ח:
מגילה נקראת פרק ראשון מגילה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עד
שיכתוב אשורית ועל הספר ובדיו. לקמן מוקי לה במגילה
שומרת יום כנגד יום. הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר
נח א
א)
ב) ג)
וקשיא דהא אמרינן בפרק שני גיפטית לגיפטים יום שבין נדה לנדה מונה יום אחד וטובלת בו ביום תוכיח: שמטמאה
ד)
משכב ומושב. בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה מרבינן
עילמית לעילמים יצא ומיירי ודאי שכתוב באותו לשון שקורא דאם לא
נט ב
ה)
לה: מאי שנא האי מזובו. מזובו וספר (לה) [לו] דרשת ליה (ג) דמקצת
כן הוי קורא על פה ולא יצא ואם כן קשיא אמאי לא מטמאה
ס ג
ו)
את הידים כיון שנתנה לקרות וליכתב
זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין
ז)
בכל לשון שמכירין בה ויש לומר דכיון
ספירת שבעה ובהא עניינא שמעינן
שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמאה משכב
א
סא ד
שאינה כשרה לקרות אלא למכירים
ח) ט)
מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה
ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה ואף אתה
בה דין הוא שלא תטמא את הידים אבל
ומאי שנא האי מזובו דלעיל דכתיב
אל תתמה על זה שאע"פ שמטמא משכב
סב ה ו
י) כ)
היכא דכתיבה אשורית כשירה
❖
(ח)
לגבי קרבן ולא דרשת ליה מקצת
ל)
אף לשאינן מכירין ומשום הכי דין ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה תלמוד
סג ז
זוב לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן
❖
הוא שתטמאה את הידים: לומר מזובו וספר מקצת זובו וספר לימד על
1
אלא מקצת זבין דרשת ליה ומוקמת
בשלמא זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה
גליון הש"ס
ליה אבעל שלש ראיות וממעטת מיניה
אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא האי מזובו דמרבי ביה זב בעל שתי
מתני' אין בין מצורע.
בעל שתי ראיות: לישתוק קרא
תורה אור השלם
מיניה. ומהיכא תיתי לן ספירה: וכי
ראיות ומאי שנא האי מזובו דממעט ביה זב בעל שתי ראיות אמר ליה אי
2
עין משפט אות ד'
1. וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ
תימא אתיא מדינא. דלעיל כדאמרת
סלקא דעתך האי למעוטי הוא דאתא לישתוק קרא מיניה וכי תימא אתיא
מיי' פ"י.
וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים
אם מטמא משכב ומושב לא יהא
לְטָה¢ רָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו
מדינא שומרת יום כנגד יום תוכיח וכי תימא האי מיבעי ליה מזובו ולא (א) מנגעו
וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים
טעון ספירת שבעה לא אתיא דהא
א"כ ליכתוב קרא וכי יטהר הזב ולישתוק מזובו למה לי לימד על זב בעל שתי
ויקרא טו יג
וְטָהֵר:
אמרת שומרת יום כנגד יום תוכיח:
2. וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן
ראיות שטעון ספירת שבעה: מתני' $ אין בין מצורע מוסגר למצורע
ב
אם כן ליכתוב קרא וכי יטהר הזב.
אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה
רש"י ד"ה לתופרן
מוחלט אלא פריעה ופרימה אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי
ולא בעי מזובו ומדכתיב וכי יטהר
בגידין וכו' בתפילין
אלא תגלחת וצפרים: גמ' הא לענין שילוח [וטומאה] זה וזה שוין מנהני
יְיָ מִזּוֹבוֹ: ויקרא טו טו
הזב ולא כתיב וכי יטהר סתמא הוה
3. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם
ומזוזות.
❖
מילי דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא וטהרו הכהן מספחת היא
הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה
דרשינן ליה וכי יטהר מן הזב מאי
3
הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע
מזובו שמע מינה למדרש מקצת זבין
וכבס בגדיו וטהר טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא א"ל רבא אלא מעתה
בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן
טעון ספירה: מתני' פריעה
ז)
מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו
גבי זב דכתיב וכבס בגדיו וטהר התם מאי וטהר מעיקרא איכא אלא טהור
הגהות הב"ח
ג
1
ויקרא יג ו
וְטָהֵר:
ופרימה. בגדיו יהיו פרומים וראשו
השתא מלטמא כלי חרס בהיסט אע"ג דהדר חזי לא מטמא למפרע ה"נ
(א) גמ'
4. וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ
יהיה פרוע ח): מוחלט. לאחר שכלו
מזובו
הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים
ד טהור [השתא מלטמא בביאה למפרע] אלא אמר רבא מהכא 4 והצרוע
(ב) שם
ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה
וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל
אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו
האמורין בו: גמ' שילוח. חוץ
שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא
ויקרא יג מה
יִקְרָא:
אלא בימים אמר ליה אביי אלא מעתה 5 כל ימי אשר הנגע בו יטמא מי
לחומת העיר: וטומאה. כל חומר
5. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ
שצרעתו תלויה בגופו הוא דטעון שילוח ושאין צרעתו תלויה בגופו אין טעון
טומאה האמורה במצורע: מנא הני
יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד
יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
מילי. דאין פריעה ופרימה במוסגר
שילוח וכי תימא הכי נמי והא קתני אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט
מאי טעמא
מוֹשָׁבוֹ: ויקרא יג מו
דלמא גלי לן רחמנא במוחלט והוא
אלא פריעה ופרימה הא לענין שילוח ולטמויי בביאה זה וזה שוין א"ל ימי
6. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ
(ג) רש"י
הדין למוסגר כדאמרת לענין טומאה:
לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן
כל ימי לרבות מצורע מוסגר לשילוח (ב) אי הכי תגלחת וצפרים מ"ט לא
למקצת
וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת
וטהרו הכהן מספחת היא. במצורע
❖
דלא
דקתני אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים
מִן הַצָּרוּעַ: ויקרא יד ג
שבא לכלל טהרה מתוך הסגירו ולא
(ד) ד"ה
אמר אביי אמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת
6
למפרע
נחלט כתיב וסיפיה דקרא כתיב וכבס
(ה) ד"ה
מי שצרעתו תלויה ברפואות יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים:
מוסף רש"י
בגדיו וטהר מדלא כתב ויטהר לישנא
בגופו
מתני' אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל
דמעיקרא הוא והכי קאמר וכבר קודם
ולטמא את הידים.
[א]
בגופו טומאתו (ו) ד"ה
לשון ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית רשב"ג אומר אף
טבילה היה טהור ממקצת טומאה של
ה
ו
בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית: גמ' הא לתופרן בגידין ולטמא
חומר מצורע: גבי זב דכתיב. בסוף
❖
שביעי (ז) ד"ה
(לעיל ז.)
טהרתו וטהר מה טהור מעיקרא
את הידים זה וזה שוין: וספרים נכתבין בכל לשון וכו': ורמינהו
אמרת ביה: אלא. על כרחך טהור
ז מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את
(ח) תוספות
רבינו חננאל
יהיה מכאן ולהבא מלטמא כלי חרס
הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו אמר רבא לא קשיא
דכשרה
אמר ליה רב פפא לאביי
בהיסט. ואע"ג שטבילתו ביום ואם
❖
כאן
משום
מאי שנא האי מזובו
ראה אחר טבילה בו ביום סתר את
דממעיט ליה לזב בעל
הכל ומטמא למפרע משכב ומושב כדאמרינן בכיצד צולין וכל שכן אדם ואפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא
שתי ראיות מקרבן
כדאמרן, והאי מזובו
כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה והכי דריש לה בתורת כהנים . ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה וטהר מלטמא כלי חרס מדכתבינהו
ט)
הגהות מהר"ב
מרבי ליה לזב בעל שתי
להאי קרא בתר קרא אשר יגע בו הזב דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט
רנשבורג
ראיות לספירת שבעה.
אלא הוא: הכא נמי וטהר. דמצורע טהור השתא מלטמא בביאה (ד) מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית שאפילו
אמר ליה אביי אי לאו
[א] מתני'
לרבויי אתא לישתוק קרא
חזרה המספחת ופשתה ונטמאת טהור כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וגו' י) אהני ליה טבילה לטהר את הכלים
מיניה ולא יכתוב מזובו
הבאין עמו לבית לפי שמצורע מטמא בביאה דתניא בתורת כהנים זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מה בית
כלל, וכי תימא הוה אתי
❖
מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה: אשר בו. משמע (ה) מי שצרעתו תלויה טומאתו בגופו שכל זמן שלא נתרפא ממנו טמא והיינו
מן הדין כדאמרינן והלא
דין הוא כו', פרכינן עלה
מוחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע כ): יצא. מוסגר שטומאתו תלויה בימי הסגר שאם לא ימצא ביום (ו) שבעה
שומרת יום כנגד יום
סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואע"פ שנגעו עומד עליו: כל ימי אשר הנגע בו וגו'. שילוח כתיב בהאי קרא מחוץ למחנה מושבו:
תוכיח ונדחה הדין. ואם
רבינו חננאל (המשך)
ימי כל ימי. מדהוה ליה למיכתב ימי וכתיב כל ימי: אין בין טהור מתוך הסגר. בימי רפואתו: לטהור מתוך החלט אלא תגלחת
תאמר האי מזובו לגופו
בא, ללמד מזובו ולא
הקורות. מנא לן ופשיט
וצפרים. דאף על גב דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן
מנגעו. אם כן היה לו
לה רבה מהכא והצרוע
בשמיני: והנה נרפא וגו'. וכתיב בתריה שתי צפרים חיות טהורות וגלח את כל שערו: מתני' ספרים. תורה נביאים וכתובים:
לכתוב וכי יטהר הזב
אשר בו הנגע, דייקינן
אשורית. לשון הקודש: אף בספרים לא התירו. להם לשון אחר חוץ מלשון הקודש: אלא יוונית. ובגמרא מפרש טעמא:
וספר לו, מזובו למה לי,
קרא דכתיב בו, מי
ל)
גמ' לתופרן בגידין. כל ספריהן עשויין בגליון והלכה למשה מסיני הוא $ בתפילין ומזוזות שיהו תפורין בגידין ובספר תורה
אלא לא בא מופנה אלא
שצרעתו תלויה בגופו
לרבות זב בעל שתי
טעון פרימה ופריעה, יצא
נחלקו במסכת מכות בספר תורה שתפרה בפשתן השתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסל: מקרא שכתבו תרגום. ספר
מצורע מוסגר שאין
ראיות שטעון ספירת
שכתוב בלשון הקודש הראוי לכתוב בו מקרא כתבו לשון ארמי: ותרגום. שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום כגון יגר שהדותא :
צרעתו תלויה בגופו אלא
שבעה. תנא בתוספתא אין
בימים, כלומר במלאות ז'
בין זב לזבה אלא [שהזב]
כתבו מקרא. גלעד. וכגון תרגום (ז) כתב של דניאל ועזרא: וכתב עברי. או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב שכתבו בכתב
ימים ולא פשה הנגע
טעון [ביאת] מים חיים
של עבר הנהר ובמסכת סנהדרין קרי ליה כתבא ליבונאה: עד שיכתבנו אשורית. כתב אשורית הוא כתב שלנו:
נטהר. אי הכי לעיניין
וזבה אינה טעונה ביאת
שילוח נמי דהא כתיב כל
מים חיים. אין בין זבה
גופן
ימי אשר הנגע בו יטמא
לנדה אלא קרבן. אין
בין נדה ליולדת אלא הבאת קרבן. אין בין נדה לשומרת יום כנגד יום אלא ספירת שבעה. [מתני'] אין בין מצורע
וגו', נידוק נמי בו דכתיב בהאי קרא ונימא מי שצרעתו תלויה בגופו טעון שילוח מחוץ למחנה יצא מצורע מוסגר
שאין טעון שילוח. ואם תאמר אין הכי נמי, והא דייקינן ממתניתין דקתני אין בין מצורע מוסגר כו' הא לעיניין
מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וציפורין. פיר' שני מצורעין, הנטהר מתוך הסגר כגון שנראתה
שילוח זה וזה שוין. ופרקינן אי הוה כתיב ימי אשר הנגע בו, כדקאמרת, השתא דכתיב כל, לרבויי מצורע [מוסגר]
בהרת באדם והסגירה הכהן פעם ראשונה ושנייה וראה והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהר, ונקרא מצורע מוסגר,
לשילוח. אי הכי דהאי כל לרבויי אתא, אפי' תגלחת וציפורין ניבעי. ופרקינן כתיב הנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע,
אין עליו אלא טבילה והערב שמש. אבל אם פשתה וטמאו הכהן, נעשה מצורע צמות, והוא הנקרא מצורע מוחלט
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות וגו' הצרוע שצרעתו [תלויה] בגופו ונתרפא טעון צפורים ותגלחת, יצא
כדמתרגמינן לצמיתות לחלוטין, ועליו כת'וב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, וזוהו
מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה ברפאות אלא בימים. [מתני'] אין [בין] ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים
פריעה ופרימה. פריעה לגדל פרע שער ראשו ולכשיטהר טעון גילוח כל שערו, פי' פרימה קריעת הבגדים, ושילוח
ציפור ושחיטת האחר. הא לעיניין שילוח מן המחנה, כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע, זה וזה שוין, וכן לטמויי
כו'. דייקינן מיניה הא לתופרן בגידין, ולטמויי את הידים ככתבי הקודש, אלו ואלו שוין. ואקשינן וספרים הנכתבין
בכל לשון מטמאין את הידים, והתנן בסוף מסכת ידים תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמא את הידים, תרגום שכתבו
בביאה. כדתנן בנגעים פרק ז' הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפורים, מתוך
עיברית ועיברית שכתבו תרגום וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על עור ובדיו. ופריק רבה
החלט חייב בכולם, וזה וזה מטמאין בביאה. ותנן נמי בפרק י"ב מצורע שנכנס לבית, הכלים שיש שם טמיאים עד