחם
א ג מיי' פ"כ מהלכות שבת
נכון וכן בערוך ורי"ף ורא"ש
א
אין מרסקין לא את השלג ולא את
מחומו של תחתון: אלא שיהו משומרין.
ובב"י סי' שיח מרסיקין],
הלכה ח סמג לאוין סה
על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה אבל לא
ב)
ד) [נדרים ב: נזיר ב.],
טוש"ע או"ח סימן שה סעיף
הברד. מכאן יש ליזהר שלא
שהיו שניהן חמין ונתנו על גביו של
ה) פי' רסן, ו) [עי' תוס'
קדרה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדרה
א:
ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת
זה כדי שיהא חומו משתמר בהן:
ב ד מיי' שם טור שו"ע שם
נב. ד"ה מזין], ז) [עי' תוס'
וטח את פיה בבצק ולא בשביל שיחמו אלא
שם ד"ה וטובלין], ח) גמלא
סעיף ה:
ואין מרזקין. כמו מרסקין משברין
כ) ופעמים שמתקרשים ויש ברד
ג ה מיי' שם טור שו"ע שם
נקיבה גדולה ערוך, ט) פי'
בשביל שיהיו משומרים וכשם שאין טומנין
לחתיכות דקות: ברד. גלצ"א בלע"ז:
מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי
רסן שבלחי, י) [לקמן נב.],
סעיף ג:
ד ו מיי' שם טור שו"ע שם
כ) צ"ל ומים שמתקרשים.
את החמין כך אין טומנין את הצונן רבי התיר
כדי שיזובו מימיו. משום דקא
אפשר שלא ירסק הברד וכל הזהיר
א
❖
רש"א, ל) [בריש פירקין],
סעיף א:
להטמין את הצונן ואין מרזקין לא את
בו תבא עליו ברכה:
מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא
ג) ב
מ) [וע"ע תוס' בכורות ה:
ד"ה תשעים וכו'], נ) [ביומא
המים האלו: אבל נותן לתוך הכוס.
השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו
❖
הדרן עלך במה טומנין
לז.],
לעזי רש"י
של יין בימות החמה כדי לצנן ואע"פ
מימיו
אבל נותן הוא לתוך הכוס או
לתוך
במה בהמה יוצאה. דאדם
שנימוח מאליו ואינו חושש:
גלצ"א. ק∆ «רח.
הקערה ואינו חושש:
קיבישטר"א. אפסר (חלק
הגהות הב"ח
מוזהר על שביתת בהמתו
הדרן עלך במה טומנין
מהרתמה, שבו מושכים את
הדרן עלך במה טומנין
הבהמה או את הסוס דכתיב למען ינוח וגו' ומיהו לאו
(א) במשנה ומזין עליהן
במקומן וטובלין: (ב) רש"י
במה בהמה יוצאה כו'. לפי
בצווארם).
דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה
ד"ה וטח את פיה בשבת
דרומי"ל. גמל חד-דבשתי.
❖
ליכא אלא במחמר אחר בהמתו
שאדם מצווה על שביתת
ד)
ג
בבצק:
מוזי"ל [מודי"ל]. זמם,
יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם
מחסום (לפי כלב או שאר
כדמוכח בריש מי שהחשיך (לקמן קנג.)
בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה
ה)
בעלי-חיים).
ובריש נדרים (דף ב:) דייק בהך
בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי
ולובדקים בפרומביא וסוס בשיר וכל בעלי
ד
פריי"ם. רסן.
מוסף תוספות
קיביציי"ל [קיביצינ"א].
דהכא ובכל הני דלעיל דאיכא דוכתא
משוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי
השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין
ו)
א. שממחה אותן בין ידיו
רתמת-ראש.
❖
עליהן (א) ז) וטובלן במקומן: גמ' מאי נאקה
משוי: אפסר. קבישטר"א: נאקה.
דתנא ברישא הא דסליק מיניה ואיכא
ונעשים מים והו"ל נולד.
קולא"ר. קולר.
דרומי"ל: בחטם. מפרש בגמרא:
דוכתא דתני ברישא הא דפתח ביה:
מרדכי.
ב. דנטירותא
בחטם אמר רבה בר בר חנה נאקתא
ח)
חמרא
יתירתא לאו משאוי היא
לובא. אומר ר"ת דלובא
ולובדקים בפרומביא. מפרש בגמ':
[מהא]. חי' הר"ן. ג. דדוקא
רבינו חננאל
חיורתי בזממא דפרזלא: ולובדקים
בשיר. כמו אצעדה סביב צוארו
היינו מצרים דכתיב (נחום
גמל בחטם הוא דקא
בפרומביא: אמר רב הונא חמרא לובא
ר' יהודה אומר נעורת של
מיבעיא ליה משום דהוה
ה
ג) פוט ולובים היו בעזרתך ואמרינן
וטבעת קבוע בה ומכניסין בו
נטירותא יתירתא טפי
פשתן דקה הרי היא כזבל.
בפגי דפרזלא לוי שדר זוזי לבי חוזאי
בירושלמי ל) גרים הבאים מלוב מהו
רצועה או חבל ומושכין הבהמה:
ט)
ומניחין מיחם ע"ג מיחם
טובא ואין דרכו בכך
בחול, אבל לובדקס. חי'
וקדירה על גבי קדירה,
וכל בעלי השיר. כגון כלבים [של]
למיזבן ליה חמרא לובא צרו שדרו ליה
להמתין להם שלשה דורות ומייתי
הר"ן. ד. כ"כ. תוס' הרא"ש.
וקדירה ע"ג מיחם, מיחם
עלה דהדא עלם מצראה דצווחין
ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר
שערי למימר דניגרי דחמרא שערי אמר
ה. בחול וכו' שאין דרכן
ע"ג קדירה, וטח פיהם
ליה לובמ): או דילמא כל נטירותא
של בעלים לדקדק
לצוארם לנוי: יוצאין ונמשכין. מפרש
בבצק. ולא שיחמו אלא כדי
רב יהודה אמר שמואל מחליפין לפני רבי
ולצמצם בשמירות. חי'
שישתמרו כו'. רבי התיר
בגמ' י): ומזין עליהם במקומן. כמו
יתירתא לאו משוי היא. וא"ת תפשוט
הר"ן. ו. הכא. תוס' הרא"ש.
להטמין את הצונן כו'.
של זו בזו מהו נאקה באפסר לא תיבעי
הדרן עלך במה טומנין
ממתניתיןב דתנן ולובדקים בפרומביא
שהם בצואר הבהמה אם נטמאו:
ז. מיכאל באמצע וגבריאל
לך כיון דלא מינטרא ביה משאוי הוא כי
פרק חמישי
בימינו ורפאל בשמאלו.
וטובלן במקומן. מכניסין בהמה
אע"ג דסגי לה באפסר כדאמר
במה בהמה יוצאה
פסקי הרא"ש ברכות פ"ז
תיבעי לך גמל בחטם מאי כיון דסגי ליה
למים להטביל את השיר: גמ' מאי
בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים
ובמה אינה יוצאה. יוצא
סימן י"ד. ח. [על] הא
באפסר משאוי הוא או דילמא נטירותא
דאמרינן אין מכבדין לא
הגמל באפסר כו'. נאקה
נאקה. ומאי חטם: חיורתי.
באפסר ופרומביא עדיפא מאפסר
בדרכים ולא בגשרים
בחטם, נקתא חוורתי
יתירתא לא אמרי' משאוי הוא אמר לפניו ר'
דאמר לקמן חמור שעסקיו רעים
שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת:
בזממה דפרזלא. לבדקם
ומייתי עלה הא דרבין
בפרומביא, חמרא לובא
ואביי דהוו שקלי ואזלי
בזממא דפרזלא. מוזי"ל בלע"ז. נוקב
כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת
ישמעאל ברבי יוסי כך אמר אבא ארבע
ו
וכו' אמר ליה הכי אמר ר'
בפגי דפרזלא. לבדקם
אלמא משמע דעדיף מאפסר וי"ל
את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין
ג
בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל
יוחנן. תוס' הרא"ש.
לובא, חמור לוב, ממקום
ט. ונזדמנו יחד. תוס'
ששמו לוב כדכתיב [דניאל
טבעת: חמרא לובא. חמור הבא
דלא הוי נטירותא יתירתאד ואורחיה
והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל
הרא"ש. והלכך אין אחד
יא] לובים וכושים במצעדיו,
נמי בהכי ולא חשיב משוי:
ממדינת לוב כמו הכושים והלובים
ה
מהם צריך להמתין ולכבד
כדגרסינן בירושלמי גרים
בחטם לא למעוטי נאקה באפסר במתניתא
קדמיה חמרא דלוי. משמע
דאסא בדברי הימים (ב טז): בפגי
את חברו. רשב"א. י. לילך
הבאים מלוב מהו להמתין
ו
תנא לובדקים וגמל יוצאין באפסר כתנאי
להו ג' דורות. וקיי"ל כר'
למקום אחד. תוס' הרא"ש.
דפרזלא. פריי"ם כעין שלנו. פגי כמו
שמכבדין בדרכים ובפ'
יוסי דאמר ארבע בהמות
אין חיה יוצאה בסוגר חנניה אומר יוצאה
אמר להם הממונה (יומא נז.) נמי
זה קנה חמור ובית פגי (ב"מ ד' ט.)
יוצאות באפסר בשבת
הסוס והפרד חמור והגמל.
בסוגר ובכל דבר המשתמר במאי עסקינן
קיבציי"ל בית ראשה ולחייה: צרו
אמרינן שלשה שהיו מהלכין בדרך
ירושלמי אמר חזקיה
שדרו ליה שערי.
אילימא בחיה גדולה מי סגי לה סוגר
הרב באמצע גדול מימינו וקטן
צרו מעותיו ושלחו
וסמניך וכן תהיה מגפת
הסוס הפרד הגמל והחמור.
משמאלו וכן מצינו במלאכי השרת
לו שעורים בצרור מעותיו ולא רצו
ואלא בחיה קטנה מי לא סגי לה סוגר
למעוטי גמל בחטם שלא
שבאו אצל אברהם וכו' והקשה ר"ת
לקנות לו חמור מפני שהוא רחוק
זנ)
יצא. רב אמר הלכה כר'
אלא לאו חתול איכא בינייהו תנא קמא סבר
יוסי. ולית הילכתא כחנניה
דבפ' שלשה שאכלו (ברכות מז.) מסיקח
מבבל מהלך חצי שנה כדאמר
כיון דסגי לה במיתנא בעלמא משאוי הוא
דתני כל נטירותא יתירתא
דאין מכבדין אלא בפתח הראוי
בהגוזל (ב"ק ד' קיב:) והשיאוהו עצה
לאו (משום) [משוי] הוא
וחנניה סבר כל נטירותא יתירתא לא אמרינן
למזוזה ותירץ רבינו תם דהתם כשאין
לקנות חמור במקומו ויאכילנו
ושפיר דמי. ואע"ג דאמר
משאוי הוא אמר רב הונא בר חייא אמר
שמואל הילכתא כחנניה,
הולכים בחבורה אחת אלא כל אחד
שעורים תמיד ונמצא חמורו טוב
פליג רב עליה
שמואל הלכה כחנניה לוי בריה דרב הונא
ומשובח: ניגרי דחמרא שערי.
הולך לצורך עצמוט אבל כשהולכים
בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי
בחבורה אחתי מכבדים בכל מקום:
פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא
אוכל: מחליפין. שאילתם נאקה
אמר
באורחא קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר
באפסר וגמל בחטם מהו משוי הוא
רב הונא חלש
דעתיה דרבה
בר רב הונא אמר אימא ליה מילתא כי היכי
ואסור: לאו למעוטי גמל בחטם.
דאיתותב
והכי קאמר ארבע בהמות הללו
ואסורות לצאת בחטם: לא למעוטי נאקה באפסר. דהואיל ולא מינטרא ביה משאוי הוא אבל נטירותא יתירתא
משתמרים באפסר
כגון חטם לגמל לאו משאוי הוא: יוצאין באפסר. דלובדקי נמי מינטרא ביה: ה"ג כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר: כתנאי.
נטירותא יתירתא אי משוי הוא או לא: בסוגר. קולא"ר של חבל כדמתרגמינן ויתנהו בסוגר בקולרין (יחזקאל יט): בחיה גדולה.
כגון דוב: קטנה. כגון נמייה וחולדה: חתול. לא בעי נטירותא אפילו כחיה קטנה שאינו תאב לברוח כל
כך: במיתנא.
חבל קטן: הלכה
כחנניה. ונטירותא
חלשא דעתיה דרבה בר
רב הונא. שהיה גדול
יתירתא
לאו משאוי הוא:
וכסבור
שעשה מדעת:
דאיתותב