כח:
בני העיר פרק
רביעי מגילה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בתי
כנסיות של בבל
על תנאי הן עשויין. רוצה לומר כל זמן
ואין ניאותין. ואין מתקשטין לתוכו ואין מטיילין שם: הספד של
א)
א
ב)
רבים. של תלמיד חכם שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובית
שהן בטלין דהא חזינן בברייתא דלעיל וגם שהאמוראים לא
(ה)
הכנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול: מאן דכר שמייהו. היכא
היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא
ב
לג ג ד ה
בעי צילותא והכא מיירי כשחרב דאז
מהני התנאי ודווקא לאותן
שמעינן לתנא קמא לעשות
בהן דבר שמונעים מלעלות עשבים:
אימתי. מכבדין ומרביצין אותן
שבבבל מהני התנאי שהרי לעת בא
ג)
גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן
ביישובן לאחר שמכבדין מזלפין את
ואין ניאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין
ד)
לד ו
המים להרביץ את האבק: על
אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני
ה)
נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים
תנאי. על מנת שישתמשו בהן:
תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת
מפני הגשמים ואין מספידין בהן הספד של
ו)
מלינין בו. משמע דחובה היא להלין
וא"ת כיון דמהני תנאי לאותן שבבבל
ז) ח)
יחיד אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין
❖
לסוף שילינו בו מתי
ז
א"כ קשה מההיא דלעיל
בה את המת:
בהן הספד של רבים א"ר יהודה אימתי
מצוה. שימותו בעיר מתים שאין
דרבינא דהוה ליה (ו) בי כנישתא
בישובן אבל בחורבנן מניחין אותן ועולין
להן קוברין: מאי בי רבנן. למה
בארעיה ואמר ליה רב אשי זיל
לה ח
תורה אור השלם
בהן עשבים ולא יתלוש מפני עגמת נפש
זבנה משבעה טובי העיר ואמאי
קורין בתי מדרשות בי רבנן לפי
1. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה
שביתם הוא לכל דבר: זילחא
איצטריך לעשות כן אחר שנחרב וי"ל
עשבים מאן דכר שמייהו חסורי מיחסרא
וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי
דמטרא. זרם מים שבאין בכח:
משום דזרעה דזריעה הוי קלות ראש
לו ט
והכי קתני ומכבדין אותן ומרביצין אותן כדי
עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם
א
לאו משום מיטרא. שיגן עלינו מפני
ביותר ועגמת נפש ומשום הכי
הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ:
שלא יעלו בהן עשבים א"ר יהודה אימתי
❖
חבקוק ג ו
אסור אפי' בחורבנה ח):
הגשמים שאם לא היינו עוסקין
בישובן אבל בחורבנן מניחין אותן לעלות
ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות
❖
בשמעתא לא היינו נכנסין: צילותא.
עלו בהן עשבים לא יתלוש מפני עגמת
ראש. פירוש בבנינה
דעת צלולה ומיושבת שאינו טרוד
הגהות הב"ח
נפש א"ר אסי בבתי כנסיות שבבבל על תנאי
בכלום מחשבה: אי צריכא ליה
שהרי בחורבנה שרי בכל הני ואצטריך
(א) גמ'
רבינו חננאל
הן עשויין ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש
לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא
לאשמועינן משום דסלקא דעתך
(ב) שם
ואין ניאותין ואין מטיילין
ומאי ניהו חשבונות אמר רב אסי בהכ"נ
מאי ניעביד. מאחר שאין נכנסין
אמינא דדווקא אכילה ושתיה דהוי
ג
בר יצחק
בהן ואין נכנסין בהן מפני
בהן שלא לצורך: לימא לינוקא.
קלות ראש ביותר הוא דאסור אבל
שמחשבין בו חשבונות מלינין בו את
(ג) שם
החמה ומפני הגשמים,
חשבונות דלא הוי קלות ראש כל
שהתינוקות היו רגילין לקרות בבית
ואם צריכי לעייוני
המת מלינין סלקא דעתך לא סגי דלאו הכי
ההלכות
בשמעתא, דשמעתא
הכנסת: כגון הספידא דקאי בי רב
כך סלקא דעתך אמינא דשריא
אלא לסוף שילינו בו מת מצוה: ואין ניאותין
צריכא צילותא, אע"ג
שאפילו
רואות
ששת. אם ימות אדם אחד בי רב
קמ"ל דלא:
(ד) רש"י
דמיחזי דמפני החמה או
בהן: אמר רבא דחכמים ותלמידיהם מותרין
ששת: אמר אי משום יקרא דידי
טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה
מפני הגשמים קא עיילי
דאמר ריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן:
פעם
שרי. וקורין בהן ושונין
נקיים. ולא קשיא מהא דאמר בנדה
אי משום יקרא דמיתא. הוה ליה
אחת (ה) תוס'
בהן ומספידין בהן הספד
ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים
הספד של רבים: אתו כולי עלמא.
ובפרק יוצא דופן
של רבים, כגון הספידא
מפני הגשמים: כי הא דרבינא ורב אדא בר
האמוראים שלא
לספוד: דהוה תני הלכתא. שהיה
שאפילו כעין חרדל טמא דשמא התם
דקאי ביה רב חסדא או רב
(ו) בא"ד תילא
ששת וכיוצא בהם. רפרם
שונה משניות לתלמידים: בכ"ד
לא מיירי להצריכה שבעה נקיים אלא
מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא
❖
ספדא לכלתיה בכנישתא
שורות. של תלמידים: הכי גרסינן
להיות נדה דאורייתא וקשיא היאך
זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי
כו'. ור' זירא ספדיה
לההוא מרבנן בכנישתא
חסרא ליה ארעא דישראל גברא
מצינו טפה כחרדל הגורמת שבעה
דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא
כו'. ומכבדין ומרביצין
מוסף רש"י
רבה: היכי אספיד. במאי אספדנו:
נקיים בדאורייתא דודאי לא תקנו
משום דשמעתא בעא צילותא כיומא
אותן. אמר ר' יהודה
הי צנא מלא סיפרי. אינו אלא כסל
חכמים דבר דלית דכוותה דאורייתא
דשמעתא
בעא
אימתי בישובן אבל
דאסתנא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב
צילותא.
בחורבנן מניחין אותן
ויש לומר דאשכחנא בה שפיר בז'
שמילאוהו ספרים ואין מבין מה
כיומא
דאסתנא.
ועולין בהן עשבים מפני
אשי אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא
לספירתה שסותרת הכל:
בתוכה. אף שונה הלכות ולא שימש ת"ח
עגמת נפש, שנראין כשדה
מבטלין מבי כנישתא מאי א"ל אי צורבא מרבנן הוא
ללמוד שיבינוהו טעמי משנה ופעמים
ה
זרע. אמר רב אסי בתי
כנסיות ש[ב]בבל על תנאי
לימא הלכתא ואי תנא הוא לימא מתני' ואי קרא הוא לימא פסוקא
שדברי משנה סותרין זה את זה
הן עשויין, כל שעה
וצריך לתרצה כגון הכא במאי עסקינן
ואי לא לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך א"נ נישהי פורתא וניקום: ומספידין
שירצה יחזיר לקדמתו.
וכגון הא מני רבי פלוני היא וכגון
ואף על פי כן אין נוהגין
בהן הספד של רבים: ה"ד הספידא דרבים מחוי רב חסדא כגון הספידא
ו
בהן קלת ראש. ומאי ניהו
חסורי מיחסרא אינו יודע מה שונה:
דקאי ביה רב ששת מחוי רב ששת כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא רפרם
חשבונות. דאמר רב ששת
תקיפי ארעא דישראל. ריש לקיש
(ערובין
בתי כנסיות שמחשבין
זאספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר משום יקרא דידי ודמיתא אתו כוליה עלמא
סה.) סיפרא.
בהן חשבנות של רבים
דאמרינן במסכת יומא
ר' זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום
וספרי.
לסוף מלינין בהן מת
דאפילו בהדי רבה בר בר חנה לא
(סנהדרין פו.)
מצוה. ואין נאותין בהן.
יקרא (א) דידיה דמיתא אתו כולי עלמא ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא
משתעי דמאן דמשתעי בהדי ריש
ודאשתמש בתגא חלף.
אמר רבא חכמים
מרבנן דשכיח בארעא דישראל דהוי תני הלכתא בכ"ד שורתא אמר ווי חסרא
ותלמידיהן מותרין בהן.
לקיש בשוקא יהבין ליה עיסקא בלא
מאי בי רבנן, ביתא דרבנן.
ארעא דישראל גברא רבה ההוא דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא
סהדי: רב נחמן בר יצחק מחסידי
מאן דאיצטריך למיעבר בי
בבל בשילהי מסכת סוטה
ושכיב אתו ואמרו ליה לרב נחמן (ב) ליספדיה מר אמר היכי נספדיה הי צנא
כנישתא, או צורבא מרבנן
(אבות פ"א
הוא לימא שמעתא, אי
דקאמר ליה לא תיתני יראת חטא
דמלי סיפרי דחסר תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל
מי"ג ועי"ש פ"ד מ"ה)
תנא הוא לימא הילכתא,
דאיכא אנא: בתגא. כתר תורה:
יושבות עליו שבעה
תנן התם חודאשתמש בתגא חלף תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה
אי קרא הוא לימא פסוקא
חלף. עבר מן העולם: עורקמא
נקיים.
ואי לא לימא ליה ליינוקא
הלכות כתרה של תורה ואמר עולא לשתמש איניש במאן דתני ארבעה
(ג)
מאי פסוקיך. ודי ישתמש
דמיא. שלולית של מים מכונסין:
בתגא חלף. פי' המשתמש
ולא לשתמש במאן דמתני ארבעה כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא
דאשמעי'. שאשמש לאדוני:
במאן דמתני שמעתא,
מטא עורקמא דמיא אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה וקא מעבר ליה א"ל
שהחמירו על עצמן. דמדאורייתא
ראוי להריגה. כל השונה
הלכות מובטח לו שהוא
קרית אמר ליה קרינא תנית תנינא ארבעה סידרי משנה א"ל פסלת לך ארבעה
אין צריכה שבעה נקיים אלא הרואה
בן העולם הבא. שנאמר
(ברכות
שלשה ימים רצופים בתוך י"א יום
טורי וטענת בר לקיש אכתפך שדי בר לקישא במיא אמר
ליה ניחא לי
לא.)
הליכות עולם לו. ת"ר
שבין נדה לנדה אבל בתחלת נדתה
דאשמעינן למר אי הכי גמור מיני הא מלתא דאמר ר' זירא בנות ישראל
ט
(מנחות פט. מכת"י) כל
אפילו ראתה כל שבעה ופסקה
הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל
יושבות עליו
השונה הלכות.
לערב טובלת בלילה והן החמירו
שבעה נקיים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן
(נדה עג.)
על עצמן לפי שאין הכל בקיאים
עולם הבא שנאמר 1 הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות ת"ר
בפתח נדתה אימתי הן עומדות בי"א
מבטלין
ימים שבין נדה לנדה. ואם תאמר לא
יחמירו אלא בג' רצופין כדכתיב ימים רבים בלא עת נדתה פעמים שראיית דם נדה (ד) מזקיקתה לשבעה נקיים מן התורה כיצד התחילה
לספור שבעה נקיים לאחר
שהיתה זבה גמורה וספרה שבעה נקיים ובשביעי ראתה אפי' כחרדל סתרה הכל וצריכה לחזור ולספור שבעה
נקיים אי נמי שמא
ראתה
שני ימים
ולא ידעה
והיום ראתה וידעה
דהוו להו
שלשה ימים רצופין
וצריכה שבעה נקיים
ועל כן החמירו:
להכנסת