מגילה נקראת
פרק
ראשון מגילה
ח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
מתני'
דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש.דמודר
אין בין המודר הנאה. מודר הנאה חמור ממודר מאכל:
נד א
א) ב)
ג)
דריסת הרגל. שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר
הנאה אסור בהן ומודר מאכל מותר במקום שאין משכירין
מאכל מותר: וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. מותר להשאיל
אבל במקום שמשכירין בפרוטה אסור אפי' במודר מאכל דאותה
ד)
נה ב
פרוטה ראויה לקנות ממנה מאכל אבל כלים שעושין בהן אוכל נפש
למודר מאכל. ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום
ה) ו)
אסור אפילו בפחות משוה פרוטה
שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא ז)
מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו
כיון דהוי אוכל נפש:
דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה
נו ג
ז)
א
דריסת
הרגל הא לא קפדי
ח) ט)
היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל
למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים
י)
שאין עושין בהן אוכל נפש: גמ' הא לענין
אינשי. קשה דהא
היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות
נז ד ה
כ)
בה מאכל: גמ' הא לענין כלים
בחזקת הבתים קאמר
ל)
כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין:
מ)
שעושין בהן אוכל נפש. אסור אף
בגמרא אלו דברים שאין להם חזקה
דריסת הרגל: הא לא קפדי אינשי אמר
ואלו דברים שיש להם חזקה וכו'
במודר מאכל ואפי' במקום שאין
נ)
רבא הא מני רבי אליעזר דאמר ויתור אסור
❖
משכירים: הא לא קפדי אינשי.
מעמיד בהמה בחצר אין להם חזקה
ס)
במודר הנאה: מתני' אין בין נדרים
ואמאי אסור במודר הנאה: ויתור.
ומוקי לה התם בשותפין דבהעמדה
ב
ע)
כדי לא קפדי ופריך והתנן השותפין
לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן
דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו
מוסף רש"י
ונדבות אינו חייב באחריותן: גמ' הא לענין
מקפיד עליו: מתני' נדר ונדבה
שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס
פ)
אין בין המודר הנאה
בחצר ומשני לה התם מיהו שמעינן
מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי
בל תאחר זה וזה שוין תנן התם אי זהו
ג
מחבירו.
לה מינה דאדריסת הרגל קפדי ולא
עולה ולאחר זמן הפרישה חייב
נדר האומר הרי עלי עולה איזו היא נדבה
❖
קשה מההיא דהתם פרק בתרא
מ)
באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא
צ)
למודר ממנו מאכל.
האומר הרי זו עולה ומה בין נדרים לנדבות
קבלה עליו: גמ' הא לענין בל
דביצה דמשני התם דלעולם
אלא דריסת
נדרים מתו או נגנבו או אבדו חייב באחריותן
תאחר. ואף על גב דנדבה בקרא
לא קפדי ומני ר' אליעזר היא דלמא
הרגל.
תורה אור השלם
נדבות מתו או נגנבו או אבדו אינו חייב
התם מיירי בשותפין אבל שאר אינשי
דבל תאחר ח) לא כתיבא הא מרבינן
וכלים שאין
עושין בהן אוכל נפש.
1. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ
באחריותן מנהני מילי דתנו רבנן ונרצה לו
ודאי קפדי אבל הכא קשיא דמיירי
ליה במסכת ראש השנהט) מגזרה שוה:
1
הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר
את שעליו חייב באחריותו. הכי דרש
בסתם בני אדם ואפי' הכי קאמר דלא
לכפר עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב
ויקרא א ד
עָלָיו:
קפדי ותירץ ר"ת דהכא מיירי בבקעה
2. וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן
ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר
באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו
אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה
דלא קפדי בה שום אדם וסברא
בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה
מאי משמע א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְיָ
הוא לומר כן דומיא (דרישא)
(א)
נ)
לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך
עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי: מתני' דאין
מִזּוֹבוֹ: ויקרא טו טו
באותו שעליו והיינו עליו דקרא: מאי
3. וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ
דכלים שאין עושין בהן אוכל נפש
בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא
וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים
משמע. דעליו קבלת אחריות עליו:
דמיירי שאין משכירין כיוצא בהן
קרבן: גמ' הא לענין משכב ומושב וספירת
(נדרים לב:) ויתור
לְטָה¢ רָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו
מתני'
שתי ראיות. ביום אחד או
דמוקמינן לה בנדרים
אסור במודר הנאה.
וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים
❖
שבעה זה וזה שוין מנהני מילי דתנו רבנן
כרבי אליעזר :
ויקרא טו יג
ס)
בשני ימים רצופים וכן שלש ביום
וְטָהֵר:
אין
בין נדר לנדבה. קשיא אמאי
רבי סימאי אומר מנה הכתוב שתים וקראו
אחד או בשלשה ימים רצופין או
לא תני שנדבה באה מן
שתים ביום אחד ואחת למחר:
טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים
הגהות הב"ח
גמ' משכב ומושב. שכב או ישב
המעשר דכתיב וזבחת
לטומאה ושלש לקרבן ואימר שתים לטומאה
(א) תוס'
שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא
על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן
ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה אמרת
מן החולין וכיון דאמר הרי עלי הוי
אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן.
עד שלא ראה שלש ראה שתים ואימר שתים
(ב) נדר ע) וי"ל דמן הדין לא תנא ליה
ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב
לקרבן ולא לטומאה שלש אף לטומאה לא
משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר
אינו [אלא] ראשון לטומאה ואינו
ס"ד דתניא וכפר עליו הכהן לפני ה'
ואשמעינן דאין חילוק בעבודתן אבל
(ב) ד"ה
מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין:
2
דכיון
מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין
וספירת שבעה. משיפסוק צריך
בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש
❖
חובה
הרבה חילוקים אי נמי דתנא ושייר
למנות ז' נקיים קודם שיטבול ואם
אין מביאין קרבן הא כיצד ראה שלש מביא
ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי
ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין:
שתים אינו מביא או אינו אלא ראה ב' מביא
(רשב"ם ב"ב נז:)
מנא הני מילי. דשוין לטומאה ואין
דוקא כדאמר במרובה
רבינו חננאל
ראה שלש אינו מביא אמרת עד שלא ראה
שוין לקרבן: מנה הכתוב שתים.
מ"מ לא קשיא דבמסכת תענית
[מתני'] אין בין המודר
שלש ראה שתים ואיצטריך דרבי סימאי
אשכחן אין בין דשייר
הנאה מחבירו למודר
ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא
ואיצטריך מזובו דאי מדרבי סימאי הוה
הימנו מאכל, אלא דריסת
דקאמר אין בין שלש אמצעיות וכי
הוא הרי שתי זיבות מנויות
(נדרים לב:) איזהו נדר
הרגל וכלים שאין עושין
אמינא כי קושיין קמשמע לן מזובו ואי
כאן וקראו טמא: שלש וקראו טמא.
תימא תנא ושייר והא אין בין קתני
האומר הרי עלי עולה.
בהן אוכל נפש. כגון
מזובו לא ידענא כמה ראיות קמשמע לן
בגדים וכיוצא בהן,
ופריך ותסברא אין בין דווקא והא
דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר
דלמודר הנאה אסור.
שייר תיבה ומשני אי משום תיבה לאו
דרבי סימאי והשתא דאמרת מזובו לדרשא
בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו
ואוקימנא לר' אליעזר
שיורא הוא מכל מקום משמע דאי
הרי לך שלש וקראו טמא
וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה ההוא
דתנא אפי' ויתור אסור
3
(חולין קלט.) את
במודר הנאה, פי' אפי'
טומאתו היא י): הא כיצד. אם משתים
הוה משייר ליה לא הוה קשיא ליה כלל
מיבעי ליה לכדתניא וכי יטהר הזב לכשיפסוק
שעליו.
דברים שדרך בני אדם
אף על גב דקתני אין בין פ):
טמא למה פרט לך הכתוב שלש:
חייב
מזובו [מזובו] ולא מזובו ונגעו מזובו וספר
לוותר עליהן כגון דריסת
שתים לטומאה. לכל חומר טומאת
יש ספרים דגרסי
באחריותו.
הרגלים בחצרם שאם
לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון
ומה מצורע שאין מטמא משכב
ה
יכנס אדם ויהלך בה
זב: ולא לטומאה. חמורה אלא כבעל
אין מקפידין עליו וכיוצא
ספירת שבעה והלא דין הוא אם מטמא
ומושב. ובתורת כהנים
קרי בעלמא: ראה שתים. והרי כבר
בזה, אפי' כגון זה אסור.
משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה
תני שמטמא משכב ומושב ותירץ
ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו:
אבל למודר ממנו מאכל,
את שאינו עליו.
דריסת הרגל וכלים שאין
שומרת
מזובו. משמע מקצת זובו: לא
רש"י בפסחים דהיינו
עושין בהן אוכל נפש כגון
❖
ידענא כמה ראיות. האי מקצת דמשמע מהאי קרא לא ידעינן מאי לטמא אוכלין ומשקין אבל
לא לטמא אדם וכלים צ) כגון זב:
(זבחים ד:)
קערה ותמחוי וכן כיוצא
היא או שלש וארבע או שתים ושלש: לכשיפסוק מזובו. אין צריך
עד
בהן, מותר. הא כלים
שעושין בהן אוכל נפש,
ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה: הכי גרסינן בתורת כהנים כ) מזובו ולא מזובו ומנגעו. שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא
כגון נפה וכברה ריחיים
רבינו חננאל (המשך)
נתרפא עדיין מנגעו וספר אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת
ותנור וכיוצא בהן, זה
וזה שוין, שניהן אסורין.
שלש אף לקרבן. פירוש
זוב ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא
[מתני'] אין בין נדרים
מנה הכתוב שתי פעמים
כלי חרס בהיסט כדין זב. ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע
ונדבות כו'. הא לבל תאחר
זיבות, זוב וזובו, וקרא
ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ
כדכתיב כי תדר נדר לה'
טמא, שנ' איש איש כי
(וגו') [אלהיך לא תאחר
יהיה זב מבשרו זובו טמא
קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט: מזובו וספר. להכי סמך ספירה אצל
[את] בשרו במים וגו' אהני טבילה
לשלמו], זה וזה שוין,
הוא, עוד חזר הכתוב אחר
זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה. לימד על זב בעל שתי ראיות: ל) לא יהא טעון ספירת שבעה. בתמיה. אחר
כלומר אם יאחר בין הנדר
ומנה שלש, בזובו אחת
שאמרת שתים כו': וה"ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב. בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה:
ובין הנדבה, עובר משום
זובו שתים מזובו הרי
בל תאחר. תנן התם איזו
שלש, שנ' וזאת תהיה
שומרת
הו[א] נדר האומר עלי
טומאתו בזובו [רר בשרו
עולה, איזו היא נדבה האומר הרי זו נדבה. ומה ביניהן, נדרים מתו או נגנבו חייבין באחריותן שנ' ונרצה לו לכפר עליו,
את זובו או החתים בשרו מזובו] וגו'. א'מר אם בשתים טמא בשלש לא כל שכן, למה כתב עוד שלש, ללמד כי בשתי
דייקינן מעליו את שעליו, כלומר אם אמר עלי חייב באחריותו. דכיון דאמר עלי כמאן דרמי אכתפיה דמי, שחייב למוסרו
ראיות טמא הוא ופטור מן הקרבן בשלש ראיות חייב אף בקרבן. ואקשינן ואימא שתים לקרבן ולא לטומאה, כלומר
למי שחייב לו. אבל הנדבה אין חייב באחריותה. [מתני'] אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש וג'. הא לעיניין
בשתי ראיות חייב קרבן אע"פ שאינו טמא, ראה שלישית חייב בטומאה ובקרבן. ופרקינן לא, דתניא וכפר עליו הכהן
לפני ה' מזובו, מקצת זבים מביאין קרבן ומקצת אין מביאין קרבן, ואם תאמר כי בעל שתי ראיות מביא קרבן אין לך
משכב ומושב וספירת שבעה טהורין, זה וזה שוין. דתניא או החתים בשרו מזובו, דייקינן מדכתיב מזובו שמעינן מינה
זב שאינו מביא קרבן, שאינו רואה אלא שלש, אלא שכבר הקדים וראה שתים וכבר נתחייב בשתים. מיכן ולהבא אפי'
אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. כל הטעון משכב ומושב טעון
ראה כמה אין חייב אלא קרבן אחד, כו'. ואיצטריך דר' סימאי, לברר כי בשתי ראיות נקרא טמא, ואיצטריך מזובו,
ספירת שבעה, כדתניא מזובו וספר, מקצת זובו נמי טעון ספירת שבעה להביא את שראה שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.
לדחות הקושיא שהקשו על ר' סימאי דאי לאו מזובו הוה אמינא שתים לקרבן שלש לקרבן ולטומאה כו' ופשוטה היא.
מתניתין מני ר' סימאי היא, דתני ר' סימאי מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא, הא כיצד שתים לטומאה